בעולמם של האופנוענים, לשליחים הוותיקים יש מעמד מיוחד. כמי שחורשים את הרחובות כבר שנים ארוכות על-גבי וספות מטרטרות, בכל מזג אוויר ובלחץ תמידי, תוך התמודדות מתמשכת עם הנהג הישראלי, שעל טיבו מיותר להרחיב, הם נהנים מהילת קשיחות וחספוס שאין שנייה לה על הכביש. ההילה הזאת נותנת להם את הפוזיציה המיוחדת שיש להם בעולם הדו-גלגלי, והיא הגורמת לרוכבים אחרים להתעניין, בסוג של מזוכיזם, במה שיש להם להגיד על האופנוע שלהם. ועל כך לא קשה לקבל תשובה: לשליחים יש ארסנל שלם של מבטים נבזיים, שאותו הם אינם טורחים לשמור בארגז. למשל, מי שרוכב על כלי יקר במיוחד זוכה בדרך כלל למנת בוז של "עוד פראייר"; מי שרוכב על כלי מעוצב מקבל את מבט ה"חתיכת נקבה", וכן הלאה.
ברמזורים הראשונים עם הווקטריקס היה נדמה לי שאבחנתי מבט חדש, אבל רק עם השליח השביעי הבנתי שאני לא טועה: קנאה, רבותיי, קנאה צורבת וגלויה, קנאה גורפת שאותה מעולם לפני כן לא מצאתי בעיני השליחים. על מה בדיוק? את זה כבר הייתי צריך ששליח יסביר: "אין הסירחון המתמיד של האגזוז שנדבק לעור, אין רעידות בלתי פוסקות שגורמות לסתימות לנשור ולראש לזמזם, וגם כי המושב נראה כמו מיליון דולר". ואת זה הוא אמר אחרי מבט חטוף ברמזור.
שלא תטעו, הווקטריקס אינו מושלם, אבל הוא גם לא תרגיל תיאורטי כמו דגמי תצוגה שאפשר לראות בתערוכות רכב, ובוודאי לא בדיחה בסגנון הקיט החשמלי החצי פיראטי שהורכב ברנו מגאן כדי שלבטר פלייס של שי אגסי יהיה מה להראות לתקשורת. זהו קטנוע שתוכנן מדף חלק כדי להתמודד עם טכנולוגיה חדשה ועם בעיות שאף אחד עדיין לא מכיר, והוא כבר כאן, נוסע ונמכר בכמויות מסחריות.
אבל בואו נתחיל מהתחלה: וקטריקס (Vectrix) היא חברה אמריקאית שהוקמה ב-1996 על-ידי משקיעים רבי עוצמה, וביניהם יצרנית המטוסים לוקהיד מרטין, כדי לייצר כלי רכב נטולי פליטה. כמו בכל המקרים האחרים של חברות לייצור כלי רכב חשמליים, גם לווקטריקס לא היה ניסיון קודם, אבל גם כמעט שלא הייתה לה תחרות. חברות הרכב הוותיקות ברחו מהנעת החשמל כמו מאש, בשל החשש שתפגע בעסקיהן המסורתיים, ורק בשנים האחרונות, עם קפיצת מחירי הנפט ועם הפחד מחברות חדשות מסוגה של וקטריקס, הן החלו להיכנס לתחום.
כלי רכב חשמליים רחוקים מלהיות עניין חדש, והם אפילו לא עניין נדיר במיוחד. באסיה, בעיקר בסין, יש זה שנים אחדות מגוון די רחב של קטנועים/אופניים מונעי חשמל. גם אצלנו אפשר היה למצוא כלים חשמליים, מלגזות וקלנועיות, למשל, ובשנתיים האחרונות גם כמה קטנועים שיובאו מסין ומטייוואן ומסחרית קלה. אולם כל הכלים הללו הסתמכו על מכלולים קיימים, ולכן גם היו בסיסיים להחריד: מנוע חשמלי פשוט וצנוע, סוללה סטנדרטית, מהירות נמוכה וטווח מצומצם. הווקטריקס שונה מהן בכך שהוא אחד הניסיונות הראשונים לתת תשובה הנדסית אמיתית למגבלות הנעת החשמל.
11 שנים לקח לווקטריקס לייצר את כלי הרכב הראשון שלה, מהן שש לפיתוח המנוע, ובתחילת 2007 הושק הקטנוע, או בשמו הרשמי ה"מקסי סקוטר". המפרט הרשמי הראה שווקטריקס לא קימצה בהוצאות: בפיתוח שלדת האלומיניום השתתפו מהנדסים של דוקאטי, חלק מהמכלולים נקנו מחברות מתמחות (בראמבו, מרזוקי וזקס, למשל), והרשימה עוד ארוכה.
באירופה ובארצות הברית החלה המכירה המסחרית כמעט באופן מיידי. אצלנו, כמה צפוי, זה היה הרבה יותר מסובך. כשסיים היבואן, IFI מוטורס, את המגעים עם היצרן, הוא נתקל בחומות הבירוקרטיה הישראלית. עד כמה קטנוני זה היה יכולה להדגים דרישת מכון התקנים להחליף את חוט החשמל המשמש לטעינה; בשלב הראשון של המגעים הוא היה עבה במילימטר וחצי מהתקן. אחרי כן התברר שהחוטים הפנימיים בכבל אינם בצבע הנכון, וכדי שהשמחה תהיה שלמה, בשלב השלישי נזכרו במכון שהכבל מסוכך במתכת, עניין שלגמרי בלבל אותם. היבואן לא ויתר, ובסופו של דבר אפילו במכון לא הצליחו להמציא בעיות, ולאחרונה החל השיווק.
הרבה גימיקים יש לווקטריקס להציע, ובראשם ההנעה החשמלית והעיצוב הייחודי. אולם במקרה הזה סך המרכיבים גדול מהשלם, ומה שעושה את הווקטריקס לכל-כך מעניין הוא העובדה שמדובר בכלי הראשון שאפשר למצוא על אספלט ישראלי, ואחד הראשונים בעולם המאפשר הצצה לעבר העתיד המוטורי. לקחנו אותו לסוף שבוע של התרשמות.
תאוצה ליניארית
רגע לפני שאני מגיח מהסוכנות על גבו של וקטריקס באדום לוהט נזכר צחי זיו, מנהל המותג, בטיפ אחרון וחשוב: "שמתי לך בתא כבל מאריך", הוא אמר, "ואל תהיה לי ביישן. אם אתה קצר בסוללה, היכנס לבית קפה ותתחבר. מה יש, עם לפטופ אפשר ועם קטנוע לא?"
טווח הנסיעה הוא כמובן השאלה הכי גדולה בכלי רכב חשמליים. אם נצא מנקודת הנחה שיש גבול לכמות ההפוך שבן אדם יכול לצרוך ביום, אז במקרה של הווקטריקס הסוללה - ליתיום איון היברידית - מספיקה למשהו כמו שמונים קילומטר של רכיבה עירונית בקצב רגוע. זהו נתון מרשים, שעם נסיעה בהיקף ממוצע יאפשר הטענה פעם ביומיים-שלושה. נסיעה מהירה של 90-100 קמ"ש, לעומת זאת, תצמצם את הטווח לארבעים קילומטר בלבד. כיוון שנסיעה סטנדרטית כוללת את שני סוגי הנהיגה, הטווח הסביר של הווקטריקס נמצא אי-שם באזור השישים קילומטר.
לפחות ברמזורים השאלה הבאה אחרי הטווח היא "נו, איך זה?" אז זה בכלל לא רע. על הנייר הנתונים נראים מאוד לא מבטיחים: הספק חשמלי המיתרגם לשבעה כוחות סוס בלבד, האמורים להזיז קטנוע השוקל 210 ק"ג, פיל של ממש בסטנדרטים דו-גלגליים, וזאת כמובן בשל משקל הסוללות. לשם ההשוואה: לקטנוע קטנצ'יק של חמישים סמ"ק, השוקל פחות ממאה קילו, יש שישה כוחות סוס. אבל ההשוואה הזאת אינה במקום: מנוע חשמלי יכול לייצר את כל המומנט שלו באופן מיידי, בניגוד למנוע בעירה פנימית שצריך להאיץ, או בלשון העם "לעלות לטורים", כדי לייצר כוח. בנוסף, בגלל מבנה התמסורת חלק ניכר מההספק של מנועי בעירה אובד, בניגוד לחלק מזערי מההספק של מנוע חשמלי. בקיצור, שבעת הסוסים של הווקטריקס נוסעים בדיוק כמו 20-22 כוחות סוס של קטנועי 250 סמ"ק, ובמצבים מסוימים אפילו טוב יותר. למרות זאת, ובגלל ההספק הלכאורה נמוך, כדי לרכוב על וקטריקס די ברישיון ל-125 סמ"ק, וגם הביטוח הוא באותה קטגוריה, הזולה משמעותית.
על הכביש זה מרגיש כל-כך שונה, עד שהקילומטרים הראשונים הזכירו לי את הפעם הראשונה מאחורי כידון. ההבדלים אינם בתחושת הכביש או בתחושת הרכיבה, כמו בדרך שבה צובר הווקטריקס מהירות ובנסיעה החלקה והשקטה. עד שלושים קמ"ש המחשב של הקטנוע מגביל את התאוצה כדי למנוע החלקות ותאונות. בין שלושים ל-100 קמ"ש המהירות המרבית המוגבלת אלקטרונית לטובת חיסכון בסוללה, והווקטריקס הופך למעין שטיח מעופף: התאוצה קבועה, חלקה וחזקה, חסרת מאמץ ונטולת גמגומים, בלי ויברציות וכמובן בלי שום צליל, תאוצה שאם היינו יודעים לעוף בלי מנוע, מן הסתם כך הייתה מרגישה.
אל תבינו לא נכון, זה לא שהתאוצה עוצרת נשימה (אפס עד שמונים ב-6.8 שניות) אלא שהיא פשוט ליניארית בדרך ששום מנוע בעירה לא מסוגל לחקות. גם היעדר הוויברציות הוא כיף של ממש: אופנוענים כל-כך רגילים לוויברציות, עד שהם כבר לא מרגישים אותן, אבל כשהן נעלמות הקפיצה באיכות הנסיעה הופכת למאוד מוחשית. גם בכל הנוגע לשיכוך זעזועים ולבלימתם הקטנוע עושה עבודה מרשימה, ולמרות המשקל הוא אפילו מצליח להשתחל היטב בתנועה בזכות מרכז כובד נמוך וזווית צידוד מצוינת.
בקרוב, בגרסה הפרוצה
אחרי ארבעים קילומטר, ועם שליש סוללה, הגעתי הביתה. כשאני אומר הביתה אני מתכוון לדירה בקומה שנייה, עם חניה אבל בלי שום שקע בחניון. כיוון שהייתי מודע לסוגיית השקע התכוננתי בעוד מועד עם גלגלת ענקית של ארבעים מטר כבל מאריך, מהסוג המשמש באתרי בנייה. מלא בשביעות רצון עצמית על שהצלחתי לשים יד על הגלגלת, שלשלתי את התקע מחלון השירותים עד לחניון, וחיברתי את הווקטריקס לחשמל. מגניב, אמרתי לעצמי כשהספידומטר הפך למד זרם ובצד נדלק שעון כחלחל שספר לאחור עד תום ההטענה.
חצי שעה אחרי כן חזרה אשתי מהעבודה, ומיד שיגרתי אותה להתבונן בכלי החדש. היא התרשמה, ואחרי זה שאלה מאיפה מגיע החשמל. גם את הסברתי לה, כולל סיור מודרך שהעלה ממצא מעניין: הגלגלת מונעת כניסה לשירותים. "אז מה נעשה עם פיפי?" היא התעניינה. "שטויות" עניתי, "הטענה מלאה זה רק ארבע שעות, ו-80% סוללה זה בשעתיים וחצי. אפשר להתאפק".
להתאפק אולי לא קל, אבל עם ישראל, ככל שיכולתי להתרשם, ממש מוטרד מעניין הטעינה. בעצם זה מתחיל בבולטות של הקטנוע ברחוב. עיצובית הוא כל-כך שונה ומוחצן, עד שקשה להחמיץ אותו. בנוסף, השקט המוחלט שבו הוא נוסע מושך המון תשומת לב ובשתי שיטות שונות לחלוטין: יש מי שרואה אותו נוסע בלי קול ומתפלא, ויש מי שיורד לכביש כי הוא לא שומע דבר, כמעט נדרס, ואז שם לב.
בכל המקרים זה נגמר בהערות ובשאלות. הנפוצה ביותר היא זו המתייחסת לטווח, אחריה איכות הנסיעה, ואז מגיעות השאלות לגבי הטעינה. הכי מצחיק היה איש שאחרי שקיבל את ההסבר על הגלגלת והשירותים רצה לברר איך אני בודק שהשכנים לא גונבים לי חשמל מהתקע ששלשלתי החוצה.
שאלת מקור הטעינה אינה אזוטרית, אלא בעיה של ממש שעמה יידרשו הקונים להתמודד. אין תשתית טעינה בישראל, ובעתיד, אם וכאשר תהיה, העמדות מן הסתם יהיו כה יקרות, עד שייעקרו את אחד היתרונות העיקריים של הנסיעה החשמלית כיום - המחיר. בווקטריקס מעריכים כי מחיר טעינת הסוללה במלואה עומדת על כ-4 שקלים (כאמור לכשישים קילומטר), משהו כמו חמישית מעלות אותו המרחק בקטנוע בנזין. חסרון עמדות הטעינה גם יקשה על תושבי הפרברים, לקוחות חשובים בעולם הקטנועים, להתנייד עם הווקטריקס שכן נסיעה הלוך ושוב, ללא טעינה במקום העבודה, תשים אותם על קצה הסוללה.
ואגב קצה הסוללה: אחד המאפיינים העתידניים של הווקטריקס הוא העובדה שכל פעולה הנעשית עליו עוברת דרך מחשב מרכזי. זאת חלק ממגמה כללית בעולם הרכב, אולם וקטריקס הביאה אותה, אולי בגלל מגבלות החשמל, לשיא חדש. המחשב קובע לא רק את הזרם החשמלי למנוע ואם הסוללות צריכות קירור, אלא גם את אורך הצפצוף (הוא מחליט לפי הלחיצה על המתג), מוודא שלא שכחת וינקר, ומדי פעם גם מודיע לך שהגזמת ומעניש אותך. זה קורה כשהסוללה מגיעה ל"מצב חירום", המקבילה החשמלית לנורית הדלק. ואז המחשב החצוף מחליט שהמהירות המקסימלית תעמוד על שלושים קמ"ש, ואם זה לא מוצא חן בעיניך אתה מוזמן לקחת אוטובוס.
החלק המשעשע בסיפור הזה הוא שלמחשב יש תקע USB סטנדרטי ושווקטריקס מעדכנת מדי פעם את התוכנה. זה אומר שכשיתפתחו סוללות מסוגים חדשים ועמידים יותר, העדכון יאפשר שדרוג גם של ה"חומרה". בינתיים אפשר לשחק בפרמטרים אחרים, אבל רק במוסך של החברה. אפשר לנחש שלא ירחק היום ואיזה האקר ישחרר גרסה פרוצה שתאפשר להעלות את המהירות המרבית, לבטל את ההגבלות על התאוצה, ואולי אפילו לקצר את זמן ההטענה.
בכל זאת כמה חסרונות
בכל הנוגע לחדשנות, לעיצוב ולחוויית הנסיעה הווקטריקס מצליח לעשות את זה בגדול, אבל מושלם הוא לא. הפתגם האנגלי גורס ש"ניסיון יוצר שלמות", ולווקטריקס, למרות המאמץ המאוד מרשים, אין ניסיון רב שנים. זה בא לידי ביטוי בדברים קטנים אבל מוחשיים: מנעול מרגיז וקשה לתפעול, פלסטיק שפה ושם נותן תחושה זולה, ברגים חשופים, ועוד. אלה אולי זוטות, אך הן לא היו צריכות להיות שם, בוודאי לא בכלי כל-כך מושקע. בעיה אחרת היא הטווח: הטווח הנוכחי אמנם מרשים, אבל חסרים עוד 20-25 קילומטרים כדי שיוכל להתמודד עם נסיעות קצת יותר ארוכות הנדרשות מדי פעם מקטנוע מנהלים.
וכאן אנחנו מגיעים לסוגיה האחרונה: המחיר. 47 אלף שקל כתוב על התג של הווקטריקס. זה לא הרבה אם מביאים בחשבון את העובדה שרק הסוללות עולות 2,500 דולר (והן טובות לכ-80 אלף קילומטר), אבל זה הרבה מאוד אם משווים למתחרים של 250 סמ"ק, שהיקרים שבהם עולים 32-33 אלף שקל, והזולים בסביבות 20 אלף שקל.
ב-IFI מוכנים לשאלות בנושא, ומיד שולפים טבלה השוואתית של טיפולים, דלק, ביטוח ויתר ירקות, המוכיחה שהווקטריקס מכסה את ההפרש אחרי שנתיים, מקסימום שלוש, אבל האמת הפשוטה היא שטכנולוגיה חדשה עולה כסף, ומי שהשקיע בפיתוח רוצה את השקעתו בחזרה. כך שהשורה התחתונה לא ממש מפתיעה: הווקטריקס הוא כלי ייחודי, הוא כייפי, הוא טוב לסביבה והוא גם יקר. מי שיכול להרשות לעצמו - גם כספית וגם מבחינת הטווח - ללא ספק ייהנה. מי שלא - מוזמן לחכות לווקטריקס 2.0, או לכל הפחות לאיזה עדכון תוכנה משמעותי.
