שני דברים משותפים לתעשיית הרכב האירופית של 2009 ולמלכת צרפת לשעבר, מארי אנטואנט. שתיהן התלהבו מהסיסמה "אם אין לחם תאכלו עוגות", ושתיהן איבדו את הראש. אחרי שנים של שפע, שבהן נדמה היה שתעשיית הרכב מתחילה להתכנס לכיוון רציונלי ולהתמקד בטכנולוגיות להפחתת הפליטה ובפיתוח מקורות אנרגיה מתחדשים, בא המשבר הכלכלי והחזיר את הגלגל לאחור. בתוך חודשים ספורים חזרו מחירי הבנזין ארבע שנים לאחור, והוסר הטאבו החברתי על נסיעה במכוניות הצמאות לדלק. הלקוחות באירופה עסוקים כיום בשאלות בוערות כמו עתיד החסכונות והפנסיה, ודואגים קצת פחות לדובי הקוטב; אם לשפוט על-פי הצניחה במכירות במכוניות חדשות, חסכוניות וירוקות ככל שיהיו, הם הפסיקו לגמרי להתעניין.
יצרני הרכב, שרואים כיצד הלחם נעלם, חוזרים לאפות עוגות ולחפש את הכסף במקום שבו הכי קל למצוא אותו, כלומר אצל העשירים. דגמי מיתון מוזלים וחסכוניים בדלק? זה נמצא בטריטוריה של ההמונים קשי היום. המזומנים המהירים נמצאים בצעצועים לעשירים, וכאן שם המשחק היה ונשאר מנוע אדיר ותדמית, אם כי אצטלה ירוקה, קטנה ככל שתהיה, לעולם אינה מזיקה. לפיכך, אין זה מפתיע שכמה מההשקות היותר בולטות בתערוכת ז'נבה השנה נראות כאילו נלקחו היישר משנות ה-80 העליזות, שבהן הדלק זרם כמים והצבע הירוק היחיד שנראה בסביבה היה על הדולרים.
בנטלי קונטיננטל סופר ספורט: האתנול עלה לראש
צריך לא מעט עזות מצח כדי להדביק תווית "ירוקה" למכונית ספורט-קופה דו-מושבית, ששוקלת שניים ורבע טונות ושמונעת על-ידי 12 צילינדרים בהספק 630 כ"ס ומומנט של 81 קג"מ - נתונים שגם משאית סמי-טריילר הייתה גאה להציג. אבל לפולקסווגן, בעלת הבית של בנטלי, אין שום בעיות בנושא, והיא טוענת - בליווי קריצה מעודנת ללקוחות האריסטוקרטים - שהבנטלי קונטיננטל סופר ספורט החדשה היא "ידידותית לסביבה". הכיצד? כי המנוע שלה מסוגל לפעול גם על אתנול E85 (אם כי לא חובה, כמובן). הרכב אפילו מצויד, לראשונה אצל בנטלי, בחיישנים שעוקבים בזמן אמת אחרי צריכת הדלק. היצרן אינו נוקב, כמובן, בנתונים האלה, וגם לא ברמת הפליטה של המנוע. הוא כן נוקב בביצועים: המנוע החזק ביותר שייצרה בנטלי אי-פעם מסוגל לדחוף את המכונית מאפס למאה קמ"ש ב-3.7 שניות בלבד, בדרך למהירות מרבית רשמית של 329 קמ"ש. את התאוצה המרשימה היא משיגה הודות לתיבה אוטומטית חדשה עם העברות מהירות מאוד, והודות לדיאטה של 110 קילוגרמים במשקל ביחס לקונטיננטל הרגילה. לכוח המשודרג מתלווים מערכת הנעה כפולה-קבועה מתוגברת, מפשק גלגלים רחב יותר, גלגלי 20 אינץ' עצומים, וכמובן תא נוסעים ספורטיבי שכולל מראה ש ל "מתכת מעושנת", שימוש נדיב בסיבי פחמן ארוגים, ועור אלקנטרה בתפירה ידנית. יש גם שבעה גוני צבעים חיצוניים מיוחדים לדגם, הנושאים שמות הכרחיים בפלח הזה כמו "קוויאר בלוגה" ו"זעפרן". כשאתם נוהגים בה, אל תשכחו את הטי-שירט של "גרין-פיס".
למבורגיני: כמו 4 טויוטה פריוס
באחת מארוחות הערב שנערכו לפני חודשים אחדים במפעל של למבורגיני בסנטה אגאתה שבצפון איטליה, ישבו יחד כמה מהנדסי פיתוח ואנשי שיווק. כטוב לבם ביין, אחרי שני בקבוקי בארולו וכמה כוסיות גראפה, הגיעו כנראה כולם למסקנה שמה שלמבורגיני צריכה באמת בימים טרופים אלה היא גרסה יותר חזקה ויותר מהירה של ספינת הדגל מורצ'לאגו. הגרסה הסדרתית הבסיסית הפיקה רק 640 כוחות סוס עלובים, וזינקה מאפס למאה ב-3.8 שניות. ממש בושה. בתערוכת ז'נבה הם הציגו קבל עם, שייחים ואוליגרכים את המכונית הנושאת את השם סופר-וולוצ'ה או בתרגום לעברית סופר מהירה. מנוע ה-12V עודכן ושודרג ומייצר כעת 670 כוחות סוס, ובמקביל הופחת המשקל ב-100 קילו תוך שימוש בחומרים עתידניים. התוצאה היא יחס משקל/הספק שמאיץ את המכונית מאפס למאה קמ"ש - בהילוך ראשון - בתוך 3.2 שניות. אנשי למבורגיני גם עמלו קשות על המבנה האווירודינמי כדי להגדיל את המהירות המרבית ל-342 קמ"ש, נתון חיוני למי שממהר בבוקר. אנשי למבורגיני לא מתביישים גם בצריכת הדלק והפליטה; היצירה צורכת בעיר כשלושה קילומטרים לליטר, ובממוצע קצת פחות מחמישה קילומטרים לליטר. הפליטה עומדת על 480 גרם לקילומטר - כמו ארבע טויוטה פריו ס. והמחיר? עזבו. אם אתם שואלים, זה במילא לא בשבילכם.
אסטון מרטין DBS וולנטה: עודף מ-300 אלף ירוקים
אחרי שהמנוע ה"ירוק" של בנטלי יגמור להקטין את החור באוזון, יוכלו ג'נטלמנים אמיתיים לפתוח את הגג ולנשום אוויר פסגות טהור. אין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר על ספינת הדגל החדשה של אסטון מרטין, DBS וולנטה. למכונית יש גג "רך", כמו כל הדגמים הפתוחים של אסטון מאז ומתמיד, והוא מתקפל חשמלית בתוך 14 שניות מרגע הלחיצה על הכפתור. המסורת של המותג שוללת שימוש בטורבו המוני לתגבור הכוח, וכתחליף נצמדת אסטון לנוסחה המסורתית לייצור כוח: הרבה נפח, הרבה צילינדרים. במקרה הנ"ל מדובר ב-12 צילינדרים בנפח שישה ליטרים, שמייצרים 510 כוחות סוס טהורי גזע ומומנט של 65 קג"מ, שמועבר לגלגלים בסיוע תיבה ידנית או אוטומטית. למרות ההספק הצנוע יחסית למקובל בז'אנר, האסטון הפתוחה החדשה מסוגלת לזנק ב-4.3 שניות בלבד מאפס למאה, ולסגור על 305 קמ"ש. זאת בתנאי, כמובן, שהגג המתקפל סגור כדי למנוע ממגבעותיהם ההדורות של הנוסעים מלהתעופף. גם ה-DBS הפתוחה טוענת לדיאטה שנועדה "להפחתת תצרוכת הדלק", וזאת באמצעות מכסה מנוע מסיבי פחמן, מנגנון קל במיוחד לסגירת הגג, ומבנה אווירודינמי מיוחד. המחיר? כמה אחוזים יותר מה-DBD קופה הסגורה, שעולה כ-270 אלף דולר לצרכן לפני הנחו ת סוף עונה.
אודי TT-RS: שורשים שחורים
"למכונית החדשה יש תאוצה נפיצה וצליל ללא תחרות (...) עקיפות הן משחק ילדים (...) מגבלת המהירות שלה היא 250 קמ"ש, וגם זה רק על הנייר". הציטוטים הנלהבים האלה לא לקוחים מעלון של סדנת שיפורים כלשהי, אלא מההודעה לעיתונות של אודי, חברה הנחשבת לאחראית ולתרבותית, שמקדמת את השקת גרסת ה-RS החדשה של ה-TT. רק לפני כמה חודשים הודעות כאלה היו נשרפות בפומבי בכיכר העיר בידי שוחרי איכות הסביבה, ופוליטיקאים נזעמים היו מוקיעים את החברה בכלי התקשורת. אבל עכשיו, כשכוח הקנייה של ההמונים פחת, וכשמחיר הדלק צלל לשפל היסטורי, גם אודי חוזרת לשורשים השחורים. במקרה שלה, השורשים הם מנועי החמישה-צילינדרים טורבו המיתולוגיים של שנות ה-70 וה-80, שהפיקו מאות כוחות סוס, שלגמו דלק בלי הכרה, ושהפחידו ילדים ברחוב ברעשי המנוע שלהם. לגרסה החזקה ביותר של ה-TT יש 350 כוחות סוס ומומנט של 50 קג"מ, והיא מסוגלת להאיץ את המכונית, באמצעות הנעה כפולה קבועה, מאפס למאה קמ"ש בפחות מחמש שניות. יש לה מתלי ספורט נשלטים אלקטרונית, גלגלי 19 אינץ' עם צמיגים רחבים, ותא נוסעים מהודר. המחיר? טרם פורסם, אבל הוא צפוי להיות גבוה בכ-20% ממחיר ה-TT-S שמפיקה 270 כ"ס בלבד.
