פעם, לפני שנים, רציתי מאוד להיות ראש-ממשלה. בעיקר כדי להוכיח לכל הספקנים שאפשר להשיג שלום כולל ובר-קיימא תוך שנה אחת. אכן, הנחתי גם בבטחה כי במהלך ששת החודשים שלאחר חתימת חוזה השלום וביצועו, אירצח בידי בחור נחוש-אמונה ויוקד מבט, שבידו האחת אקדח ובידו השנייה פתוות "רודף" בחתימת רבו. אבל הידיעה הזאת לא הרתיעתני, כי מה לא עושים בשביל מדינה.
חלפו שנים, ותשוקתי להיות ראש-ממשלה נמוגה. אל מוחי חלחלה ההכרה העגומה בהמשכו הבלתי נמנע של הסיפור: זמן לא רב לאחר הירצחי, יעלה לשלטון מישהו שגם בעיניו תרצד האש שריצדה בעיני הבחור שירה בי. והוא, ראש-הממשלה החדש הזה, ימציא איזשהו תירוץ קליט, יצא חיש-קל למלחמת קודש חיונית, ישוב ויכבוש את כל השטחים, ויהיה משוכנע (או ישים עצמו משוכנע) שכך יכפה על המשיח לעשות סוף-סוף עלייה.
ואני - כסיל תמים שכמוני - אבלה את שארית חיי הנצח שלי בביצוע פליק-פלאקים וסאלטות בקברי. אז למה לי?
גנזתי אפוא את שאיפות השררה שלי, וסברתי שלא ישובו עוד לעולם.
עד שנהגתי ב-ב.מ.וו 760Li החדשה. ומאז, שוב מתחשק לי להיות ראש-ממשלה.
בחלומי הלחלוחי אני רואה אותי מזמן ללשכתי - מיד לאחר מסיבת הניצחון במטה הבחירות - את ראש מינהל הרכב, מורה לו לרכוש לי 760 שכזאת (רק מטעמי ביטחון, כמובן), אך מדגיש באוזניו שאין הכוונה לגרסה המשוריינת. וכאשר המכונית מגיעה סוף-סוף, אני מציע לנהגי הנאמן משה (או מוריס או בוריס) לנוח במושב האחורי, לראות סרטים בווידיאו, לשוטט באינטרנט, לעיין במדריך המקוון למשתמש, לענג את אוזניו בעזרת אחד מעשרות סוללות הרמקולים שעומדים לרשותו, לכוונן את כורסתו כאילו הוא טס בביזנס-קלאס או להשתעשע בתשלובת מיזוג-האוויר עד שכל בוהן מבהונות רגליו תזכה בטמפרטורה אחרת (כל אלה הם רק חלק מן הציוד התקני או האופציונלי של ה-760).
ואני, ראש-הממשלה החדש, אסתער על מושב הנהג, אדביק את הצ'קלקה הכחלחלת אל הגג, אפטיר לעבר צוותי האבטחה "נסו לתפוס אותי", ואצא לדרך. ממטולה לאילת, מטבריה לקריית-גת, ופעמיים בשבוע - מסדום ועד ערד ובחזרה. כך אבלה את שנות שלטוני.
כי זו, למרבה היגון, כנראה האופציה הריאלית היחידה לאנשים כמותי לצרף את לימוזינת המלכים הזאת לאורוותם המוטורית.
תחושת השתאות עמוקה
מכונית מרתקת, ה-760. ביכולותיה ובתצוגת הטכנולוגיה המרשימה שהיא מחביאה בגיווה, וגם באישיותה המפוצלת ובשלל הפרדוקסים שאופפים אותה.
בעולם שבו הגימוד (Downsizing) הוא צו-השעה, גם ממדית וגם מנועית, ה-760 מציעה כמעט חמש-ורבע מטרים של אוטו, שישה ליטרים של נפח מנוע, 12 צילינדרים ו-544 כוחות סוס.
בעולם שבו צמצום צריכה ופליטה הוא חובה מקודשת, ה-760 צורכת ליטר אחד לכל 7.7 ק"מ (וזהו נתון-יצרן אופטימי מאוד), ופולטת 303 גרם דו-תחמוצת הפחמן לכל קילומטר. אלה אמנם נתונים מרשימים למכונית בסדר גודל שכזה, אבל קשה לכנותם "חסכניים" או "ירוקים". גם ההצהרה הגאה על קיצוץ 5% מתצרוכת הדלק של הדגם הקודם לא עושה אותם לכאלה.
בעולם שחטף זה עתה זאפטה פיננסית אכזרית, שעדיין מלקק את פצעי המשבר הכלכלי ולחלוטין לא בטוח כי כבר החלים, מחירה של ה-760 מגרד את המאה-אלף שטרלינג (באנגליה), ובוודאי יחצה את קו המיליון ורבע בישראל.
בעולם שבו כל יצרני הרכב (לרבות ב.מ.וו) משקיעים את מלוא מרצם בפיתוח מערכות-הינע חשמליות, היברידיות, מימניות, ובוודאי יש גם מישהו שכבר חושב על מכוניות-מפרש, מציגה ה-760 מנוע V12 מדהים - בכוחו, בעידונו, ביעילותו ובתחכומו - שמוכיח כי גם למנועי הבנזין הוותיקים יש עוד די והותר מרחב התקדמות ופיתוח.
וגם על-פי עולם ערכיה של ב.מ.וו עצמה - מגדירה עצמה, ובמידה רבה של צדק, כיצרנית "מכונות הנהיגה המושלמות" - מייצרת ה-760 קונפליקט קטן. שהרי לאחר רמה מסוימת של הקפדה על נוחיות, הידור, פאר, פינוק ובידוד הנוסעים מתלאות העולם, כמעט שאין מנוס מפגיעה מסוימת באיכות חוויית הנהיגה. הדאגה ליושבי המושבים האחוריים הרי כמעט בהכרח תבוא קצת על חשבון הדאגה לאוחז בהגה.
כיצד יוצאים מכל הסבך הזה?
ובכן, כאשר מתיישבים ב-760, הן מקדימה מול ההגה והן מאחור - באחת משתי הכורסאות היצוקות שם - נמוגות להן השאלות ונעלמים הספקות, וכל הפרדוקסים מפנים מקומם לתחושה עמוקה של השתאות. כי זו כלל לא מכונית. זו תצוגת תכלית. מפגן מרשים של ניסיון, יכולת טכנולוגית, אלקטרוניקה בידורית ובטיחותית, הנדסה מוטורית ואנושית, איכות ייצור ומקוריות.
דגש אמיתי על פינוק
ובכן, האם הושגה פשרה מושלמת בין חוויית נהיגה וחוויית נסיעה? כן ולא. ה-760 מתנהלת טוב יותר וספורטיבי יותר מרוב לימוזינות-העל בהן נהגתי (והן לא מעט). ובכל זאת, ברור כי הדגש האמיתי הושם הפעם על פינוק השוע הרובץ מאחור עם הבלקברי שלו.
האם יש הצדקה אמיתית למכונית הזאת? לדידי - בפירוש כן. העולם משווע לכמה מוצרים חסרי כל היגיון והצדקה. הרי אלה הם המוצרים המעניקים לו טעם ועניין, ריגוש ולחלוחית. לדידם של אנשים אחרים, כך אני מניח, יש להשמיד את המכוניות הללו ואת יצרניהם, מיד עם לידתם.
האם יש גם מילה אחת של ביקורת? לא פשוט למצוא אחת כזאת, אבל ננסה: על המנוע - אין סיכוי. הוא מתקרב לשלמות. האצתו מ-0 ל-230 קמ"ש ומעלה, היא חוויה מיוחדת במינה, דווקא בגלל הדממה והנינוחות שבה הוא עושה זאת.
מתלים ואחיזת כביש - כנ"ל.
מערכת השמע, אביזרי הפינוק, הנוחיות, הגימור והעיצוב פנים - כנ"ל.
ביצועים? ב.מ.וו M5 תישאר מאחור בהאצה ל-100 קמ"ש.
עיצוב חיצוני? אולי-אולי קצת צנוע מדי. שוחרי הרושם על השכנים עלולים לא להגיע לסיפוקם. ארבעת המפלטים המרובעים מאחור יסייעו במידת-מה.
תיבת הילוכים? אה! זו, בראשונה בתולדות ב.מ.וו, מציגה שמונה הילוכים. ופה, ברוך-השם, אפשר לתהות האומנם יש צורך בכל אלה? הלא אפילו התיבה עצמה, ברייה מבריקה, חלקה וחכמה שכמותה, מדלגת לעתים קרובות על הילוך או שניים בדרכה מעלה או מטה. אז למה? רק כי למרצדס יש שבעה?
והנה הגענו להגה. כאן סוף-סוף יבוא הגואל לבלוטת הביקורתיות המתוסכלת. כאן אפשר לומר משהו חד ונחרץ. כי ההגה הוא, איך לומר, אולי, ככה לפעמים, פה ושם, נדמה לי, קצת מעורפל. קצת מלאכותי. קצת חכם מדי. קצת אלקטרוני מדי. קצת מנותק.
והנה, לקראת סיום, מילת ביקורת אמיתית, ואפילו מאלפת. כשהסבנו, עמית אחד ואנוכי, לכוס קפה עם כמה מאנשי ב.מ.וו, הטחנו בהם שאלה נוקבת: איך זה שב-760 אין מתגי העלאת והורדת הילוכים על ההגה? רק באמצעות הידית שעל הרצפה אפשר לעשות זאת.
בראשונה בחיי (הארוכים למדי) ראיתי מהנדסי ב.מ.וו חסרי מענה.
"אין?", הם שאלו בעיניים מושפלות.
"אין", השבנו.
"צריך?", הם שאלו.
נעצנו בהם מבט מלא תימהון. "שאנשי ב.מ.וו. ישאלו שאלה כזאת?", השבנו בשאלה.
וכאשר התברר שגם ברשימת האופציות לא קיימת הפעלת הילוכים מן ההגה, הם היו נבוכים בעליל.
"יהיה", הם אמרו בקול נמוך. ואנחנו מאמינים להם.
ומילת עידוד תדמיתית לאלה שעדיין מתלבטים בין מזדה 3 לב.מ.וו. הזאת. ובכן, "גוסט", הדגם החדש של רולס-רויס, מבוסס במידה לא מבוטלת על ה-760 החדשה ומערכותיה. לכן רשאים רוכשי ה-760 ללחוש לעצמם, וגם לשכניהם, שהם בעצם נוסעים ברולס-רויס, אף כי במעטפת קצת אחרת.
והרי לנו עוד הוכחה מאלפת לתורת היחסות: המכונית שהיא השפיץ היקר והיוקרתי ביותר של ב.מ.וו, היא גם דגם הכניסה הזול ביותר של רולס-רויס. האין זה נחמד?
