"את כל הכתוב כאן, אני כותב מהמסקנה הבסיסית שלי לגבי העולם, שאף אחד לא רוצה להיות שמן. כל שמן (כמובן עם יוצא הדופן של מישהו שעף על להיות שמן פול-פאוור) רוצה להיות רזה יותר. אפילו מבחינה בריאותית.
אני רועי מייקל שפי, ויש לי הפרעות אכילה. אני יודע, זה דבר מגה מפוצץ להגיד. ואתם כמובן מדמיינים אותי כילד מסכן, מורעב או מקיא, לא שלא ניסיתי כמה פעמים כשהאף השתפשף בקנטים (קנטים ד"א, היא פינה תחתונה, או חיבור בין הקיר לרצפה, איפה שמים פאנלים – עכשיו אתם יודעים לתמיד). ואם רק הייתי יכול להרעיב את עצמי... וואו באמת שהיה יכול להיות טירוף. אבל הפרעות אכילה באות בהמון צורות.
אני רועי מייקל שפי, ילד שמן. ותמיד אהיה. ילד שחזר מחופשה בעיירת זקנים בשוויץ עם סבתא שלו בגיל 100, שהאכילה אותו קראסונים מבוקר עד ערב - כי היא ניצולת שואה. וכשחזר הביתה, אבא שלו הסתכל עליו בהלם ופלט: "שמן". אני לא יודע אם זה התחיל אז, אני פשוט לא הייתי שמן עד לאותה נקודה. מה שמשנה, שמאז זה המשיך. והפכתי מילד רגיל שאוהב כדורגל, לילד שאוהב חומוס. אני לא חס וחלילה מאשים את אבא שלי. הוא כולה אמר שאני שמן והוא צדק. זאת לא סיבה לפתח הפרעה קיצונית. אלא אם כן הוא היה מחופש לליצן ושחט כבש ואני לא זוכר.
בכל אופן, ההפרעה שלי נקראת 'אכילה רגשית'. שתכל'ס זה די מוסתר. רעיונית - אני פשוט חזיר, החבר הזה שאוכל הכי הרבה. אני לא אוכל כי אני רעב. אני אוכל כי זה ממלא בור שקיים בבטן המנטאלית שלי – בשנאה, גועל, תיעוב והרס עצמי. אני לא יודע כמה אני אוהב אוכל - מול כמה שאני אוהב לאכול אותו. זה מתבטא בהרגשה של חוסר אונים מוחלט, מול עצמך. כל מה שאתה רוצה זה להיות אחר, אחר ממך. וזה רק תלוי בלהיות חזק מספיק כדי לא לאכול את הכל כולל כל ימי שלישי וחודש אלול ואחד מירחי לידה כי השאר רחוקים מדי וזה לא פרקטי - וזה לא עובד. פעם אחר פעם.
איך זה נראה? קודם כל זה נראה שאתה שמן. ואוכל כמו דפוק. מהאלה שאתה מרגיש צורך להגיד להם, "רגע. תלעס. תהנה מהאוכל." והם מסתכלים עליך במבט ריק חזרה, ספק מדמיינים אותך ערום משום מה, ספק חושבים על עוד אוכל. וממשיכים לבלוס. לאכול אוכל קר, מעל הכיור, מתוך סיר. מי צריך מיקרו, הוא עוד זמן בין האוכל לבטן שלך. מה הקטע במיקרו חוץ מלחמם פיתה. השאלה של האם ליהנות מהטעם לא נשאלת. כי אוכל עכשיו. זה מרגיש כמו גירוד מעקיצה שהשאיר מגה יתוש של דאע"ש. מהעקיצות הענקיות והמפחידות האלו, שמרוב שהן גדולות הן לא סימטריות ופשוט נראות כמו גוש על העור. וכדי לספק את הגירוד, אתה חייב לאכול שניים סביח. וזה לא יעבור אם לא תאכל. ואם תאכל, יהיו השלכות, פיזיות ונפשיות.
על בסיס יומי, בלי יוצא מן הכלל, אלא אם כן הייתי חולה או בתרדמת, הייתי מקבל בולמוסים שמגרדים בכל איבר בנפש. המחשבה הרציונאלית הולכת לפח ואתה נשאר עם החור השחור הזה, שמושך לתוכו כמויות מטומטמות של מזון. זה כבר לא אתה שחושב 'אני אוכל משהו קטן ואמשיך ביום שלי'. אין הגיון, מזון ועכשיו - נכנס לטראנס - לוקח פאקינג סלט ואוכל את אמאמא שלו. סתם, ביום הפוך אולי הייתי אוכל סלט. כי כל מה שרציתי היה שווארמה. לגמרי. פיתה, חומוס. שומן, למלא, לפוצץ, עד שכואבת הבטן. ואז לקוות לגרעפס קולה. בום גרעפס קולה, כן!! עוד!!!
כשאתה לא יכול לדחוף יותר אוכל, המחשבה חוזרת לעצמה. ואתה יוצא מהטראנס, מתעורר - פתאום אתה אתה שוב. ושם נכנס השלב הכי חרא שפאקינג קיים - השלב של החרטה, העצב והשנאה העצמית. והוא מגיע כל יום, יותר מפעם אחת. תמיד. הוושת שלי מלאה בצלקות שהשאירו עשרות אלפי פעמים של חרטה במורד הגרון שלי. סוג של כדורי מתכת שמנים עם קוצים משוננים, שלא יהרגו אותך. רק ישרטו, יזכירו לך כמה שאתה שונא את עצמך.
כל מה שרציתי זה להיות רזה, סתם אחד רזה. סתם אחד שאין לו הפרעות שלא יכול לשלוט עליהן. סתם אחד שאוכל ולא מסיים מהצלחת. סתם אחד שאומר מדי פעם 'אה, לא תודה. לא בא לי עוגיה עכשיו'. כאילו, הקונצפט של שולחן שסביבו שישה אנשים שמנשנשים חבילת עוגיות שיושבת באמצע מדי פעם זה - אבסורד בעיניי, חבילת עוגיות הרי זה נשנוש לאדם אחד, לי, ואני אסיים את זה.
זה השפיע לי על הבטחון, התביישתי בעצמי. פחדתי לנסות להיות מישהו בכלל, כי אם רציתי או לא - דאגתי להזכיר לעצמי כמה פעמים ביום, שאני כלום בעיניי. זה יוצר חיים מהולים בסבל ושנאה, שעוקבים אחריך לכל מקום שאתה הולך. הייתי מפנטז בשיעור על כוסיות ועל בורקס. שנאתי את זה. ובאותו זמן הייתי נהיה רעב. ואני חייב לאכול כדי לגדול. בהפסקה אצל הגזלן, בורקס עם ביצה שורט ומשאיר צרבת עד הצהריים. שעתיים וחצי אחרי שתי קערות כריות עם שוקולית.
ארוחת צהריים בבית. חייבים לאכול ארוחת צהריים, מה זאת אומרת. אמא השאירה אוכל ואני אמות אם אני לא אוכל. אז שלוש צלחות פתיתים ושניצל. אוי נו, נשאר שניצל אחד. חבל לשים אותו במקרר. באמת שחבל, ותכל'ס, זה כולה שניצל אחד. אז אני דוחף אותו עם דחפור לגרון ועולה במדרגות לחדר. מכבה את האור וסוגר את החלון. כדי שאוכל להכנס לשמיכה לדחוף את הפנים לכרית, ולצרוח, לצרוח עד שאני על גבול התעלפות. לבכות עוד רבע שעה. ולסיים עם עוד הבטחה. וזה כולה יום ראשון, בשעה 14:00. אני אהיה רעב שוב עוד שעה. ויש לי עוד עשר שנים כאלו לעבור.
עוד סשן שנאה עצמית שבועי בנוהל. בכי מול המראה וכאב לב על חוסר עמוד השדרה שלי. התמונה המוכרת: מבט במראה, מטה לכרס, התפיסה שלה בשתי ידיים, והגועל. רציתי לקחת מזרק ולשאוב הכל, עכשיו. פשוט להוציא את זה מהגוף שלי. ואז הבטחה. הבטחה שהפרתי 100% מהפעמים: 'אני נשבע. אני נשבע שמעכשיו אני לא אהיה חזיר. ואוכל רק סבבה.' אבל אתה במקדונלד'ס עם סבא והכל הולך לפח.
בגילאי העשרה, אנחנו יוצרים את הבעיות שנפתור בשנות העשרים של חיינו. אבל איזה עולם נפלא זה היה אם היינו יכולים לא ליצור את בעיית התדמית העגומה שלנו מלכתחילה.
ניסיתי לעשות הכל, חוץ מאשכרה להפסיק לאכול. קניתי את ה'אבטרוניקס' מערוץ הקניות כמו ילד מפגר. זה לא עבד אוביאסלי. כדורי דיאטה מחנויות טבעיות ולנסות לעשות שריר בבטן כל הזמן. גם את זה עזבתי כי תכל'ס זה היה לי קשה. היום, אני מבין, הייתי יכול לגדול כילד רזה אבל פספסתי את זה. אף פעם לא צחקו עליי שאני שמן. לא הייתי עד כדי כך גדול. אני לא אגיד שזה הרס את חיי החברה שלי. אבל זה גם לא תרם, כשהיו אחרים שקיבלו תשומת לב שאני השתוקקתי אליה. כשהיו אחרים שחיו בשלום עם עצמם, וחיוך אמיתי יותר על הפנים.
ואז, אור - מהול בחושך כבד, כשבגיל 21, אחרי פרידה משמעותית, ירדתי 14 קילו. בעזרת דכאון ארוך שנמשך חצי שנה. וכמובן מכון כושר והחבר הכי טוב שלי, טונה. הם שרו לי שירי ראפ כשהייתי עצוב על זה שיהיה בסדר. סתם, הם לא. הם היו דג ואכלתי אותם. הייתי חטוב - מורכב מעצמות, שרירים, עור וביניהם, בין 4 ל5% שומן. טירוף. עפתי באוויר. השתנו לי החיים. פיזית. אבל לצערי רק פיזית.
אבל הדכאון עבר, והעלתי את הרוב בחזרה בשנה וקצת שהגיעו. ולא הצלחתי לשלוט על זה. כמו כדור שלג. איזה. מפולת. וזה כאב. וזה היה הכי נורא, לראות את מה שהצלחתי להשיג נוזל לי מבין האצבעות. האמנתי שאין לי דרך לנצח את זה. כי תמיד אהיה רעב. ואני לא יכול להיות רעב כל הזמן, כי איזה מין חיים אלו? אני צריך להפרד מבנות כל הזמן ולהיות מדוכא כדי להיות רזה? חרא.
אז נכון, התחלתי בעזרת החיים - בעזרת עוד פרידה שסתמה אותי לפני שנתיים. ההרגשה של השנאה העצמית ישבה גם בלי האוכל, אז הרעב לא שיחק תפקיד. הרעב הפך לדכאון לאחר פרידה ושכח את המקום שלו בבטן שלי, התבלבל ועשה החלפות מהקיבה ללב. כמו בפעם האחרונה. טונה, מכון וקוטג'. ואז רגע האמת הגיע, והדכאון עבר. והחור נזכר שהוא חור בבטן ולא בלב בכלל. אז מדי פעם השד התחיל ללחוש מתוך הבטן. היה עובד עליי שזה בכלל אני חושב על זה שמגש פיצה לבד עכשיו זה סבבה כי כואבים לי השרירים מאימון ומלא פיצה בטח תפתור את זה בקטע מדעי כי נוטריאנטים או שיט כזה. וכאן, עשיתי החלטה. הזדקפתי - ויצרתי מחשבה חדשה. אמרתי, 'כוס אמא שלי. אני מחליט. ואני רוצה להיות רגיל. ואני יוצא למלחמה. ואני אמצא את הדרך.'
אז לקחתי לעצמי את היד, ואמרתי 'לא'. והלכתי להעמיס לתוך הנפש שלי קילו סלט עד שיחנק ושיסתום תפה שלו. ואתם יודעים מה? הוא סתם. כמו טטל'ה הוא סתם. שמתי לו אחת לפנים עם המלפפון שלי וקראתי לו שרמוטה וכאפות ואמרתי לו שאין לו חברים ואף אחד לא אוהב אותו ושהוא פוסטמה גם. זרקתי את כל הססמאות והאימרות לצד. והלכתי למצוא את התשובה האישית שלי.
תמיד אמרו לי "הכל זה כוח רצון." ואני עונה בלב 'סבבה יופי יא זין', זה אף פעם לא כזה פשוט. אבל הנה... עם הזמן הבנתי שיש כאן קטץ', כי יותר מכח רצון, זה עניין של הרגל. וזה - לא אומרים לכם. 'אם אתה רוצה אתה יכול' זה מה שאתה נשאר איתו בדרך כלל - ההרגל, סגר לי את הפינה. כי לא, אני לא אהיה רעב לנצח. זה כמו כלב שמגיע לשולחן באמצע ארוחה ומתחיל להציק. תן לו חתיכה, הוא רק ידלק יותר. תגיד לו 'לא', ותגלה שאחרי כמה זמן הוא פשוט עוזב אותך, כי הוא מבין שזה בזבוז זמן. זה היה קשה. אבל אפשרי.
שלושה ימים, אפילו שבוע. ישב לידי כלב והציק. והיה בא לי לדחוף לו את התכולה של המקרר רק כדי שיסתום. אבל נשארתי חזק, אופטימי. כי ידעתי שיש אור בקצה המנהרה. עם כל פעם שאמרתי 'לא', הרגשתי טוב יותר, וחזק יותר לפעם הבאה. עד שזה נהיה קל. השדים המשיכו לייעץ. אני סתמתי את האוזניים, צעקתי 'לה-לה-לה-לה!' והמשכתי בדרך. ואתם יודעים מה הבנתי? שאם אני ממשיך בקצב הזה - מתישהו, וממש לא עוד הרבה זמן, אני הולך להתעורר בבוקר, ולא להיות רעב. אולי יבוא לי איזה טוסט עם קוטג'. משהו קטן. כי השד, החור, הכלב שלי, הלך להתעסק במשהו אחר.
והגיע היום - לא אכלתי עד הצהריים ולא שמתי לב. אז לקחתי לי תפוח, כי ידעתי שהגוף שלי צריך את זה ולא כי אני שומע צרחות בראש. עזבתי את "אין לי כוח", שמתי נעלי ריצה, הלכתי לרוץ ולהתאמן. אני שמתי את הנעליים, לא הלב, לא הדכאון. אני – ועצמי, לבד. עשיתי את זה. וכמה זה מהיר... חודשיים של והכל שונה. הכל. מצאתי את עצמי שוב, רזה וחטוב יותר, בהרבה. ורואים את זה לגמרי. על הפנים, על הצוואר, בכפות הידיים. ומה אתם יודעים. ריבועים בבטן, שמונה מהם. מחמאות עפו עליי ודרבנו אותי להמשיך. והייתי בריא. אחרים שאלו איך עשיתי את זה ובקישו טיפים. נהייתי הגיבור האישי שלי.
התחמקתי ממסעדות כי פחדתי שלא אעמוד בפיתוי. אבל אז הייתה יום הולדת, ומצאתי את עצמי בג'ירף, בכל הכוח הזמנתי חזה עוף וסלט. סיימתי ונשאר לי בצלחת. הבטן הייתה מלאה, לא כאבה. איזו הרגשה... הזמנתי חזה עוף בפאקינג ג'ירף והיה לי הרבה יותר מספק מהקירסית אקסטרה בשר ובייקון האהובה שלי!! ואיך לעזאזל זה הגיוני. כנראה, שהטעם של האוכל, כשהוא לא מעורב בשנאה עצמית, כאב ויגון, הוא פשוט טעים לי יותר. כי... נשאר לו רק טעם של אוכל. ולכל מי שאומר לכם שזה מפגר – אף אחד לא יכול לבקר את זה, אתה לא יכול להגיד שזה מטומטם, שזה אידיאל דבילי - עד שתהיה שם. בנעליים שלי, ושלנו.
ולילד השמן שבי אין עניין או מקום על עצים גבוהים, מקום מושלם למבטים מתנשאים - והוא לא יעזוב לשום מקום. תמיד יהיה בי כעוגן על הקרקע. כי חוץ ממחיר הכאב של שנים, יש תמורה יוצאת דופן של רגישות והבנה. ואני אוהב את הילד השמן שגר בתוך הגוף שלי. ואני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיו.
תראו, בסופו של יום, האידיאל - הוא להיות שמח. אז אם אתה, או את, שמחים על מי שאתם. מאושרים. תמשיכו במה שאתם עושים. שמנים או רזים, לא משנה. אבל אם מפריע לך. השינוי יכול לבוא. הוא יכול, וכשתשנו הכל, אתם תשכחו את התהליך שעברתם. אתם תהיו מי שאתם, וזה יהיה המצב. לא עוד חלום רחוק, לא עוד פנטזיה. אלא מצב קיים, ההווה שלכם. תסתכלו במראה, וזה יהיה שם. לא העבר או הקושי, רק מי שהצלחתם להיות.
לא משנה בני כמה אתם. אם אתם בכיתה ט' או בני 30. אם אתם חושבים שיש לכם את זה יותר קשה ממני, אז אל תהיו יהירים. זה רק יפריע לכם לראות שגם אתם יכולים. בהתחלה חשבתי עליי מהעתיד. כולו הולך ברחוב לעשות משהו רזה ומגניב. עצרתי אותו שניה, הסתכלתי לו בעיניים. ונתתי לו לחבק אותי חזק, להודות לי, שנתתי לו חיים טובים יותר. הוא קרץ אליי, שחרר דמעה אחת של אושר, הסתובב והלך, רזה ולא טרוד לאנשהו. הסתכלתי עליו הולך, פשוט סתם סבבה. סתם רזה חמוד ברחוב, חייכן, עמוק, מדהים מצחיק ומקסים, ממש כמוני וכמוכם. והנה, אני חזק יותר. גדול יותר. בשליטה. הגב זקוף. וגאווה מפמפת. וזו הרגשה נפלאה. פשוט נפלאה. של חופש.
ניצחתי אותך אוכל, ניצחתי אותך חור. אתם תמיד תהיו שם, אבל אני תמיד אהיה זה שניצח אתכם בכוחות עצמי. ואני קצת מודה לכם, כי בזכותכם, אני בדיוק מי שאני היום".
* הפוסט של רועי נכתב במקביל לפרויקט הדסטארט שהקים למימון ספרו השני, "אפשר הכל". את המימון לספר הצליח להשיג בתוך 72 שעות