זאת אהבה נכזבת מהרגע הראשון. בהתחלה אתה אוהב אותה והיא אפילו לא יודעת מי אתה, אחר כך היא מתאהבת בך ואף פעם אין לך מספיק זמן בשבילה, ואז אתה ממצמץ ועוברות עשר שנים ואתה עדיין אוהב אותה, רק שעכשיו היא כבר לא ממש רוצה לשמוע ממך. נכון, באמצע יש תקופת ירח דבש נהדרת. ונכון, זאת לא ממש פרידה. אבל אם אתה גבר ויש לך ילדה, היא הולכת לשבור לך את הלב. זה בלתי נמנע. באירוניה מרירה ואופיינית לכל הסיטואציה, זה אפילו בריא ורצוי ואתה אמור לעודד את זה בתור אבא שלה.
את חרדת הנטישה המאוד ספציפית הזאת הרגשתי בפעם הראשונה ביום כיפור של כיתה ג' (שלה. זה טקסט על הבת שלי, לא על תש"ח). הייתי כבר מוכן לצאת איתה לרכיבה המסורתית כשהיא השמיעה את משפט הדחייה המפורש הראשון שלנו: "ילדה בת כמעט תשע", היא אמרה, "לא אמורה לבלות את יום כיפור עם אבא שלה".
"את צודקת, את צודקת, אני יודע שאת צודקת", מלמלתי בתוך הראש את השורה של קארי פישר מתוך "כשהארי פגש את סאלי". הבת שלי מעדיפה לרכוב עם החברים שלה, וזה לגמרי טבעי בגיל כמעט תשע ואני יודע שהיא צודקת. אבל לא היה לי אכפת. רציתי את הילדה שלי בחזרה.
זה מתנהג כמו אהבה נכזבת כי מערכות היחסים של אבות עם בנות דומות למערכות היחסים שלנו עם נשים. בשנים הראשונות אנחנו לגמרי מאוהבים בהן ואנשים אומרים לנו דברים כמו "היא מסובבת אותך על האצבע הקטנה", אבל גם כשהן גדלות קצת ומאבדות את היכולת למוטט לנו את כל ההגנות בחיוך מלאכי אחד, הן עדיין בנות שאוהבות אותנו (ויכול להיות שאני מתחת לממוצע הכלל-ארצי, אבל זה לא משהו שיכולתי להגיד על המון בנות ב-43 שנות קיומי). והן לא רק אוהבות אותנו אלא גם מעריצות אותנו, משהו שאני באופן אישי לא חוויתי מעולם בשום מערכת יחסים אחרת, ובכנות – שאני מתגעגע אליו מאוד עכשיו כשיש לי בת רבע ל-12 שבמקרה הטוב סובלת אותי ובמקרה המצוי לא.
זה ממש בסדר שהיא כבר לא מעריצה אותי, מה גם שהיה צפוי שזה יקרה כשהיא תתחיל להכיר אותי. ואני גם לא מתכוון להידרדר לדרמה של "היא כבר לא אוהבת אותי", כי היא כן, או לפחות יש לה דרך ממש משכנעת להיראות ככה כשהיא צריכה ממני משהו. אבל היא כבר לא שלי. כבר לא הילדה של אבא. והידיעה הזאת באה עם תחושת נטישה שבאמת הכרתי רק מנשים בגירות, בדרך כלל כשהן התחילו להכיר אותי.
אני לא יודע כמה מכם חיים בטווח האזנה מילדות בנות רבע ל-12, אבל זה כבר לגמרי גיל ההתבגרות ולגמרי טינאייג'רי. עכשיו, יש לי תיאוריה לגבי טינאייג'רים: אני חושב שהם נעשים מעצבנים רק כדי שנתחיל לשנוא אותם מספיק בשביל להתמודד עם הרגע שהם יעזבו את הבית. והאמת, אם הדברים יימשכו בקצב הנוכחי, אני מעריך שהבת האחת והיחידה שלי נמצאת בדיוק במסלול הדרוש כדי לפתח אצלי את סנטימנט ה"תעופי כבר מהבית, כלבה אגוצנטרית" בבוא היום. אבל היום עוד לא בא. היא רק בת רבע ל-12 והיא מעצבנת רק שנה. זה לא מספיק זמן כדי להיעשות בלתי נסבלת בשום צורה שהיא, אז אין לי אפילו מידה של שנאה בריאה כתרופת נגד לאהבה הלא ממומשת הזאת.
בחגים יצא לנו לבלות עשרה ימים ביחד, רק היא ואני, כשאימא שלה הייתה בחו"ל ואני הייתי בחופשה. אני חושב שראיתי אותה 40 דקות במצטבר; את שאר הזמן היא בילתה עם חברות ו/או בחדר שלה ו/או בלעשות את הפרצוף הכועס-על-העולם הזה שרק טינאייג'רים יודעים לעשות. אבל כמה חודשים אחורה, בקיץ, היינו בלונדון רק היא ואני ופתאום זה היה כמו פעם, כשהייתי יוצא מוקדם מהעבודה ומפתיע אותה ביציאה מבית הספר והיא הייתה כל כך מאושרת לראות אותי ואני הייתי כל כך אסיר תודה על הזמן איתה. ופתאום, כששטנו יחד בסירה בריג'נטס פארק והאכלנו ברווזים או אווזים או איך שלא קוראים לציפורים הבריטיות האלה, אני חושב ששנינו הרגשנו לרגע כאילו היא שוב בכיתה ב'.
אבל היא בכיתה ו'. סביר להניח שמערכת היחסים שלנו נמצאת היום בדיוק איפה שהיא אמורה להימצא: יש לנו את הבילויים שלנו, יש לנו את שפת הקצרנות הפרטית שלנו, יש לנו את העקיצות ההדדיות והבדיחות הפנימיות שלנו. בין לבין יש לנו את הקריזות שלנו, כלומר שלה (אבל בעצם על מי אני עובד – שלנו. נכון שהיא טינאייג'רית נוחה לכעוס ולהכעיס, אבל זה לא עושה אותי פחות ישיש נרגן). נדמה לי שרוב הזמן אני חווה אותה במינונים סבירים של אהבה, גאווה, אשמה הורית ורצון עז לרסק לה את הטלפון עם הפטיש של השניצלים. אלא שמפעם לפעם אני נתקל באיזו תמונה שלה על הכתפיים שלי, או שצץ איזה זיכרון שפייסבוק מחליט שכדאי לי לשתף, ולא יעזור כלום – ברגעים האלה אני כבר לא אבא של הבת שלי, אלא גבר שהאהבה שלו מתרחקת.
מכירים את "אין לנו למי לחזור הביתה", המילים הנהדרות שכתב עלי מוהר ושר יוני רכטר? אז הפוזיציה של הגבר הישן ההוא שמבכה את עצמאותן של הנשים מזכירה מאוד את הפוזיציה של אבא שמתלונן על זה שהבת שלו גדלה. "גם אני מבין היטב שלא אני צודק", כתב מוהר ושר רכטר, "אבל אין לנו אל מי לחזור הביתה". זה בדיוק זה: רציונלית ברור לך שטוב לה להשתחרר ושאתה צריך לשחרר. אבל אין לך אל מי לחזור הביתה (כלומר, גם אם כרגע עדיין יש לך, רק שהיא פשוט לא מרימה את העיניים מהמסך כשאתה נכנס).
המשך הלו"ז די ברור. אוטוטו יהיה ביקור של פיית השדיים ואחר כך יהיו אהבות שיהפכו את אמא ואבא לאנשים ההם שמפריעים לך להזדיין. צר לי אם זה נשמע לכם בוטה; אני חייב לנסח את זה ככה, כי כנות ברוטאלית היא הדבר היחיד שמצליח להכניס לי לראש את הרעיון שהיא מתבגרת גם במובן הזה. האמת, במובנים רגשיים אני מאחל לה לחוות בהקדם אהבה ראשונה עם גבר שאינו אבא שלה (הייתי מעדיף שזה יהיה עם אישה, כי גברים זה חרא, אבל חוששני שהיא סטרייטית ככביש הסרגל). ועדיין, במקום קטנוני ואגוצנטרי להחריד, אני רוצה שהילדה שלי תשב לי שוב על הכתפיים, ותלטף לי שוב את הראש בלי לשים לב בכלל שהיא עושה את זה, ומתחת לאצבעות שלה יהיו לי רק מחשבות של אהבה.