אוקיי, אוקיי: כמו לכל הכרזה גורפת, גם ל"גברים שונאים את הנשים שלהם" יש יוצאים מן ההכללה. למשל נשואים טריים, כי מי לעזאזל שונא את אשתו חודשיים אחרי החתונה, ולמשל גברים שחיים עם נשותיהם במצב תמידי של הרמוניה, סנכרון והסכמה (מה, זה שמעולם לא נתקלתם בהם לא אומר שהם לא קיימים). חוץ מזה, השנאה המדוברת היא קרובת משפחה של טינה או זעם ולא עניין של תיעוב שורשי, אבל "למה גברים מפתחים עם הזמן טינה כלפי נשותיהם ולמה זה דווקא די בסדר" זאת כותרת נורא מסורבלת.
אבל האמת היא שזה בדיוק העניין. לא רק שאני מסתכל על החברים הנשואים שלי ורואה את הטינה הזאת אצל כל אחד ואחד מהם, גם אם בדרגות שונות ובדגשים שונים, אלא שהיא זאת שעומדת מאחורי אלף ואחת קלישאות ובדיחות על נישואים. מכירים את הקטע הזה בסרטים אמריקניים שהגבר מכנה את אשתו "הכדור והשרשרת", כאילו היא משקולת שקשורה לו לרגל והופכת אותו למין אסיר בצ'יין-גאנג? וכמה פעמים ראינו בסיטקום – ופה ושם אפילו בדרמה - את הזיווג של גבר כבוי ואישה שהכל נהיה בדברה?
קלישאות לא סתם נהיות קלישאות ובדיחות לא סתם נהיות בדיחות. איך אמר רוברט דה נירו בתפקיד אל קאפון ב"הבלתי משוחדים"? "אנחנו צוחקים כי זה מצחיק או שאנחנו צוחקים כי זה אמיתי". וזה די אמיתי, מפני שהמצב אצל רוב הזוגות הנשואים שאתם ואני מכירים – חד משמעית הרוב המוחלט, גם אם מבחוץ זה נראה אחרת – הוא של אישה מנהלת וגבר מנוהל.
תהיי יפה ותאשרי
אל תיתממו, אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. הגבר הנשוי לא סתם יוצא בערב עם החבר'ה; הוא מבקש רשות לצאת איתם. והוא לא סתם מחליט מה הילד ילבש ביום סגריר; הוא בודק אם הגברת מאשרת את מה שנראה לו הגיוני שהילד ילבש כשהתחזית מדברת על גשם. והוא לא הולך ומוציא סכומים גדולים על גחמות אישיות; הוא מגיש בקשה מסודרת לוועדת הרכש, שעקרונית נהוגה בה רוטציה אבל מעשית היא בשליטת אשתו מאז המהפך של 77'.
הסיבה לכל זה אינה שתלטנות נשית; בדיוק להפך. גברים (או שוב, רק הרוב המוחלט שלהם) הם שותפים ליצירת הסטטוס קוו הזה. לפעמים הם אפילו אלה שיוצרים אותו. הרי מבחינתנו זה הסידור הכי נוח בעולם, הכי גברי בעולם: האחריות לא עלינו. נוח לנו לגלגל אותה עליה ושהיא תשבור את הראש. מטבע הדברים זה גם הופך אותה במקרים רבים לאיש הרע, שזה מצוין לנו מבחינת פוזיציה בכל ויכוח עתידי, ואם מדובר בילדים אז זה בכלל מעולה – הרי הליהוק המועדף עלינו בהורות הוא "שוטר טוב, שוטרת רעה". נכון שפעם-פעם מילאנו את תפקיד הפטריארך המפחיד, מילאנו את חלקנו בתרחיש ה"חכה שאבא יחזור הביתה", אבל תשאלו נשים נשואות ותראו שהמצב הרווח היום הוא הפוך לגמרי והתלונה הנצחית היא "עם אבא עושים רק כיף ואימא תמיד יוצאת הרעה". אגב, יש גישה בפסיכולוגיה שלפיה גם הנשים עצמן מעדיפות לא לשחרר לגברים את ההחלטות ההוריות; רועי ג'ערני התייחס לזה בכתבה כאן במאקו שמדברת בין היתר על האימא כ"שומרת הסף".
אז רובנו מוותרים על עמדות השליטה בזוגיות פשוט מפני שזה יותר נוח, יותר קל ויותר הולם את האינפנטיליות המובנית שלנו, והמחיר הוא התפרצויות רגעיות של שנאה או טינה כשזה נעשה פחות נוח – קרי, כשהמנהלת (שאנחנו היינו שותפים למינויה, כן?) עושה החלטת ניהול שלא מוצאת חן בעיננו. אבל אני מאמין שיש כאן גם משהו הרבה יותר עמוק: תלונה נפוצה של אימהות היא שהן נאלצות לטפל לא רק בילדים הקטנים אלא גם בילד הגדול שהוא האבא שלהם, ונדמה לי ששוב יש אמת גדולה מאחורי הבדיחה הקטנה. כי גבר שנשאר אינפנטיל, שמשאיר לאשתו את תפקיד המבוגר האחראי – לא רק על הילדים, אלא גם עליו – בעצם משמר בנישואיו ובהורות שלו את מודל היחסים שהיה לו עם אמו.
אמרתי שהשנאה של גברים לנשותיהם היא יותר תת-סוג של טינה, ולטעמי זאת בדיוק אותה טינה שכל נער חש כלפי אימא שלו: מצד אחד הוא זקוק לניסיון שלה, לשכל שלה, לנוכחות שלה. מצד שני הוא מתרעם על השליטה שלה באורחות חייו, על הצורך לבקש רשות כדי לעשות מה-שלא-יהיה. עמוק בפנים גם הוא יודע שזה עדיף עשרות מונים על האופציה של להסתדר לבד, אבל המתח שבין האינפנטיליות לשאיפה להיות זכר אלפא (האינפנטילית כשלעצמה, אבל לא חשוב עכשיו) יוצר באופן בלתי נמנע את הטינה הזאת. טינה שברגעים היותר אפלים מרגישה לגמרי כמו שנאה, כי מי היא בכלל שתחליט אם אני יוצא עם החבר'ה או לא.
גם לשאלה הרטורית הזאת יש תשובה טובה, למרות שהיא לא נעימה במיוחד לאוזניים גבריות. שוב בהכללה – ושוב, ברור שלא חסרות יוצאות דופן - נשים מקבלות יותר בקלות את הסוויץ' בסדר העדיפויות שהולך יד ביד עם ההורות. יש לזה סיבות מגוונות מאוד: למשל, כל כך הרבה שנים של סדר חברתי שהפיל עליהן את רוב הנטל ההורי לא נעלמות במחי מאה אחת של פמיניזם. למשל אחר, כבר הזכרתי את תיאוריית שומרת הסף. ולמשל אחרון, זוגות נוטים להתחלק בתפקידים על פי צורך ולא רק על פי צו האופי. במילים אחרות, הרבה נשים מקבלות את גזירת ה"אמא תחילה" רק בגלל שבן הזוג שלהן מרוכז מדי בעצמו או ילדותי מדי בשביל להיות קודם כל אבא. זה משאיר להן את רוב העבודה השחורה, וזה מה שנותן להן את הלגיטימציה המלאה לנהל אותנו. בכל כך הרבה מקרים זאת פשוט הדרך היחידה לגרום לנו לעשות משהו (או להימנע ממשהו, כמו לצאת לערב בירה כשיש בבית שני ילדים עם 39 חום לחתיכה).
קצת שנאה, מי ישמע
בהפוך על הפוך שיש בו לא מעט אירוניה, אם אתה גבר נשוי ואבא שחווה התקפי טינה כלפי אשתו ואם ילדיו – זה מעיד בסך הכל על כך שאתה חי במודל זוגיות די סטנדרטי. היא מנהלת את העניינים כי זה יותר נוח לך, מעת לעת זה עולה לך על העצבים כי אתה רוצה לצאת לשחק, אבל בעצם התמקמתם כל אחד במשבצת שהוא יכול למלא, מרצון או מחוסר ברירה: היא מחליטה, אתה מבצע. עכשיו, ברור שזה הרבה פחות טוב מאיזון מוחלט והרמוניה מלאה (ואני חוזר ואומר - היעדר ההוכחה לקיומו של קשר כזה לא אומר שהוא לא קיים. קצת כמו אלוהים, כשחושבים על זה). אבל לחיות עם מישהי שנדמה לך שאתה שונא, למרות שזאת רק טינה וגם היא קיימת רק לפרקים, זה כל כך הרבה יותר טוב מהאפשרות השלישית.
כן, היא קיימת. וכן, היא רווחת, בטח יותר מהחד הקרן של הזוגיות-הורות המאוזנת: לצד טינה מזדמנת והרמוניה תמידית, האפשרות השלישית היא אדישות. מצב שבו אין מה שיוציא ממך טינה כי לא מנהלים אותך, ואין מה שיתסכל אותך כי זה לא שהתיק של הניהול הזוגי-הורי נפל עליך. זאת זוגיות הרבה יותר שקטה, אבל זה רק בגלל שהיא שחוקה. טינה או אפילו שנאה של ממש הן אות לבעירה רגשית, וזוגות חכמים יכולים לשלוט בגובה הלהבות שלה. אבל כשהאש הזאת נעלמת, שכשכל מה שנשאר זה גחלים, אין פוּ בעולם שיצית מחדש את האהבה שהיא הסיבה לזוגיות הזאת ולהורות הזאת מלכתחילה.
תראו, אני הכי מאחל לעצמי ולכם לצוד את החד-קרן של הזוגיות המאוזנת. אבל באותה נשימה אני מפציר בעצמי ובכם להבין שהתסכול והטינה שלנו כבני זוג וכאבות היא אל"ף, פועל יוצא של הילדותיות והאגוצנטריות שלנו – ובי"ת, גורל הרבה פחות אכזר מזוגיות כבויה. מה שמחזיר אותי אל הכותרת ואל נקודת המוצא: מרגיש מדי פעם שאתה שונא אשתך? זה לא דבר כל כך נורא.