רצח בבית הקורבן, על ידי אדם קרוב, הוא מחריד. הוא מחריד, בין השאר, כי נסיבות אלו אמורות להיות הפרטיות והבטוחות ביותר, היבט שלא קיים במקרי רצח אחרים.
לפי נתונים של משטרת ישראל, בשנים האחרונות נרצחים כ-110-120 בני אדם בישראל על רקע פלילי בכל שנה. העיתונים דיווחו ש-17 נשים נרצחו מאז תחילת 2017 - מספר גבוה מהרגיל, כאשר באחרונה, הגיעו לכותרות מספר מקרים מזעזעים של רצח נשים באלימות דומסטית, כלומר – אלימות במשפחה. המציאות היא שרובן המוחלט של הנרצחות באלימות דומסטית הן נשים.
באופן מובן, הסוגיה מקוממת ומעלה שאלות בהולות: אלימות דומסטית היא בעיה מתמשכת, בדרך כלל – האם הרשויות קשובות מספיק כדי לאתר ולקטוע אותה באיבה? האם במשטרה ובבתי המשפט מתייחסים לתלונות ואישומים בחומרה המספקת? מה הסיכוי של קורבן לאלימות להשיג הגנה משטרתית, מעצר או צו הרחקה נגד גורם האלימות? מה לא בסדר בחברה ובתרבות שלנו, בהתחשב בהטיה המגדרית המובהקת של רציחות ממין זה? אלו שאלות ביקורתיות ראויות, שנושאות בחובן קריאות לשינוי שחלקן ראויות.
עם זאת, רוב קורבנות הרצח על רקע פלילי בישראל הם גברים, ולפי מחקר עולמי מטעם האו"ם, כך גם בעולם כולו: 79%. פני אלה ושמותיהם אינם מופיעים על-פי רוב בתקשורת, ומותם אינו מוציא מפגינים לרחובות. האם עליהם אין לחברה אחריות כלשהי? האם לגביהם עושות הרשויות כמיטב יכולתן? ואולי הירצחם של גברים הינו בלתי נמנע? מה מקור תחושת הנורמליות והחיים-כרגיל האופפת את רובם הגברי של הנרצחים?
הסבר נפוץ הוא שרוב הרוצחים הם גברים בעצמם. אז מה הם רוצים? ברור שירצחו אותם. נשים כמעט ולא רוצחות, ולכן לא מגיע להן להירצח. גם לפי נתוני האו"ם, 95% מהרוצחים הם ממין זכר - נתון שתומך, לכאורה, בפתרון הפשוט של אשמה גברית והאשמת "הפטריארכיה" - הגבר המופשט שמושל בכיפה החברתית. אלא שטיעון כזה אינו מבדיל פושע מקורבן ואינו מסביר למה שההגמוניה הגברית תעדיף לרצוח פי 4 גברים מנשים, לא כל שכן למה רצח גברים פחות מקומם אנשים. לניתוח הפטריארכיה יתכן מקום בהסבר תופעות של דיכוי ואפליית נשים, אבל כאן הוא פחות משכנע.
סיבה אפשרית אחת לאדישות היחסית כלפי רצח גברים היא אטימות מעמדית. בקרב גברים מהמעמד הבינוני, סכנת חיים היא תופעה שכמעט ואינה מוכרת. הם לרוב אינם קורבנות של אלימות במשפחה, והאלימות שאיננה דומסטית מתרחשת במגזרים הנחשלים של החברה. גברים נרצחים ברחובות של שכונות עוני, בכפרים של מיעוטים, בבתי הסוהר. אנחנו לא היינו מסתובבים במקומות כאלה – ואם הם כן מסתובבים, אז כנראה הם ערבים, סודנים או סתם גברים שהסתבכו בפשע ו"ביקשו את זה". ההיגיון שלנו במקרה הזה לוקה בעיוורון מעמדי; אנחנו אדישים יותר כלפי קבוצות אחרות, ודעות קדומות מקשות עלינו להבדיל עבריין משומר חוק בקהילות זרות לנו. ולגבי חלקות העוני שבשולי הציבוריות בישראל ובכלל, עבריינות היא פחות עניין של ברירה ויותר עובדת קיום. היתרונות הסוציו-אקונומיים שלנו מקלים עלינו לשמור על חזות ממורקת, אבל חיינו לא שווים יותר בשל כך.
סיבה אפשרית אחרת, ואפילו העיקרית שבהן, נקראת מיותרות זכרית (male disposability), והיא התפישה לפיה חייו של גבר שווים פחות מחייה של אישה. שורשיה של התופעה קשורים ברבייה (זרע הוא זול וזריז לייצור לעומת מחזורי הפריון וההריון), אבל היא נותנת את אותותיה גם בחינוך ובתרבות. נשים זוכות לאפליה לרעה ברוב תחומי החיים, אבל ערך חייהן מקודש בחברה האנושית והן נשמרות מכל משמר לשם המשכיות המין. אפשר לראות את זה במקרים של סכנת חיים (כמו בסירות הצלה שנמלאות ראשית בנשים ובטף); בעבודות מסוכנות כמו כרייה ובניין שמוטלות על זכרים וחושפות אותן לרוב תאונות העבודה במשק; וכמובן – במלחמות, בהן הגבר הוא הרוב המוחלט של בשר התותחים.
בעיני, המיותרות הזכרית היא גם אחת הסיבות לאלימות הגברית. חישבו על זה: מגיל אפס אנו מחונכים שלא לבכות, שלא להראות חולשה, להיות אמיצים ולא להתלונן אם אנו מפחדים. התרבות סביבנו מייעדת את הזכר למות, אם בקרב, אם בעבודה, ואם כהקרבה רומנטית (שיא האבירות הגברית בכל סיפור אגדה וסרט הוליוודי). אתה לומד להיות קשוח ולא להתקפל – ובמיוחד אם אין לך מעמד או כסף כדי לכפר על חולשותיך. רק הקרב מבטיח לך הילה של גבורה – בין אם ניצחת ובין אם נפלת בו (אם נהרגת בדרך אחרת – לא הפסד גדול לגנום).
כל זה לא מצדיק אלימות של גברים, אבל מה הפלא שגברים אלימים?