אני לא זוכר לגמרי על מה דיברנו ברגעים שהיו לפני התאונה עצמה. כנראה עוד שיחה בנאלית שכל אחד מאיתנו מסוגל לנהל בקושי בשש בבוקר, רגע לפני תחילת עוד יום עבודה עמוס שאמור להיות שגרתי. את השיחה הזאת, שבעוד כמה דקות יתברר שתהיה שיחתנו האחרונה, אני לא זוכר כמעט בכלל. אני לא יודע מה הוא אמר לי, מה אמרתי לו, ובינינו? זה לא כל כך משנה, כי אין לי מה לעשות עם זה כבר. אחת הנהגות, שנהגה רכב לידנו, והעידה לאחר מכן נגד נהג מערבל הבטון שפגע בנו כשעבר באור אדום, אמרה שהיה נראה שאנו שמחים ושמדובר בשיחה טובה. נו, לפחות אפשר להתנחם בכך. לא?
נסו לדמיין את השיחה האחרונה שלכם עם אדם קרוב. אתם לא שולטים בה, אתם לא יודעים מתי היא תקרה. אני חשבתי שיש לי עוד הרבה זמן לזה. שאבא יהיה שם בשבילי כמו כל אצל כל אחד אחר מהחברים שלי. כמו שהוא שם עכשיו, בשבילכם. שאבא ימשיך לצפות איתי במשחקים של מכבי, שהוא ייתן לפעמים טרמפ לעבודה, שנתווכח מדי פעם על משהו. שהוא יראה אותי מצליח ושיהיה גאה. וזה קרה, אבל נגמר כשאני בקושי בן 25.
כבר חמש שנים שאין לי אבא. הוא הספיק לעשות איתי הרבה, אבל זה כלום לעומת עשרות השנים שאני מדמיין בלעדיו והחוויות שהוא כבר לא יעבור איתי יותר. יש את העצב על החלומות של מי שנהרג בתאונה, ומצד שני יש את העצב על הקשר שנעלם. כמה שלא הערכתי את הקשר הזה לפני כן, לקחתי אותו כמובן מאליו. המחשבות המטרידות על המוות של הגבר הכי חשוב בחייו של כל אדם מתחלקות לשתיים: האחת, היא על העצב האישי שלי. הכעס על כמה שהמוות הזה סתמי, מיותר, מטופש. ברגע אחד של חוסר אחריות לקחו ממני את הבן אדם שהיה נוסע מאות קילומטרים בשבתות כדי להביא קצת אוכל למוצב. שהיה מוכן לעשות כמעט כל דבר עבורי. וכמה הוא חסר עכשיו בכל עניין שעולה. הוא הספיק לרוץ איתי ריצה אחת, במטרים האחרונים שלה, ומאז השתתפתי בעוד מרתונים שאותם השלמתי לבד בקו הסיום, בלי אבא לצדי. בחמש השנים שחלפו הוספתי תארים אקדמיים, עבודות חדשות, אהבות שהיה מתעניין בהן, אליפויות של מכבי שהיינו מתרגשים או מתאכזבים מהן ביחד, ומה לא. והוא לא יידע ולא יכיר דבר מכך.
המחשבה המטרידה השנייה, היא זו שגרמה לי להבין כבר מהרגע הראשון שהמוות הזה לא יהיה לחינם. אין מצב שלוקחים ממני את אבא ובזה זה נגמר. זה כבר לא רק העצב שלי, אתם פשוט לא מבינים באיזו קלות זאת הייתה יכולה להיות הטרגדיה של כל אחד מכם. זו עדיין יכולה. יש מאות הרוגים כאלה בשנה, יש אלפי תאונות שגורמות לפציעות שהופכות את החיים של משפחות, ועד שזה לא יגיע אליכם - ואני מקווה מאוד שלא - לא תבינו כמה זה קרוב. מעט לפני כן אבי, מידד נתיב ז"ל, החלים ממחלת הסרטן, וחיכה בקוצר רוח לפנסיה ולהגשמת החלום להיות מדריך טיולים. אדם צעיר ושמח ברוחו, שרק חיכה להגשים עוד ועוד חלומות. שרק רצה לטרוף את החיים. אבל אז אתה קם בבוקר, נוסע לעבודה, ובום - שנייה אחת, חיים שלמים, משפחה אחת. במקרה יצא שזה הסיפור שלי, שנייה אחת מוקדם או מאוחר יותר וזאת הייתה יכולה להיות המשפחה של הנהגת שנסעה לידנו. זאת יכלה להיות הבת שלה שכותבת את הטור הזה עכשיו, אבל הגורל הוא עניין משעשע.
באולפן שישי שידרו כתבה על אפליקציה שפיתחתי יחד עם מתנדבים נוספים, שכל מטרתה להילחם בתאונות דרכים. התראיינתי לגביה בכל מקום אפשרי כמעט, אבל תמיד זה עוסק בטכנולוגיה, בפרויקט, ברשויות. קל לשכוח שיש סיפור אישי ופנים שעומדות מאחורי המיזם הזה. את הטרגדיה שהניעה את כל המלחמה הזאת. את המלחמה שלי, שחייבת להיות גם המלחמה שלכם.
אני לא רוצה שתתכוננו לשיחה האחרונה שלכם עם אבא. אני לא רוצה שתדעו איך זה לעבור את החיים בלי שהוא לצדכם. בלי המלה טובה, המקום שלו בשולחן. אני רוצה שתצטרפו אלי כדי שזה לא יקרה גם לכם. שתעזרו לי, לנו, להפוך את הכבישים למקום בטוח יותר. אני רוצה שתצאו עם אבא לריצה או שתסעו איתו באוטו ויהיה לכם את המזל הענק לחזור יחד שלמים ובריאים הביתה. את המזל הזה, אנחנו יכולים ליצור בעצמנו.
זאת כבר מזמן לא אפליקציה, אלא תנועה חברתית. ד"ר עזיז דראוושה, רופא בכיר ברמב"ם, ואיתמר קרמר, מנהל תיכון בנגב שהוא אחד מיזמי המיזם - שמתראיינים בכתבה - הם רק חלק מאלפי האזרחים שהצטרפו אלינו למהפכה של שינוי בתרבות הנהיגה.
וזאת גם אולי המטרה העיקרית של הטור הזה. הצטרפו אלינו. שמשו דוגמא לחבריכם וילדיכם בנהיגה טובה יותר. היכנסו לפייסבוק של הרשות, העמותה או המשטרה ושתפו סרטונים של עבירות תנועה שקיבלו דו"חות. עזרו לנו להפוך את התופעה של נהיגה בריונית בכביש ללא לגיטימית. עזרו לנו להעלות את המודעות. זה בעיקר בשבילכם, בשביל אבא שלכם.
"שומרי הדרך" הוא מיזם משותף לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, לאגף התנועה במשטרת ישראל ולעמותת נתיב בטוח. זו אפליקציה שמתעדת עבירות תנועה חמורות ומטרתה לשפר את תרבות הנהיגה בישראל ולגרום לשינוי חברתי בדרכים.