תצחק עלינו בגלל האוטו, תגיד לנו שהאישה שלנו מכוערת, לא משהו במיטה, וחוץ מזה היא גם מספרת שהביצועים שלך לא משהו. תעליב את הילדים, תשפיל את הקבוצה, תלעג למשכורת, אנחנו נעמוד בזה. יש רק עניין אחד שאסור לך להיכנס אליו: לעולם אל תעביר ביקורת על היכולת שלנו ליד המנגל.
הכישרון לצלות בשר בשמש הקופחת הוא מתת האל לגבר הישראלי. אין שום דרך אחרת להסביר את העובדה שפעם או פעמיים בשנה, אנשים שבדרך כלל לא מזיזים את התחת לכיוון המטבח אפילו בשביל להכין כוס תה, הופכים בעיני עצמם לגרסאות הישראליות של השף סטפן. אנשים שמצליחים להרוס אורז על הגז, לוקחים על עצמם להאכיל עשרות פיות בלי לבקש עזרה ובלי לתת לאף אחד להתקרב לעמדה שלהם, פרט לבעלי אישור כניסה מיוחד – אלה שמביאים את הבירות.
נהנים מהתהילה בלי לעשות כלום
כדי לנסות לברר קצת יותר לעומק את הקשר בין הגבר הישראלי למנגל שלו, פגשתי את השף עמיר אילן מ"הדסון ברסארי". אילן, שאחראי באופן אישי על מותן בטרם עת של לא מעט פרות מובחרות ובמקביל על כמה מהסטייקים הכי טובים בתל אביב, טוען שהקשר שלנו למנגל כל כך הדוק בגלל שהוא מאפשר לנו ליהנות מכל הכוח והתהילה בלי לעשות כלום.
"במטבח", הוא אומר," יש המון עבודה. צריך להכין ולקצוץ ולהשרות ולסדר את המנות ולדאוג לטמפרטורה של ההגשה. כשהבשר על האש, הדבר היחיד שצריך לדעת זה להוציא אותו בזמן".
עם כל הכבוד למאמצי ההדלקה והנפנוף, לדברי אילן לתהליך הצלייה אין השפעה גדולה על טעמו של הבשר והוא בסך הכול מקשה אותו ומוסיף לו טעמי עשן. כדי ליהנות מבשר איכותי באמת על הגריל, צריך ליישן אותו כמו שצריך או להשרות אותו במרינדה, אבל כל זה, כמו שאנחנו כבר יודעים, קצת גדול עלינו אם מישהו עושה מרינדה זאת בדרך כלל האישה.
אפילו מהפעולה הקדמונית של הדלקת האש – משהו שאפילו האדם הקדמון הצליח בסוף לעשות – אנחנו עושים הרבה יותר עניין ממה שצריך. השיטות מגוונות; לוקחים את הפן של האישה, שופכים את האצטון שלה על הגחלים, דוחפים עיתונים, בונים חומה, מנפנפים עם המון כוח – במקום לסדר את הגחלים לגובה כמו מדורה, להניח מקור חום קטן מתחתיהם ולתת לטבע לעשות את העבודה.
אז למה בעצם אנחנו לוקחים על עצמנו, את כל העבודה הזו? כרגיל, כדי לצאת גדולים וחזקים בעיני המשפחה, החברים והמשפחות שמסביב.
לעשות על האש זה כמו להביא פרחים לאישה
בשארה חינאווי, גבר שלהגיד עליו שהוא קצב זה כמו להגיד על ביל גייטס שהוא מתכנת, מסתכל על הנושא מזווית קצת אחרת. "זה ג'נטלמני" הוא אומר. "כמו שיש אנשים שמביאים פרחים לאישה, יש כאלה שעומדים ליד המנגל". וברומנטיקה כמו ברומנטיקה, הכוונה הרבה יותר חשובה מהתוצאה הסופית. "אנשים לא כל כך יודעים איך לעשות," אומר בשארה, "אבל הם מאוד משתדלים לעשות הכול טוב".
שלא כמו אילן, חינאווי לא מאמין גדול במרינדות, רטבים והכנות מוקדמות. "המרינדה הכי טובה זה מלח", הוא אומר. כששואלים אותו על המקצוענות של הגבר הישראלי ליד הגריל, הוא ממליץ בדיפלומטיות להתמקד בכנפי עוף ובנתחים שמנים כמו אנטרקוט וצלעות, שצריך להיות ממש שיכור כדי לא לשלוף בזמן מהאש. מבשר אדום יבש יחסית הוא ממליץ להתרחק, כדי להימנע מפדיחות קולינריות פומביות.
המנגל, שנולד ביום הראשון שבו הצליח המין האנושי גם לצוד חיות וגם להדליק אש, קיים בגרסאות שונות, כמעט בכל פינה בעולם. במזרח הרחוק קוראים לו סאטה, באמריקה ברביקיו ובדרום אמריקה אסאדו. גם שם הגברים מטפלים באש, כי גברים, בשר ואש, הם כנראה שילוב שהאנושות לא תקיים בלעדיו, אבל רק בישראל מתייחסים לצלייה על אש פתוחה כאל טקס דתי. יום אחד בטח נהיה כשאר העמים גם בתחום הזה. עד אז, מה אני יכול לשים לך בפיתה?