"מוזמנים?" היא שואלת.
"כן," החברים עונים. "לירון פלוס שניים".
"תכניס אותם". הסלקטורית מנווטת אותנו באצבעות בקור בין הקהל שהתאסף בחוץ. צובאים על השערים כמו פליטים מהאיטי שמחכים למנת מזון.
הנה אני בפנים. זהו אני שייך. אני יפה אני חכם אני נכון, עברתי סלקציה למועדון הכי נחשב בתל אביב ונכנסתי. איזה בולשיט.
המועדון נראה מוזר, לא כמו שזכרתי אותו בפעם האחרונה שהייתי בו. אולי בגלל שאני לא שיכור, כבר לא שתיתי חודש מאז 'ההנג אובר הגדול' שעשה לי כאבים בכל הגוף. החלטתי לא לשתות מאז, כלומר להוריד כמויות. אני עומד בזה יפה.
דווקא נחמד – כנראה שעוד מוקדם. ברקע יש מוזיקה של שנות השמונים. אני אוהב מוזיקה של שנות השמונים. כל אחד תופס לו מקום ליד הברים הקטנים שמפוזרים בכמה פינות של המועדון.
יש הרבה בנות יפות, היי הנה זאת מהלימודים שלי שאני עושה לה עיניים בהרצאות כבר חודש. היא מחייכת לעברי ואני עושה לה שלום. אוף היא עם מישהו פה.
טוב מה עכשיו, נדבר עם חברים שלי. הם כבר מנסים להזמין מהברמנית הכוסית שלא כל כך מתייחסת אליהם. בעצם מה על מה יש לי לדבר איתם. דיברנו מספיק במכונית, בטלפון ובאמצע השבוע. כל מה שצריך נאמר. הם כבר דיי שתויים ולא נראה שיקשיבו לי. חוץ מהבדיחות המפגרות שלנו שלא מצחיקות כבר אף אחד.
אולי בכל זאת נזמין משהו לשתות. בירה אחת זה לא רציני.
טובורוג אחד. אח איזה כיף בירה קרה ביד.
מתחיל להתמלא פה ונהיה מאוד צפוף.
המוזיקה עברה לביטים יותר רציניים.
מישהי רוקדת וממגנטת מבטים. היא ממש משוחררת. זה לא אמיתי איך שהיא רוקדת – למה אני לא יכול להיות ככה משוחרר. מניפה את כל האיברים שלה לכל עבר. רעמת שיער חותכת את האוויר כמו במטריקס. קשה להוריד ממנה את המבט.
אומרים שלום לחבר שהוא אחראי על הברים, פגשנו אותו בחתונה של ידידה: "להזמין לכם משהו?" הוא שואל. "און דה האוס". "פעמיים ג'יימסון" עונים בלי לחשוב פעמיים. אי אפשר לסרב אף פעם לשוט אחד על חשבון הבית, לא אומרים לזה אף פעם לא. השוט יורד בגרון ואחריו בירה קרה. זה נחמד.
המקום כבר ממש צפוף ואי אפשר לזוז.
רוב הזמן מנסה להתחמק מסיגריות דולקות של מבלים שלא ישרפו אותי. אני שונא סיגריות. מרגיש איך הגוף שלי והבגדים מתמלאים בעשן. לא נורא, נתקלח שנחזור הביתה. מקווה שהשותף הקמצן שלי ישאיר את הבוילר דולק. אני אשלח לו הודעת תזכורת.
וואו כל כך צפוף פה. למה עושים את זה כל כך צפוף – כנראה בשביל להרוויח עוד כסף.
המוזיקה כבר מחרישה אוזניים וממש בא לי לתפוס מונית הביתה. אבל לא נעים לי להבריז לחברים שלי. באנו כולם ביחד וכדאי גם שנחזור ביחד.
תופס נקודת תצפית על המועדון כולו. הקהל נכנס לאקסטזה כשהתקליטן – סליחה, הדי.ג'יי – שם להיט שהולך עכשיו חזק במועדונים. אני מנסה גם להיכנס לתחושה ולרקוד בכל זאת; בכל זאת, זה שיר ממש טוב. לא מצליח.
אולי כי אני לא שתוי מספיק – נשתה עוד? למה אני חייב להיות שתוי על מנת ליהנות במועדון? אולי כי אני סובל.
מנסה עוד קצת לרקוד – זה לא הגיוני שיש כל כך הרבה אנשים שנהנים ורק אני לא. אני סובל – הנה, שוב אמרתי את זה. לקחת מונית הביתה בכל זאת? לא נורא, אמשוך עוד קצת, זה לא אסון ונראה שדווקא החברים שלי נהנים – הם לא מפסיקים לפטרל מסביב לבר המרכזי. אני נמצא פה בנקודה שלי וזה הסיבוב השביעי או השמיני שלהם. עוד מעט גם הם יתייאשו.
מה עכשיו, נזמין עוד בירה?
לא.
בחורה יפה עוברת מולי עכשיו עם שפתון אדום חזק. "היי..." היא עוברת במהירות ולא שומעת אותי מצייץ. מזכירה את האקסית שלי – אני אוהב שפתון אדום חזק – אולי נסמס לאקסית, סתם נשאל איפה היא.
לא, לא כדאי – זו תהיה טעות נוספת בסאגה המגעילה הזאת.
מתי חברים שלי יתייאשו כבר. מסכנים, עבדו קשה כל השבוע ורוצים קצת להשתחרר. אני מבין אותם, לכן סובל בשקט. מה שכן הם גם הטרמפ שלי הביתה.
תופס ספה ויושב לרגע לנוח, הרגליים שלי כבר כואבות מעמידה. אני יושב ליד זוג שלא מפסיק להתמזמז/להתחרמן, כבר שכחתי מה ההגדרה המקובלת היום. לפי הלהט הם בטוח הכירו עכשיו.
האורות נוצצים. עשן ותעתועים. אני גם פה עם המחשבות שלי, על המקלחת, אולי ארוחת לילה קלה. זמזום בכיס: "איפה אתה, אנחנו בחוץ," מסמס חבר שלי.
"אני יוצא," שולח בחזרה.
בבית מול המפזר חום מתחת לשמיכה: עכשיו אני נהנה.