לאף שיטת היכרות, חוץ משיטת ה"חברים של חברים", אין שם טוב. לשיטת הברים והמועדונים יש שם רע במיוחד. בטח כבר שמעתם אותו: שוק בשר. ועדיין, משום מה, השיטה הזו מצליחה למשוך רווקים ורווקות טובים וראויים, שוב שוב, כשהם סמי-אופטימיים, עייפים ורצוצים, אל תוך חיי הלילה הקשים.
שלא כמוכם, הגברים, שקופצים למקלחת, מתגלחים וזורקים על עצמכם קצת קולון, מאיתנו הנשים זה דורש מאמץ של ממש: פן בשיער, אאוטפיט מחמיא, צבע תואם בציפורניים שברגליים, וזה רק קצה המזלג. בעולם הרווקות הנשית, יציאה לילית היא כמו עבודה שנייה; זוהי השקעה כספית ואנרגטית גדולה, לכן זה מובן שכשאנחנו נתקלות בגברים שממש מקשים עלינו להיות נחמדות, לחלק טלפונים, ולצאת מורווחות, או לפחות עם אופציות, אנחנו סוגרות את הערב מופסדות.
אז זה מה שקרה לי בסבב הברים האחרון שלי: יצאתי מופסדת ומובסת. לא נעים לי שוב להפיל עליכם את האשמה, אבל הגעתי למסקנה שגברים עדיין לא יודעים להתחיל עם בחורות. אנחנו לא רוצות להיות סנוביות. זה לא כיף בכלל. אף בחורה לא מעדיפה לשחק עם הקש במשקה שלה או לעשן בשרשרת ולחכות למשיח, אבל קצת קשה לנו לתת צ'אנסים לבחורים אם אנחנו מרגישות שמורחים אותנו או מתייחסים אלינו כאל אובייקט כיבוש בלבד. אז קבלו את העשה וממש אל תעשה: איך הכי כדאי לפצוח בשיחה עם הבחורה ששמת עליה עין, ואילו משפטי פתיחה לזרוק לפח. דחוף. לתמיד. במטותא.
אל תעשה: "בת כמה את?"
לבחורות שמחפשות קשר רציני (ואין סוג אחר של בחורות, לא משנה מה יגידו לכם), יש חוש ריח מפותח. בעסק הזה הריח מתחלק לשניים – פחדן / לא פחדן. אז כשגבר ניגש אליי, ולפני השלום, לפני ה"איך קוראים לך?" שואל אותי: "בת כמה את?", מה לעזאזל אני אמורה לחשוב? ומה להגיב? הפחד שלו נוטף מכל כיוון ומצחין את האווירה.
אז דיברתי איתו קצת, ואפילו פלרטטנו, אבל הוא סומן כפחדן, ואי לכך ריחפה מעליו חותמת אדומה גדולה של "לא רציני" שאפילו אני, עם כל הרצון הטוב שלי והאופטימיזם, לא יכולתי למחוק. האמירה השחוקה: אין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני, חזקה לפעמים יותר מכל דבר אחר, כולל אלכוהול. מה בחורות רואות בגבר בסופו של עניין? סוג של כתף. אם אתם פוחדים מהצל של עצמכם, לפחות תהיו חכמים מספיק כדי להסתיר את זה.
ממש אל תעשה: "יפה כמוך בלי חבר?"
זה קרה לי לא פעם, הכי אמיתי, שבחורים התקילו אותי עם שאלות אדיוטיות, ככה מהשרוול, סתם כי היו סקרנים, ואז התפלאו שאני לא לוקחת אותם ברצינות. השארתם את הטקט מחוץ לבר ואתם מכריזים בפליאה: "איך ליפה כמוך אין חבר?"
אז בשם הכוסיות הרווקות אבקש שתדעו כמה דברים: א. הדודה שלנו שואלת את זה כל ארוחת שישי. פק"ל. אנחנו מתות על המודעות והרגישות שלה. (זה ציניות. תאמצו. זה עדיף מדביליות). ב. אתם בטוחים שאתם מחמיאים לנו, כי יש במשפט את המילה "יפה". אתם לא. ממש להיפך - סימן השאלה בסוף המשפט הופך את השאלה למעליבה. ג. כמה אלפי פעמים שאנחנו - הבחורות היפות בלי החבר (אנחנו קהילה גדולה למדי) שמענו את השאלה הזו, ועדיין, משום מה, לא מצאנו תשובה אמיתית, שתהיה ככה קצרה וקולעת, שלא תעליב את גברברי ישראל אבל גם שלא תוציא אותנו כלבות עם סטנדרטים בלתי אפשריים.
בקיצור, אנחנו מחפשות תשובה מלאת טעם וריח בעלת פאנץ' וודי-אלני שנון, ובאותה מידה שתהיה נטולת גזענות, שוביניזם, האשמות דתיות או תרבותיות. ראשי הקהילה שלנו עדיין עמלות על משפט מושלם שכזה, שיוציא את כולם טוב. אז בבקשה, עד אז, אנא תזדיינו בסבלנות, ותעיפו לעזאזל את השאלה הזאת מהפרצוף היפה שלנו. מובן? זהו הפיק אפ ליין המזעזע ביותר בתולדות האנושות.
אגב, לשאול אותי אם אני מכירה את "רוני, אל תלכי" של גידי גוב, ולשיר לי אותו, גם נופל בקטגורית השאלות האידיוטיות. שוב: הרצון הטוב מוערך. ועדיין – לא נעים. לא מומלץ. בואו נגיד שאם היה לי שקל כל פעם שהיו שרים לי את השיר הזה, הייתי יכולה להפיק לדיאנה את אלבום הבכורה שלה. תעשו חשבון. די נמאס.
בשום פנים ואופן אל תעשה: "ומה עם חברה שלך, אולי היא בעניין?"
שלום לכל הגברים שחושבים שנשים הן מכוניות פיאט, שאפשר להעביר בכיף לחבר או לזנוח ולהתעניין בדגם אחר. משהו קטן על בחורות: גם לנו, למרבה הצער, יש אגו. כשאתם מתחילים איתנו ואנחנו מביעות היסוס ואולי אפילו אומרות לא, ואז אתם עושים מעבר חד לחברה שלנו, מה שיקרה הוא ששתינו נאחד כוחות, נחליט שאתם חמורים, ונשלח אתכם לחפש.
האיטלקים מומחים גדולים בזה: אחת לא רוצה, אולי החברה שלה תרצה. זה לא עובד כאן. עליכם לזכור שני דברים: האחד: בחורות זה עם שאוהב להתלבט. אנחנו זקוקות ליותר זמן כדי להחליט, ויכול מאוד להיות שאמנם אמרנו לך עכשיו "לא" כי נאלצנו לבצע החלטה, אבל בראש המשכנו להתחבט עם עצמנו. כשאתה עובר לחברה אחרת מאותה הקבוצה, סגרת לה את הפינה: היא כבר לא מתלבטת, ולעצמך סגרת את הדלת.
תעשה, תעשה כבר: "ערב טוב לך! את מושלמת"
אם היה אפשר לעשות מיקס בין הגברים שגרמו לי להרגיש כמו אישה, לבין הגברים שגרמו לי להרגיש מיוחדת, הייתי יכולה לסגור את הבאסטה ולהכריז על פרישה מהמשחק. הסוג הראשון הוא זה שניגש עם ביטחון עצמי במינון הנכון בשילוב רוגע פנימי ובגרות, מסתכל בעיניים ואומר: "ערב טוב לך". בלי משחקים, בלי דאווין, מעיף את כל הציניות ומסמן נוכחות של גבר אמיתי.
הסוג השני הוא זה המחמיא - מהזן המשובח, שיודע להתיישב על המשבצת המדויקת ולהחמיא בדיוק על הדבר הנכון. נניח, על השמלה שלי. והיה ויצא ובאותו ערב הייתי כה גאה בבחירת השמלה, התוצאה למחמאה שכזו היא בדרך כלל פלט של מילים אסירות תודה, הפלת כל ההגנות שבנית מבעוד מועד וההרגשה שאין שני לה: הבחור למד אותי, התבונן וידע איך לגשת. הוא השקיע.
המסקנה של כל זה: ביטחון עצמי זה הכרחי. ואם אין - אל תהססו לזייף אותו. תיגשו רק אחרי שאתם יודעים שבאמת מצאנו חן ובאמת יש לכם דברים נכונים להגיד לנו. מחמאות זה דבר הכרחי בכיבוש בחורות, אבל אין טעם לזרוק מחמאות לכל עבר, כי לא תילקחו ברצינות. תשתמשו בהן אך ורק אחרי התבוננות מעמיקה והחלטה מושכלת איזו מחמאה היא הכי קולעת: תתבוננו במה הבחורה שלכם הכי גאה – מהנעליים ועד התסרוקת, ואז תקפצו למים. אם קלעתם, לא צריך לדאוג מה עוד להגיד - רוב הסיכויים שהיא כבר תמשיך לדבר בכוחות עצמה.