המבצע האחרון של צה"ל, על שלל הפסקות האש שבו, משבש את שגרת החיים של כולנו, גם אם אנחנו ממש מתאמצים שלא. ככל שמתרחקים ממוקד הלחימה קל יותר לשתות ולשכוח - אבל איך מסתדרים חיי הלילה באזורים הרגישים? כדי להבין בדיוק את זה נשלחתי לסקר את חיי הלילה בדרום - גורמים במערכת ביקשו ממני לא להתנהג כמו תלאביבי היפסטר שמתנשא על פאבים בדרום, אמרתי להם שאני בכלל מרמת גן ושאני ערס, אז הם התנצלו.
אתחיל באמירה חדה וברורה, כגבר קמצן אל גברים חסכנים: אם אתם רוצים לשתות בזול - סעו לדרום. כן, אולי זה קצת יותר מסוכן, אולי זה לא נשמע סקסי במיוחד, אולי עם ההוצאות על הדלק אין הבדל משמעותי מבחינה כלכלית, אבל אני מבטיח לכם חוויה אחרת, שונה ומעניינת. אחרי הכל, מתי ייצא לכם להעיף צ'ייסרים של וויסקי עם איש חמאס שיוצא מהמנהרה היישר לתוך הפאב.
בשל העובדה שצה״ל הגדיר את שטחי עוטף עזה צבאי סגור נאלצתי להסתפק בחיי הלילה בפריפריית העוטף, או במילים אחרות- חוטף עזה.
אשדוד
כן כן, גם אני לא ידעתי שיש שם חיי לילה שלא כוללים אמבולנסים, גם אני חשבתי שהמקום הלוהט ביותר באשדוד זה רמי לוי, גם אני הייתי בטוח שהאטרקציה הכי מעניינת בעיר הזאת זה חיים רביבו, אבל אני חייב להודות שאשדוד וחיי הלילה שלה הפתיעו אותי.
אני מגיע לאשדוד יום לפני הפסקת האש הראשונה. מבין מגוון רחב של הפאבים שהוצעו אני בוחר בזה עם השם הכי מקורי-"זה". לא ברור מי הקופירייטר שלהם אבל "זה" השם. ולהפתעתי, המקום די עמוס. אולי בגלל שהשמועות על הפסקת אש עשו את שלהן או אולי בשל העובדה שהפאב מקצץ במחירים ומציע הופעות חינם לכל מי שיעז לצאת מהבית בזמן המלחמה. כך או כך, נראה עסקים כרגיל. שיחה עם יניב, המנהל המוזיקלי של "זה", מגלה שהמקום היה סגור במשך למעלה משלושה שבועות בזמן המבצע ושהם בקושי מצליחים להחזיק את הראש מעל המים. מעבר לכך, הוא לא חוסך טענות כלפי העירייה, שלדבריו, זוכרת לגבות את דמי הארנונה בזמן אבל שוכחת לתמוך ולהתחשב בעסקים הקטנים בזמנים קשים כלכלית כמו עכשיו.
בשלב כלשהו השיחות הכלכליות האלה בשילוב צ'ייסרים של עראק גורמות לי להיות קצת חרמן אז אני משפר מיקום לצד המערבי של הפאב, איפה שרוקדות כל השזופות. מה ששמעתם, רוקדות. כיף לראות שתחת שגרה של אזעקות מצליחים לשמור כאן על שפיות. בכל אופן, אני ניגש לאחת מהן, מציג את עצמי ושואל אותה איך מעבירים באשדוד את ימי המלחמה. היא משיבה במבטא פריזאי מובהק שהיא בכלל גרה בנתניה. לא תורם לטור. ניגש לבחורה אחרת עם אותה שאלה והיא עונה שהיא לא עשתה סקס כבר חודש ומחפשת בחור אקראי. סתם, היא לא עונה לי.
ועכשיו ברצינות חברים, אני מציע לכולכם לקפוץ לבירה באשדוד. מעבר לתועלת הכלכלית של המקומות אתם פשוט תחוו ערב מגניב וזול, וגם תוכלו להגיד לחברים הג'ובניקים שלקחתם חלק במבצע.
אשקלון
לפני הכל, גילוי נאות, גרתי באשקלון כשנה מחיי הבוגרים ולכן אני מאוהב בעיר. או אולי שונא אותה.
אני מגיע למרינה, מרכז חיי הלילה של העיר, שנראה כעת די שומם ועצוב. בימים כתיקונם המקום הזה הוא השאנז -אליזה של העיר. לא, בעצם זו לא דוגמה טובה. הוא השדרה החמישית. לא, גם לא טוב. מצאתי, נמל תל אביב. המקום הזה הוא הנמל תל אביב של העיר.
אם כן, בימים של שגרה, המקום היפהפיה הזה שורץ זוגות תמימים יושבים על מזח המרינה, ליטרים של אלכוהול משפריצים מכל ברז פנוי, כמה חבורות שרים עופר לוי בווליום של יום לחימה ברפיח, שגרה של כיף. וכעת, כאשר איום הטילים חי ונושם, המסעדות והברים במרינה איבדו חלק ניכר מלקוחותיהם החוששים ונאלצים להסתפק בקבוצות של מילואימניקים שמגיעים לנקות את הראש.
במסעדת סקו-בר אני מבחין בחבורת קציני מילואים. אני ניגש אליהם ואומר שיש לי כמה שאלות. הם שואלים אותי אם אני עיתונאי ואני באמת לא יודע מה לענות להם אז אני פשוט שואל אותם "מה, באתם מעזה?". שניות של שקט ומבוכה נקטעות כאשר אחד מהם עונה לי בציניות "לא גבר, באנו מגבול הצפון במיוחד לכאן". מעולם לא חיבבתי קצינים. ולמרות זאת, תוך שתי דקות אני מוצא את עצמי יושב איתם בשולחן ושומע מור"קים מהשטח. מת על קצינים. אחרי חצי שעה אנו נפרדים לשלום. כשאני יוצא מהמסעדה אני קולט זוג מתנשק על המזח בתשוקה של דייט שלישי. בתזמון הוליוודי מתחילה להישמע אזעקה ברקע. הם לא הפסיקו את הנשיקה. באותה שנייה חמאס הפסיד, הוא לא הצליח לעצור אהבה של סוף הקיץ.
באר שבע
לב״ש אני מגיע כאשר אני יודע שחוץ מאוניברסיטה איכותית וראש עיר בן 15 יש בה חיי לילה מטורפים. אין מה לעשות, כאשר יש לך 15 אלף סטודנטים בשיא אונם וחרמנותם, מקומות הבילוי חייבים להיות אטרקטיביים.
אני מגיע לעיר ונדהם לגלות שבאר שבע, עיירת הקרחנות ושמחת החיים של אזור הדרום, הפכה לעיר רפאים. אין אנשים ברחובות, שלא לדבר על בליינים. אפילו מכות בין בני נוער משועממים לא ראיתי. האם יכול להיות שגם בני הנוער צופים ברוני דניאל במקום לעשן נרגילה בגינות ציבוריות. בסדר, אני מבין שיש מלחמה ואני מודע לעובדה שבאר שבע היא בטווח הטילים אבל זה כבר מוגזם. קצת אורך רוח, קצת חוסן עירוני, מה יש. אני אומר לכם, אם ראשי חמאס רואים מה שהולך כאן הם היו פותחים בחאפלה. מילא הפאבים סגורים, אבל מה לגבי המסעדות, בתי הקפה ואפילו הפיצוציות- מקום בלי דלת, כזה שנועד להיות פתוח בכל זמן, אפילו הן סגורות. ורק אז אני קולט. תשעה באב. כן, צום תשעה באב. מכל הימים בחרתי לעשות את הדרך מרמת גן לב״ש דווקא בצום השני בחשיבותו. אחלה חיי לילה יש פה. סעמק.
תל אביב
חזרתי למרכז. הצום נגמר, הפסקת האש נכנסה לתוקף, זה הזמן לבדוק אם העיר ללא הפסקה עדיין בהפסקה. קופץ לפאב בקי באבן גבירול ורואה תמונות של חזרה לשגרה. בנות רוקדות על הבר וכמה חרמנים יושבים על הכיסאות מנסים להציץ, צ׳ייסרים קולקטיביים מורמים באוויר, אנשים שלא יצאו לבלות בזמן המלחמה מתוך סולידריות או סתם מתוך אי חשק יוצרים ומבלים ללא ייסורי מצפון. אני מגיע לבר בפוזה של אוליגרך שחזר מפאבים בדרום. ולצערי היחס הוא כזה: אם בבר באשקלון בתמורה למאה שקל תקבל ארבעה חצאי ליטר פאולנר, 17 שוטים של ואן גוך ושובר לצימר בשפלה, אז בתל אביב סכום זהה יזכה אותך בחצי בירה מכבי, שוט אבסנט וצלחת אדממה. איפה את עכשיו, דפני ליף?!. מה שכן, סיכוי גבוה בהרבה שתמצא סידור ללילה. כלומר אהבה, כלומר מישהי שתאמין לך שחזרת ממילואים בעזה למרות שבכלל היית עוזר טבח בצריפין. תל אביב, יא חביבי, תל אביב.