מחכים לך שני כרטיסים בכניסת ה-VIP ליד שער 10, אמרה לי היח"צנית. שעה קודם לכן התבשרתי שאני הולך לראות את המשחק המכריע של מכבי נגד זאגרב בהיכל נוקיה. ויותר מזה, אני הולך לראות אותו בהייניקן בוקס: תא פרטי למוזמנים בלבד, עם הרבה בירה, מלצרית צמודה ושלושה מסכי פלזמה.
השאלה הראשונה שהייתי צריך להתמודד איתה הייתה את מי מכל מכריי אני מפנק. הרבה גברים אוהדי מכבי עברו לי בראש, עד שהגעתי לגבר שבגברים, האדם שלימד אותי בין השאר לאהוד את מכבי – אבא שלי.
קודם כל, מגיע לו, לבן אדם שיצר אותי באיזה ליל פורענות שאני לעולם לא רוצה לדמיין אותו. דבר שני, הגבר הקשוח והביישן הזה שתה איזה ארגז בירה ביום שנולדתי ולו רק לכבוד העובדה שסוף סוף נולד לו בן זכר. ודבר שלישי, הוא שם כסף על האופנוע החדש שלי. אה, ולמרות איזה 40 שנות אהדה למכבי, הוא בחיים לא ראה משחק באצטדיון.
יום המשחק
קבעתי עם אבא שלי שעה לפני המשחק כדי שנוכל קצת להתפנק על הבוקס. דרך אגב, למי שחושב שה"בוקס" הזה הוא בסך הכל אגרוף שמקבלים מהייניקן, הרשו לי להסביר: כבר שנתיים רצוף הייניקן מחזיקה בתא כבוד בהיכל נוקיה. מה זה אומר? תחשוב על סלון מפנק עם שישה עשר מקומות ישיבה. אתה יושב על סטול כמו בפאב החביב עליך, צופה במשחק, וכאמור, מתפנק: מלצרית צמודה מביאה לך סנדוויצ'ים, שתייה קלה, פיצוחים וכמובן – כמה בירה שרק תרצה.
ותאמינו לי שרציתי. במיוחד בזמן שצפיתי בפשוטי העם ביציעים הרגילים משלמים עשרות שקלים על כוס קולה. אה ויש גם מסך פלאזמה שמשדר את המשחק ועוד שני מסכים שמשדרים סטטיסטיקות. ככה שאם במקרה היית עסוק בלבחור בין סנדוויץ' רוסטביף לתוניסאי והפסדת הטבעה של אליהו, תוכל לראות את הריפליי.
הבאסה היא שכסף לא יכול לקנות לך מקום בתא. אתה צריך הזמנה אישית. אז יאללה, תתחיל להתחנף להייניקן. או שתשכב עם היח"צנית. לא שאני רומז משהו, כן.
רבע ראשון
אבא שלי ואני עולים במעלית מיוחדת. דיילת מובילה אותנו לתא ואנחנו מתרווחים על הספסל. הוא בודק את הסנדוויצ'ים ואני בודק את הבירה. עוד לפני שמתחיל הרבע הראשון, אני כבר יורד על שלושה בקבוקים. הזקן לא יכול לשתות כי יש לו סוכרת. דווקא קיוויתי שהוא יזייף קצת לכבוד המשחק, אבל מדובר באיש של עקרונות ברזל ויותר מזה – בהיפוכונדר.
המשחק מתחיל. ליאור אליהו מתחיל את מה שיהפוך למשחק הטוב ביותר שלו במדי מכבי. הכל נראה שהולך למכבי. אנחנו נגיע לטופ 16. אני ממשיך עם הבירות. אבא שלי ממשיך עם הסנדוויצי'ם והדיאט פפסי ובעיקר מרגיש מובך להריע ולהראות רגשות. בכל זאת, מדובר בבתול. הרבע נגמר ב-29:19 למכבי. אני מתחיל להיות שיכור.
רבע שני
הוא משתתק ובעיקר נהנה מהאווירה שהאוהדים מתחתינו במקומות "הרגילים" מייצרים. אני צורח ונהנה מכל רגע. הוא מעט סובל מהרעש ומאוד נהנה מהכיבוד. ליאור אליהו ממשיך לתת משחק מרהיב ובכלל נראה שהישראלים של מכבי הולכים לעשות את הניצחון המיוחל. אני ממשיך לשתות ולחלק את הריכוז שלי בין אבא שלי, המשחק, הבירות ומסכי הסטטיסטיקה. הרבע מאוד הפכפך ונגמר בקול צורם כאשר זאגרבי מסריח מצמק בשלשה כמעט על הבאזר ומצמק לשלוש הפרש בלבד למכבי – 45:42.
רבע שלישי
במחצית אני יורד לעשן סיגריה מחוץ לבוקס. מעט מתרגש מהמעמד. המון בגלל הבוקס המגניב, אבל בעיקר בגלל העובדה שדווקא בגיל עשרים ושבע אני סוף סוף הולך לאירוע ספורט עם הזקן. אני חוזר לתא. ממשיך לשתות, אבא שלי מעט פחות בשוק. הקהל מלהיב אותו כמעט יותר מהמשחק, מה שמאוד מתאים לבן אדם שמתלהב הרבה יותר מהצורה שבה מכינים מנוע של למבורגיני מאשר לראות את הלמבורגיני עצמה מוכנה ודוהרת על הכביש.
מכבי מתחילה את הרבע בריצה של 11:2, הרבה בזכות ליאור אליהו. אבל בסוף הרבע התוצאה עומדת על שתיים למכבי בלבד. 69:67. אני מתחיל להרגיש את האלכוהול בדם, ויותר מזה, את התבוסה בלב. דווקא במשחק הראשון עם אבא אנחנו הולכים להפסיד, חשבתי לעצמי.
רבע רביעי
אנחנו מפוצצים מפיצוחים, סנדוויצ'ים ושתייה. הלחץ גובר. יש תחושה שמכבי הולכת לאבד את המשחק, במיוחד כשבפעם הראשונה הקרואטים עולים ליתרון. למזלנו, אליהו במשחק המדהים שלו מציל את המצב ואת הלב של אבא שלי ומחזיר את היתרון למכבי. המשחק נגמר בניצחון לצהובים 88:83.
אנחנו יוצאים מהאצטדיון. אני לאופנוע שלי ואבא שלי בצעידת מרתון לאוטו שלו. "נהנית?", אני שואל. הוא נותן לי חיבוק אבהי, מעט ביישני כזה. "כן, בטח, זה משהו אחר לגמרי" הוא עונה. לא הראינו את זה אחד לשני, אבל שנינו התרגשנו מהמעמד. יש איזה קשר שקשה להסביר אותו בין אירועי ספורט ובין אבות ובנים. במיוחד כשמדובר במכבי ובמיוחד כשמדובר בתא כבוד.
ויש כבוד, במיוחד לזקן שלי.