אמרתי לעצמי שאני חייב חופשה. אחרי הכול, סיימתי תואר ראשון בהצלחה, סיימתי מערכת יחסים קצרה בכישלון וסוף סוף קיבלתי את הפיקדון מצה״ל. כלומר, בפעם הראשונה זה שנים שיש לי מזומנים ספייר בחשבון ואני לא רואה סיבה יותר טובה להוציא אותם מאשר על חופשה. בנוסף, בזמן האחרון התחלתי להרגיש שהתבגרתי. ולכן, הפעם אני רוצה טיול אחר, לא כמו כל הישראלים שנוסעים לתאילנד להיזרק על חוף לבן, לשתות שייק מנגו כל היום ובאקט וודקה כל הלילה. הפעם אני רוצה משהו אחר, עמוק יותר, עם משמעות.
בחרתי פיליפינים. או במילים אחרות: תאילנד, רק פחות מתוייר, פחות קרוב לישראל ועם פחות ליידי בויז. או שלא. איך התבגרתי.
כשהגעתי למנילה, בירת הפיליפינים, פגשתי בכמה חיילים משוחררים שעשו כאן עצירת ביניים לחודש בדרכם מאוסטרליה חזרה לישראל. שאלתי אותם אילו דברים אסור לי לפספס כאן, אחד מהם קפץ וענה בהתלהבות של זוכה בווינר: חופים, קזינו ומסאז׳ מקומי.
ואם יש אנשים שאני סומך עליהם בעיניים עצומות, חוץ מאשר ביבי, בוגי, יאיר ושאר ליצנים, אלה ישראלים בחו״ל. ולכן, תוך שלוש שעות מצאתי את עצמי יושב בשולחן בלאק ג׳ק יחד עם שלושה סינים והודי וכולנו מנסים לנצח את הדילר הפיליפיני שמשום מה לא הפסיק לחייך. וזה לא רק הוא. כולם, בלי יוצא מן הכלל, כל הזמן מחייכים. החל בפקיד הזה בשדה תעופה שחותם בדרכון, דרך נהג המונית עד לדילר בשולחן בלאק ג׳ק. ולמי מכם שיצא לבקר בקזינו, יודע שבדרך כלל הדילר קשוח כמו דומרני בבוררות. אבל פה? יובל המבולבל. ועכשיו עולה השאלה, האם הם באמת כל כך נחמדים או שבעצם הכול הצגה תיירותית מעולה. הבטחתי לעצמי שאני עוד אגלה את התשובה לשאלה הזאת.
אגב, עניין החיוכים לא תרם לקלפים, שגרמו לי להתחיל את הטיול במינוס 100 דולר.
ישראליות, הן הכל מקום
אני נוחת בבורקאי, המקום שעל פי דוקטור גוגל ומדריכי טיולים שונים הוא הגן העדן החדש של המזרח, מקום בו הכול מותר. מושלם לרווק הישראלי. כבר בצעדיי הראשונים באי הרגשתי כמו בבית. באוגוסט. בשיאו של שרב. חברים, מי מכם שאלרגי לחום, מזיע רק מלנשום או בעל שערות גוף בצפיפות של פיני בלילי, אני ממש לא בטוח שהפיליפינים זה המקום בשבילו. ולכן, תוך זמן קצר הייתי במים. כן, מים. סך הכול מים. אני יכול לכתוב שאלה מים שקופים ונקיים שממשיכים חול לבן ומלטף כאשר ברקע מתנופפים להם עצי דקל שסוגרים תפאורה טרופית מושלמת. אבל בתור אדם שמעולם לא התלהב מחופים, מבחינתי זה כמו חוף גאולה בתל אביב.
מה שכן, הנשים על החוף זה כבר משהו אחר. זו ליגה אחרת. בשביל זה נסעתי עד לפיליפינים. אני יוצא מהמים, ולמרות שאני עוד לא שזוף, שרירי ובעל חיוך מושלם, אני מרגיש קצת כמו אנחל בונני. על החוף פרושות זוגות זוגות של בנות, הגרסא הטובה יותר לתיבת נח. מימיני זוג אסיאתיות שמזכירות לי קטגוריה אהובה באתר אהוב אבל הן מחייכות מדי אז אני ממשיך הלאה. בזווית אני מאתר זוג אירופאיות בוהקות שנראות כמו החלום הרטוב של היטלר, אז אני קצת מפחד ומחליט לוותר. הופה, מצאתי. שתי יפהפיות, אחת בהירה, אחת שרופה. אני נכנס למצב ״אני חדש באי, מה יש לעשות פה?״ וניגש אליהן.
שיט. ישראליות, אלא מה. באו לנקות את הראש מהלימודים ולברוח מגברים ישראלים מאוסים. נעים מאוד, גיא. אין, כמו מגנט, העם הזה. משיחה קצרה איתן אני מבין שלושה דברים: 1. בכל חוף בעולם, אם יש לונג של ברזיל, יש כיבוש ישראלי. 2. חובה למרוח שכבה עבה של קרם הגנה. 3. בא לי מסאז׳.
מסאז׳ קתולי
מצויד בזיכרונות מעניינים מתאילנד לפני חמש שנים, אני נכנס למכון המסאז' המפורסם בבורקאי שעונה לשם ״מכון המסאז המפורסם בבורקאי״. מסתכל ימינה, מיטות קש עם מזרוני זומבה זולים מסודרות אחד ליד השנייה בחדר הגדול. שמאלה, מעסות מחויכות עם יד אחורית של יאיר לפיד עושות מתיחות. ועכשיו, טיפ קטן שרלוונטי לכל גבר סטרייט שחי על הכדור הזה: לעולם, אבל לעולם, אל תיכנסו למסאז׳ חרמנים. על אחת כמה וכמה כאשר אתם לא בטוחים אם בסוף יש הפי אנדינג. ובמקרה הזה, מסתבר, לא הפי אנדינג ולא נעליים. זה אפילו לא מסאז׳ שוודי, אולי קתולי. אני מנסה לחשוב מה הייתה הסיבה של הישראלים ממנילה להמליץ לי על מסאז׳ כזה ולא מוצא. והקתולית, מצידה, מחייכת כמובן ולוקחת באהבה את ה-300 פסו שמגיע לה, שזה 28 שקלים, שגורמים לי להבין שהרגע קיבלתי עיסוי של שעה במחיר של שליש גולדסטאר. תענוג בפיליפינים.
כאמור, אני יוצא מהמסאז׳ לא מסופק. עוד טיפ: לעולם אל תצא ממסאז׳ נטול סוף טוב ותתחיל לטייל ברחוב שבו עומדות נשים שנראות כמו נשים, מדברות כמו נשים, נוגעות כמו נשים, אבל הן לא 100 אחוז נשים. והאמינו לי, הייתי בתאילנד והליידי בויז כאן הן/הם ברמה הרבה יותר גבוהה, ממש אחד לאחד המקור.
הפיליפינית היחידה שלא חייכה אליי
השעה היא שעת בין ערביים. אני מתיישב באיזה בר ליד דמות של אישה. הדמות שואלת מאיפה אני ובאינסטינקט ציוני לא ברור אני עונה שמישראל. זה לא מרשים אותה. היא שואלת אם מתחשק לי בירה, ואני משיב בחיוב. ממש סימפטיות הדמויות כאן. הברמן הדקיק מגיש לנו שני סן מיגל, ועוד לפני שאנחנו מרימים לחיים אני מרגיש יד זרה מטיילת בחלציי. יש לי הרגשה שהיא בעניין. מפה לשם השיחה נמשכת ומתעמקת. אני מספר לה את סיפור היזראלי סולג׳ר שתופס על כל תיירת בעולם (חוץ מהגרמניות שלא יתרשמו גם אם תבוא אליהן בלבוש של כניסה קרקעית לעזה), והיא מספרת לי על הילדות הקשה במנילה. יש כימיה, זה זה, ואפילו אם לא יצא מזה רומן פיליפיני סוער, בדוק אני מביא אותה בבוא היום לטפל בהורים שלי. הבירות נגמרות, כמו גם השטרות הפיליפינים שלי. אני שואל אותה מה התחנה הבאה והיא מציעה ללכת למלון שלי. פה חשדתי. הרי אין מצב שהנשים פה כל כך ישירות. בצעד אמיץ שאלתי אותה מה היא עושה למחייתה. היא ענתה ״יו נואו״. אמרתי לה ״נו, איי דונט נואו״. היא המשיכה, ״קומון, יו נואו״, וליטפה אותי. אוי, עכשיו איי נואו. מסכנה, בזבזה שעה וחצי עבודה על תייר, שלצערה, הרבה יותר קמצן מחרמן. והנה, בפעם הראשונה, נחשפתי לפיליפינית שלא מחייכת. אוי הצביעות.
אבל הפרוצה הפיליפינית היא לא דוגמא. העם הזה, ללא ספק, הוא הנחמד והאדיב ביותר שפגשתי. נגיד, תחשבו על נהג מונית בישראל, אז בדיוק ההיפך. וזה הסוד של המקום. הרי חופים טרופים, תיירות זולה ומסיבות מזיעות יש בכל מקום, אבל אנשים שמקבלים אותך ומארחים אותך בחיוך אמיתי, זה נדיר. בנוסף, כל אחד פה, בין אם זה אמריקאי שמנמן מטקסס, יפני שמחזיק מצלמה בגודל של טוקיו או משוחרר טרי משריון, מחוזר על ידי מיטב הבחורות כאן ועונה לתואר ״סר״, כאילו הוא אלכס פרגוסון בכבודו ובעצמו. מסקנה: מהפיליפינים חוזרים עם ביטחון עצמי משודרג. ואולי עם עגבת. הלכתי להיבדק.
עוד בערוץ הגברים: