אני וט' הולכים לשבת בפויקה, המסעדה ההיא לחובבי הבשר ביפו ששואבת את שמה מכלי הבישול הדרום-אפריקאי שבו מכינים חלק מהמנות, אבל לא את כולן, כפי שגיליתי לאכזבתי. באנו לכאן כי חברים טובים של המסעדה לחשו לנו באוזן שיש להם מין קטע כזה, ארוחה בת חמש מנות לרגל העובדה שהם פה כבר חמש שנים. המנות הם מחווה למדינה שכבשה את אפריקה. כל שבוע מדינה אחרת. יש הרבה מדינות שכבשו את אפריקה.
אנחנו יושבים על הבר ומדברים על דברים שגברים מדברים עליהם כשהם יושבים על הבר: פילוסופיה של המאה ה-17, סוגיות בתרמודינמיקה, מי אנחנו חושבים שייקח בקרב בין סטיבן הוקינג בתוך רובוט ענקי וספיידרמן, דברים כאלה. הברמן אומר שתיכף מגיע קצת בשר, ובינתיים הנה האלכוהול ללא הגבלה שלנו. הוא פותח איזה בקבוק ושם שתי כוסות מולנו. באתי קצת שיכור, אז לוקח לי קצת זמן להבין מה לא בסדר פה, אבל ט' היה נהג תורן והוא מיד אומר, "אחי, בחייך. למה אתה מוזג לנו קאווה?"
קאווה. הברמן מסביר שזה הדיל של החמש מנות. חמש מנות, וקאווה בלי הגבלה. אבל הוא לא מסביר למה דווקא קאווה. אני מנסה להזכר אם זה משקה דרום אפריקאי, קאווה. יש לו שם כזה, קצת דרום אפריקאי. קאווה. אבל אחינו, בחיאת, אנחנו אומרים לברמן. מסעדת בשר, מגישה בשר. בשר זה לגברים. קאווה זה משקה גברי בערך כמו עודד מנשה במדי אחות. מבצע זה מבצע, אומר אחינו. שותים.
אנחנו מתחילים לאכול. קיבלנו בשר עם עוד משהו. זה חם. אנחנו רעבים, אנחנו לא מתעמקים. אנחנו אוכלים. השיחה יורדת רמה. "געבחבגבח", מעיר ט' בפה מלא בשר ועוד משהו. אני מהנהן. המנה נגמרה. מישהו ממלא לנו עוד כוס של קאווה. זה טעים, החרא הזה. לפני כל שלוק אני מוודא שאף אחד שמכיר אותי לא יושב במסעדה. לוקח למנה הבאה המון זמן לבוא, ואף אחד כאן לא מכיר אותי, אז הברמן צריך למזוג לנו כל הזמן. יש לנו בשלב הזה ברמן משלנו. אנחנו שותים, הוא מוזג. אנחנו יושבים על הבר ומדברים על דברים שגברים קצת שיכורים עם קצת בשר בבטן מדברים עליו: אם למלצרית יש חבר, למה לא מגיע עוד אוכל, למי יש ציצים יותר יפים, מורן אטיאס או מרינה מקסימיליאן בלומין. הברמן פותח לנו עוד בקבוק.
בשולחן מעבר לצד השני של הבר יושב סלבריטאי המוכר למשטרה ושחלק מהתדמית שלו נובע מהעובדה שהוא גב-גבר כזה. הוא לוגם קאווה גם כן ונראה די אומלל. מלצרית ניגשת אליו עם צלחת בשר. מניחה לו יד על הכתף, מניחה את הצלחת. הוא מרים את הראש אליה, מחייך. אפשר לעשות קריקטורה כזאת של הגברים פה: מוזגים להם קאווה, הם עצובים. מביאים להם בשר, הם מחייכים. מוזגים להם קאווה, הם עצובים. ככה עד שסוגרים את המסעדה. אבל זהו, די לדבר על הקאווה.
זה טעים, החרא הזה.
הברמן לוקח מאיתנו את הצלחות ופותח לנו עוד בקבוק. אני שואל את ט', בנאדם, יש מצב שהגישו לנו עכשיו שתי מנות נוספות ואני בכלל לא זוכר שאכלתי אותן. ט' אומר, "געעעמממחבממח", כי בפה שלו יש עדיין בשר. אני בוהה בפה שלו ומנסה להבין מה הוא אוכל. בשלב הזה אני מבין שאני שיכור.
"מה אכלת?" אני שואל את ט'.
"בשר", הוא מודיע בפסקנות.
"איזה?"
הוא חושב על זה בזמן שהוא מנקה את השיניים עם הציפורן. "מלוח," הוא מודיע.
"עוד קאווה?" שואל המלצר.
"אני שיכור", אני מודיע לו.
"אז לא?"
"אז תמזוג".
ט' חוזר מהשירותים ומודיע שיש שם נצנצים על הקירות. אנחנו יושבים על הבר ומדברים על דברים שגברים שיכורים לגמרי ושבעים לגמרי מדברים עליהם כשהם מנסים לא לחשוב על זה שיש עוד שתי מנות וקינוח בדרך: את מי מהחברות שלנו לשעבר היינו שמחים להרוס עם מכבש בטון, כמה מגניב זה להביאור וכמה חבל שאין לנו.
אנחנו מקבלים תפריט ואני חצי מרוח על הבר. אני מדווח לט' שמה שאכלנו עכשיו זה סינטה. "וואלה," הוא אומר. יש עוד מנה אחת ואז קינוח. הקינוח זה עוגת שוקולד בפויקה, או כך מספרים לנו. "זאת הייתה סינטה צרובה," אני מוסיף. אני מבקש מהברמן שיפסיק למזוג לי כבר, כי אני רואה אותו כפול, אבל הוא לא שומע אותי. בדיעבד מסתבר לי שהיו שם פשוט שני ברמנים.
שמים מולנו את המנה האחרונה של הבשר, משהו מורכב עם ניוקי. אני מתחיל לבכות. "תהיה חזק," אומר לי ט'. אנחנו מדברים על דברים שגברים מדברים עליהם כשהם שיכורים ומרגישים לא מספיק גברים כדי לגמור חמש מנות בשר: ציצים.
מנהל המשמרת מגיע, קורא לנו חבר'ה ושואל איך היה. אני אומר לו שמע, זה טעים החרא הזה. "ביקשתם שאני אראה לכם את המטבח", הוא אומר. וואלה? "זה המטבח", הוא אומר. הוא מצביע לכיוון של איזה מרובע מטושטוש אי שם באופק. "מטבח מאוד יפה", אני ממלמל. "איפה המטבח?"
אנחנו זוחלים החוצה לאוויר היפואי החם. אנחנו צוחקים כמו שני טמבלים אבל אף אחד מאיתנו לא זוכר מה הייתה הבדיחה. יש תחושה של סיפוק באוויר: בשר ואלכוהול. "אתה נוהג חזור," אומר לי ט' ונרדם ליד הגלגל האחורי של האוטו שלו.