טיסות הן לא הדבר הכי נוח בעולם, אבל בכדי להגיע ממקום למקום אין ברירה אלא לעבור אותן. אבל בעוד שאתה חושב שהסכנה האמיתית כאן היא הסכנה של להיות תלוי בין שמיים וארץ, טעית. החלק המאתגר באמת בכל הסיפור הזה הוא לשרוד בשלום את המסע הזה עם הטיפוסים שעומדים לבלות אותו איתך. אספנו כמה מקרים קשים במיוחד, שאם נגזר גורלך לשבת לידם, לא נותר לנו אלא רק להשתתף בצערך.
ההיסטרי
תשמע, הוא ממש לא רוצה להלחיץ אותך, אבל יש לו תחושה שהמטוס הזה קטן מדי. הוא גם ראה את הטייס בדרך למושב והוא נראה לו נורא עייף, הוא חושב שעובר עליו משהו. חוץ מזה אומרים שאחת ל-100,000 טיסות מתרסקת, ולפי החישובים שלו אנחנו או ב-99,999 או בזאת שאחריה. מה שכן, אם לא אכפת לך להישען קצת לצד הימני של המושב כדי שיהיה איזון במקרה שנאבד מנוע ונצטרך להתאזן. רגע, גם אתה שמעת מנוע נדלק?
הטרוריסט
בהערכה גסה נראה לך שהפעם האחרונה שהאיש התגלח הייתה מתישהו ברמדאן, ואיכשהו לא ממש ברור למה הוא היה צריך את הסוודר הזה כשהטמפרטורה בחוץ מזכירה תנור גחלים. אבל אתה לא חושד, מה קרה? יש אנשים שרגישים יותר לקור ממך. אבל למה הוא מתעקש לקחת את המזוודה איתו לשירותים? ואם כבר אנחנו בעניין הזה, מה לוקח לו כל כך הרבה זמן שם? יופי, הוא חזר. רגע, למה הוא מחייך אליך פתאום כאילו הוא יודע משהו שאתה לא? אוי לא, הוא הוציא חוברת תשבצים בערבית. אוקי זה הסוף, מהר, תחליט למי אתה רוצה להוריש את המינוס, תכתוב ותכניס לבקבוק.
השיכור
הפגישה הראשונה איתו דומה לצהריים אצל החותנת: ברור לך שאתה עומד לסבול, אבל אין שום דרך שתוכל להימלט מזה. הוא מגיע אל המטוס תוך כדי נענוע מצד אל צד, דורס תינוקות רכים ומכניס קשישים לתרדמת עמוקה לאחר שנשף עליהם בהבל פה של וודקה תפוזים מעורבת בג'ין. אחרי שהדיילת שהפסידה בהטלת המטבע ניגשת בחוסר רצון מופגן לגרור אותו למושב שלצידך, הוא חושף חיוך עמוס עששת, דופק שיהוק שמעיף אותך לצד של החלון ומתרסק על המושב. עד הנחיתה הוא צפוי לספר לך אינספור פעמים כמה הוא אוהב אותך, את הטייס ואת העולם כולו, ולגרור אותך תוך כדי כפכופים נמרצים למחרוזת "הבאנו שלום עליכם" בזיוף צורמני.
בעל השלפוחית הרגיזה
בפעמים הראשונות הוא עוד טרח לפלוט "סליחה" חרישית, כשניסה להקים אותך בדרך לעוד מסע לשירותים. מאז הוא מנסה למשוך את תשומת הלב שלך תוך שהוא מגלה סימפטומים של מי שהותקף בגז עצבים. תנועות חדות, מבטים מתחננים, יבבות של פודל עם אנגינה – הכל כשר כדי שסוף סוף תשים לב ותיתן לו לקום שוב. בשלב מסוים אתה מבין את הרמז ומחליט לנסות לעמוד, לפחות עד שתסיים סוף סוף את סנדוויץ' החנק שקיבלת. אבל בדיוק אז תעבור שם הדיילת ותשאל אותך למה אתה חייב לעמוד במעבר, ולא יכול לשבת בשקט כמו האדון הנחמד שלידך?
המשפחה
"עידני, אני ממש מבקשת שתפסיק למשוך לאדון הנחמד הזה בשיער, שב יפה", פולטת האמא בחיוך מתנצל תוך כדי ניסיונות לגרור את הוונדל הקטן הצידה יחד עם שאריות הקרקפת שלך. אתה לא מתרגש ומסביר לעצמך שגם לך יהיו ילדים פעם, וצריך להתרגל כבר מעכשיו. אחרי הכל הם נראים בסך הכל משפחה די נחמדה: האמא המתנצלת, החוליגן בפוטנציה והאבא שניתק כל קשר לעניין הזה ודופק חרופ במושב מאחור תוך כדי תקיעת ברכית תמידית לגב התחתון שלך.
אתה מנסה למצוא זווית שתמנע ממך טיפול כירופרקטי ממושך ומנתק לרגע את קשר העין עם הגנגסטר הקטן. זה הרגע שבו בקבוק מים מלא היטב משוגר בשיא העוצמה אל הראש שלך, תוך כדי קריאות שמחה נרגשות שלו. האמא שוב מתנצלת ולוקחת את הבקבוק אליה. כאן מתחילה סימפוניה של צווחות מחאה שתלווה אותך מעכשיו ועד הנחיתה. בדרך ייצא לך בוודאי לשקול שוב את העניין הזה של ילדים.
העייף
לא ברור אם הוא סובל מאינסומניה, עובד למחייתו כשומר לילה או סתם נדלק עליך, מה שבטוח הוא שמרגע ההמראה האיש עושה ככל יכולתו להימרח עליך תוך כדי שינה. העניין הוא שאולי עוד היית יכול לחיות עם זה אם הוא לא היה מרייר כמו לברדור ומשמיע קולות נחירה של יחמור יבשות מצוי. היית מנסה להזיז אותו עם היד השנייה, אבל אתה ממש חושש להיפגע משביל הריר המדבק הזה. כך נוצר המצב שבו אתה מנענע את הכתפיים כמו בריקוד עם מרוקאי, בניסיון לגרום לו להתעורר. לא שזה יעזור לך יותר מדי, ממילא בעוד חמש דקות הוא עומד לתקוף שוב.