ביום חמישי בשתים עשרה הלנדן כבר מלא כל כך באנשים שאי אפשר שלא להתחכך בעשרה או בעשרים איש בדרך לבר; כדי לדבר אתה צריך להצמיד את השפתיים שלך לאוזן של בן שיחך כדי שירגיש יותר מאשר ישמע את המילים, וזה בסדר, כי הלנדן הוא כעת הפיק-אפ-בר הכי חם בתל אביב. אלא אם כן חפצה נפשך לתפוס תל אביבית; במקרה הזה אין לך מה לעשות בלנדן.
יש בו, בלנדן, את כל מה שצריך כדי שיהיה פיק-אפ אטרקטיבי: סינון בכניסה (ביום חמישי היו שם באונסרית קפוצת שפה ושני מאבטחים), בר עצום באמצע החלל והרבה רעש והמון חושך. מדי פעם, כשהמוזיקה מתאימה, נורות פלאש קטנות שתלויות מעל הבר מאירות את המקום לרגע, ואפשר לראות שיש לו עיצוב. והוא קשור ללונדון או לדירה לונדונית איכשהו. כנראה. אולי. הוא לא רע, העיצוב; חבל שאי אפשר לראות אותו. במקרה הזה גם הגענו עם בחורה שאנחנו אוהבים לשמוע, וחבל שלא יכולנו לשמוע אותה. אבל כאמור, לא לשם כך לקחו את החלל התת קרקעי הזה מתחת ללונדון מיניסטור ועשו ממנו את הלנדן.
הלנדן פופולרי. פופולרי מדי. וכמו כל בר פופולרי מדי הוא חוטא בשלושה חטאים שלא יסולחו: מחירי אלכוהול שערורייתיים, מוזיקת גלגל"צ וקהל של אאוט-אוף-טאונרז. מבין שלושת אלו, מחירי האלכוהול הוא החטא החמור ביותר. אף שתיין שמכבד את עצמו לא יטריח את כבדו המתפורר למקום שגובה חמישים (חמישים!) שקל על בקבוק גולדסטאר ופחית רד בול. על המוזיקה אין מה להרחיב את הדיבור. לא שבמקומות פופולריים אחרים יש סאונדטרק המורכב מרק סטונז, כל הזמן, כמו שאמר פעם דניס לירי; אבל כאן כל הלהיטים הגיעו משנות התשעים, והיה ראוי להם שישארו שם – או נשלפו היישר מרשימת השידור של גלגל"צ, ואלו היה ראוי להם שלא יישארו בשום מקום.
המקום אפל וחשוך; אתה עושה את דרכך דרך ערימת אדם מרקדת (אבל רק קצת) ומבושמת (אבל בעיקר בעננות של סיגריות וג'וינטים). בשירותים יש הפרדה בין נשים וגברים, אבל נראה שהיא נעשית מוצקה פחות ופחות לאחרונה; בין המראות של הנשים והגברים כבר אין קיר, כמובן. יש מתחם עישון קטן יותר ויש לו בר קטן משל עצמו ומכונת סיגריות; באופן אירוני, זה המקום היחיד שלא מעשנים בו. ג'ינג'ית אחת בחצאית ג'ינס קצרה רוקדת על איזה שולחן בקצה הלאונג'י יותר של הלנדן; יחד איתה רוקדות החברות שהיא סחבה לכאן מכפר סבא. כל פעם שעזבנו את בת זוגנו להערב איזה מישהו בסוודר ויותר מדי ג'ל בשיער התחיל לרקוד סמוך מאוד אליה. אין ספק, הלנדן חם, אבל זה לא חם שאנחנו אוהבים.
והקהל. אנחנו לא יודעים איפה מסתתרים התל אביבים – אולי בברקפסט או באפרטמנט – אבל הם לא כאן. ניכר שכולם באו לכאן במכוניות שלהם מחולון, מהרצליה ומרעננה; יש בהם משהו לא מקומי, לא מודע לעצמו, כמו הפלייליסט והמשקאות. אנחנו לא רוצים להצטייר כתל אביבים סנובים – אה. בעצם אנחנו כן.
הקהל שבא מחוץ לעיר צריך לנהוג בחזרה הביתה, ולכן הוא מתפנה מוקדם. באנו במטרה לצאת משם בשלוש-ארבע-חמש, אבל ביום חמישי בשתיים ועשרים אנחנו היחידים בבר מלבד הג'ינג'ית בחצאית הג'ינס, הבחור שהולך לקחת אותה הביתה ואולי מתכנת או שניים מהרצליה או מחולון, לא שאלנו.
לנדן, פסג' לונדון מיניסטור, שאול המלך 2, מפלס תחתון.
פתוח כל השבוע, 21:00 עד לקוח אחרון (אבל אל תצפו להיות כאן אחרי 2:00)
מחירים: היסטריים.
חנייה: בחניון או ברחובות מאחורי הלונדון מיניסטור.
הגבלת גיל: 25 (אלא אם כן אתם כוסית הורסת)