בסוף השבוע שעבר התבשרנו שחלה עלייה של 73% במספר המפונים לבתי החולים בעקבות שיכרות. זה מספר מדכא מאוד, ואי אפשר להתעלם מכך שפגיעתו של האלכוהול חמורה. כלומר, סיגריות יכולות להרוג אותך -- בעוד שלושים שנה, מאיזו מחלת ריאות. אלכוהול יכול להרוג אותך עוד הערב.
מכאן קל להסיק שהעולם הולך ומתדרדר ואנה תהיה אחריתנו. אם אתם רוצים להיות אותנטים אפשר גם להאשים את העלייה הרוסית ולירוק פעמיים על המדרכה. אבל אני חושב שהנתון הזה מייצג רק צד אחד, הצד האפל, של תהליך מרתק וחשוב שעובר על החברה הישראלית: אנחנו סוף סוף לומדים להנות.
לא ניכנס לשאלה האם צריך להתמסטל כדי באמת לעשות חיים (צריך). לא ניפול למלכודת הזו, בצורת דיון של איזה מין בנאדם לא יכול לחייך ולצחוק בלי עזרה כימית (כל מי שעובד שלוש עשרה שעות ביום, עושה חודש מילואים בשנה, נפרד, מתאהב, מתחתן, מחפש אולם חתונות, משלם משכנתא, קונה ומוכר מניות, מעשן, לא מעשן, מחפש חנייה שעתיים ביום, דפקו אותו עוד פעם במוסך, עובר ביקורת מס הכנסה או צריך להוציא כל יום חמישים תפריטים של משלוחים מהתיבת דואר). העובדות הן שקל יותר להשתחרר עם משקה ביד, ובמסעדות קל לזהות את השולחנות שהזמינו שתיה: הם אלו שצוחקים ונהנים. בינתיים אתם תאכלו בשקט ותשתו את הדיאט קולה שלכם.
והעובדות, אלו שמדברות בעד עצמן, מראות שיותר ויותר שולחנות מתמלאים באלכוהול. לא רק שירות האמבולנסים מדווח על עליה בקרב השותים: גם היבואנים, שמגלים ציבור גדל והולך של צרכנים שצורך יותר ומבין יותר באלכוהול; וגם בעלי הברים, שנהנים לא רק מפריחה כלכלית אלא גם מקהלים חדשים: למשל, אלו שרוצים כמה דרינקים עם החבר'ה אחרי העבודה, לפני שחוזרים הביתה. וכאן אני יכול להגיד: כמו במדינות מתוקנות.
תמיד היה מישהו שהוריד בירה מכבי אחת עם החברים במשחק של הפועל. תמיד יצאו לבלות. תמיד היה מישהו מצחיק בטלוויזיה. אבל תמיד הייתה גם התחושה הזאת, כשאתה חוזר ממדינה שתיינית ונוחת בלילה הישראלי: משהו מאופק ושקט מדי. דלילות הצחוק, הגברים העגומים והנשים החשדניות. ערבי החג החדגוניים ומספר האנשים שהולכים לחסל זה את זה על הכביש, רק בגלל שההוא נכנס לשנייה והזה עוד רגע יוצא. יש כאן, בהחלט מרגישים בה, איזו קלאסטרופוביות שאין במקומות אחרים. מדינה ללא מוצא ללחציה.
ולכן נפלא לגלות שאנחנו לומדים לשתות. הרבה דובר בגנות הטיפה המרה, אבל לא מספיק נאמר על יתרונותיה: שהיא משמשת כשמן קיק חברתי; שהיא הופכת הכל לנעים יותר או נסבל יותר, ובעיקר שהיא משחררת אותנו, שהיא נותנת לנו אומץ וכוח -- אם זה כדי להגיד סוף סוף מה שאנחנו חושבים ואם זה רק כדי לעשות את הדבר הזה שיוציא אותנו מכבלי היום יום: לדפוק אגרוף ליעקב או לעשות את ההיא מהנהלת חשבונות.
ומה עם הצד האפל ההוא?
אלכוהוליזם היא מחלה איומה, וגם התוצאות החד-פעמיות של השתייה (תאונות דרכים, שטיפת קיבה בשלוש בבוקר במיון, הריון) יכולות להיות קשות. אבל באותה מידה שצריך לחנך אנשים להנות צריך לחנך אותם לשתות, והחינוך הראשון מתחיל רק כשהשני כבר פועל את פעולתו. כמדינה, אנחנו עדיין בני 18, מריחים מוודקה ומרדבול ורכונים מעל האסלה, נשבעים "זאת פעם אחרונה" ומקווים שזאת לא.
שתו באחריות.