לא אוהב ויסקי. או בירה. אתם מוזמנים לסקול אותי ולהשאיר אותי קשור על עץ עד שיגיעו עופות הטרף וינקרו לי את העיניים, אבל אני בכלל לא אוהב אלכוהול. זה מר, זה לא טעים וזה מזכיר לי טרפנטין בכל פעם שאני מריח את זה. איך אנשים מתחברים לחרא הזה? מבחינתי זו תעלומה שלא הצלחתי לפצח. בעיניי כולם עובדים על כולם, אף אחד לא אוהב את זה באמת ולאף אחד אין אומץ להודות בזה.
עוד תעלומה שלא הצלחתי לפצח: ההומור של ערוץ הגברים של mako. החבר'ה האלה מקבלים הזמנה לאחוזה של האחים שיבאס בסקוטלנד ומה הם אומרים לעצמם? בואו נשלח לשם את יוני. הוא הרי לא מבין כלום בוויסקי וזה בטוח יצא מצחיק. זה כמעט כמו הפעם ההיא בה הם שלחו אותי לסקר את מאחורי הקלעים של סרט פורנו ישראלי, רק שאז דווקא כן הבנתי משהו.
בכל מקרה, טרפנטין או לא טרפנטין, מדובר פה בפינוק, ולפינוקים אני לא אומר לא: טיסה במחלקת סופר מחלקה ראשונה של bmi. האנשים הטובים של הכרם שיבואו לשמור שאני אהיה שתוי. לקחתי את ההזמנה בשתי ידיים ויצאתי לבדוק מקרוב את התופעה הלא מוסברת הזו: למה לעזאזל אנשים אוהבים ויסקי?
כך מנעתי תקרית דיפלומטית חמורה
מאז ומתמיד שיכנו האחים שיבאס - אלה שייצרים שמייצרים את המותגים שיבאס, גלנליוויט ובלנטיין - את האורחים שלהם ב-Linn House, טירת האירוח המפוארת והשמורה מהמאה ה-19. למעשה, אני חושב שאני האדם הראשון שהגיע לבית הזה שביקש דיאט קולה כשהציעו לו כוס ויסקי מיושן 18 שנה.
המבטים שקיבלתי באותו רגע הם מבטים ששמורים רק לאדם שמבקש דיאט קולה כשמציעים לו ויסקי מיושן 18 שנה. השתררה שתיקה מעיקה, אני קיללתי בלב את עורך הערוץ שחזה את כל זה מראש, ובסוף – רק כדי למנוע תקרית דיפלומטית בין ישראל וסקוטלנד, באמת – הסכמתי לקבל את הכוס ולנסות טעימה מזערית מהמשקה האניגמטי הזה. אני נמצא במקום בו שותים ויסקי כמו מים, הזכרתי לעצמי וניסיתי להתעלם מהגרון השורף. מקום בו החיים התרבותיים והרוחניים מושתתים על המשקה הזה. וסססעמק עם עורך הערוץ והקפריזות שלו.
כמה אפשר לדבר על ויסקי? ובכן, אפשר
אני לא זוכר בדיוק מה עשיתי כדי להתחמק מהטעימות של שאר סוגי הבקבוקים שהמארחים הציעו לנו – משהו שקשור לטירה ענקית וללאבד את הדרך במסדרונות המפותלים, להסתכל על המפל שנשקף מהחלונות ולהתחמם מול האח הבוערת – אבל איכשהו הגעתי בדיוק בזמן כדי לפגוש את איאן לוגאן, שגריר שיבאס בעולם. לוגאן הציג את עצמו, התיישב, ואז תיאר לנו במשך תשע שעות כל פרט אודות משקה הוויסקי, מושא סגידתו. תהליך הגידול, הייצור, הפיתוח, האחסון, היישון, ההפצה, השיווק, המכירה ודרכי הטעימה. תשע פאקינג שעות כדי לדבר על רבע כוס אלכוהול.
למחרת בבוקר הגענו להיילייט של הביקור – מזקקת סטרטיילה, המזקקה הפעילה והוותיקה ביותר בהיילנדס (האזור בו ממוקמים האחרים שיבאס). המזקקה הוקמה ב- 1786 ופעילה עד היום, והסינגל מאלט המיוצר שם הוא לב ליבו של מותגי הפרימיום היוקרתיים ביותר: "שיבאס ריגל" ו"רויאל סאלוט".
תהליך יצור הוויסקי הוא מרתק (עוד נרחיב עליו בהמשך), אבל מה שבאמת גרם לכל השתיינים האחרים שמסביבי ללקק את השפתיים היה המבחר המשובח של בקבוקי ויסקי שהונח לפנינו: שיבאס 12 שנה, הידוע בחלקות שלו וטעמי הדבש והפרי שלו. שיבאס 18 שנה, שידוע באותן התכונות רק מיושן עוד שש שנים. שיבאס 25 שנה, שהוא שחזור של הבלנד הראשון של שיבאס מ-1909, גלנליוויט 12 שנה, שהוא הגלנליוויט הקלאסי ומשכן בתוכו ארומות פירותיות עם נוכחות ברורה של אננס, וגלנליוויט 18 שנה שהוא הגלנליוויט המעוטר ביותר. הוא זכה בשלוש מדליות זהב ב-Wine & Spirit Competition ובשלוש נוספות ב- International Spirit Competition. ולסיום, גלנליוויט 25 שנה, שהוא, כפי שהוסבר לנו במזקקות האחים שיבאס, מאוזן בשלמות, עז, מורכב וקטיפתי.
"זאת רמה אחרת של סינגל מאלט," הסכימו כל הנוכחים ואני הנהנתי ביחד איתם והמשכתי לאתגר את הגרון שלי עם כל כוס ויסקי שהוגשה לי. למזלי היום הזה היה גם עמוס באוכל – בעיקר מוצרים דלי שומן כמו בייקון מטוגן, ביצה מטוגנת, אווז מטוגן וכמויות מסחריות של לחם עם חמאה – אז הצלחתי להחזיק את עצמי בכבוד ולהמשיך לחייך כאילו אני באמת נהנה לשפוך לעצמי טרפנטין לקיבה.
זה שאני לא אוהב ויסקי, זה אומר שאני צריך ללבוש חצאית?
בשלב הזה כבר הייתי די שיכור, אבל המארחים שלנו התעקשו על ארוחת ערב סקוטית מסורתית. מה שאומר לבוש סקוטי מסורתי, מה שאומר חצאית, גרביים עד הברכיים, פאוצ' ופפיון. לרגע חשבתי שמישהו מנסה בדיחה על חשבוני, אבל אחרי שראיתי את ניר קיפניס בחצאית נרגעתי. משם והלאה הדברים רק התדרדרו: הארוחה היתה מלווה בתזמורת חמת חלילים, התבשיל המרכזי בארוחה היה סוג של קישקה, ואיאן לוגאן שתה ויסקי אחד יותר מדי והתחיל לדקלם את שיריו של רוברט בארנס, המשורר הלאומי (שמספר את סיפורו של ההאגיס, הלוא הוא הקישקה שהיתה מונחת על השולחן).
לסיום הטקס מרימים כוסית בכוס ה- quiche, המחייבת אחיזה בשתי ידיים. אחר כך קיבלנו זמן חופשי שאותו כולם ניצלו כדי לשתות עוד ויסקי ולדבר על ויסקי. ובסוף הארוחה ליוו אותנו לביקור בבר הפרטי של הטירה, ושם קיבלנו כוסות ויסקי בחיוך רחב.
היום, אני עדיין לא אוהב ויסקי
אבל אחרי כל-כך הרבה כוסות של גלנליוויט ששפכתי לגרון, אני מצליח לשתות את המשקה המר הזה ולהצליח להמשיך לחייך אחר כך. אני גם קצת יותר מבין את ההיסטריה סביב האלכוהול הזה, שמזוהה באופן ישיר עם גברים וגבריות. כנראה זה משהו שאפשר להבין רק אחרי שבילית ערב שלם עם חבורת גברים שיכורים בחצאיות שצועקים ביחד את השירים של רוברט בארנס.