אמריקאים לא יודעים לעשות בירה. הם אמנם מייצרים בירות, אבל רובן מזכירות שתן מתקתק שטעים רק לעם שאוהב את האוכל שלו מהיר וסינתטי. אז הן אמנם מספקות את הסחורה - דופקות את הראש ובאות טוב עם נאצ'וס ופוטבול - אבל לא מספיק שוות בשביל להתחבב על שתייני שאר העולם.
בתוך כל הזבל האלכוהולי זוהרת בבדידותה סמואל אדאמס - חברה שהתחילה בכלל כמבשלת בוטיק קטנה, אבל כבר 23 שנים מייצרת בירה ששווה לשים בשבילה כמה דולרים על פיינטים כשמגיעים לאמריקה. פעם בשנה משיקה החברה את ה"ברו מאסטרס" שלה, כלומר בכירי המוחות היוצרים בחברה בוחרים את הבירות שהם היו רוצים לשתות ומייצרים אותן בכמות מוגבלת. אם תרצה, גירסת הבמאי. אם לא תרצה, גם תוכל לקבל פה דיווח על ארבע כאלה שהושקו לא מזמן.
הערת אזהרה: לא תמצא פה אף מילה על טעמים "פירותיים", "סתוויים", יישון בחביות מעץ במבוק אוזבקי או ארומות של נבט דובדבן.
1) מה שהכושי שופך: בלק לאגר
בשתי מילים: חצי זיון. הבלאק לאגר משלבת ים טעמים אבל לא שוכחת שהיא בירה, כלומר משקה שבדרך כלל נלגם לצד משהו ואמור לשמש כולה סיידקיק מוצלח, בלי להשתלט על ההצגה.
הבירה מבוססת על ה"שוורצהביר" הגרמנית - בירת לאגר כהה שכמעט ולא קיימת כבר. הצבע הכהה שלה נוצר מתהליך קליית הלתת, יש בה 4.9% אלכוהול וטעמה מכיל את כל היתרונות של קודמותיה: מתוקה אבל לא כמו קינוח, קלילה אבל לא כמו לאגר פשוטה, עשירה בטעמים וריחות אבל לא משתלטת בעוינות על בלוטות הטעם. במילים אחרות, הבלאק לאגר היא הכוסית המושלמת - נמצאת שם כשצריך אותה, אבל לא מנסה לשנות לך את החיים.
תחתית החבית: מדובר ביצירת מופת אלכוהולית, לא פחות. לא יקום השתיין שיאמר אחרת. לא ששתיינים יכולים לקום כל כך בקלות, אבל סמוך עלינו, היא מעולה.
2) דונט האני מי: האני פורטר
בירה בסגנון פורטר אנגלי (בעברית: עתירת טעמים) שמומלץ לשתות בטמפרטורה גבוהה יחסית כדי להרגיש אותה כמו שצריך. היא מכילה 5.45% אלכוהול, כלומר חזקה יחסית, וגם דבש מיוחד מסקוטלנד שמעניק לה צבע כהה וטעם חזק מאוד של, נו, דבש. אין ספק שהיא מקורית ומפתיעה אבל לא יכולה להתאים לכל אחד. ושוב, מה שיפה בבירות האלה זה שהן לא כבדות. אז נכון שההאני פורטר מתוקה ומאתגרת את חוש הטעם, אבל יודעת לרדת בגרון כמו ילדה טובה ישר לתוך הבטן ומשאירה מקום לעוד.
תחתית החבית: מתאימה למי שאין לו בעיה עם דבש, ומוכן להתנסות בטעמים חדשים בלי לוותר על המרקם והמרירות המקוריים של בירה.
3) אם כבר בראון, שיהיה ג'יימס: בראון אייל
כשמה כן היא - אייל כהה, כלומר מאוד מזכירה את ה"לף בראון" אבל פחות מכבידה ממנה. למעשה היא אפילו פחות מתקתקה מהבוסטון אייל, מה שהופך אותה לפשוטה יותר לשתייה ועם זאת מלאת טעמים ולכן נכנסת יופי לראש. אחלה בירה להשקות בה בתולות אלכוהול, כי מצד אחד יש בה 5.45% אחוז אלכוהול ומצד שני היא מתקתקה במידה ולא קשה מדי לשתייה גם בשביל כוסיות ששותות רק יין לבן וצ'ייסרים של פיג'לינג.
תחתית החבית: מושלמת מדי בשביל בירה: כל כך מדויקת ואלגנטית, עד כי נראה שהמאסטרים שכחו שמדובר בבירה וחשבו שהם מייצרים וויסקי. יש מי שימצא בזה יתרון, אבל האמת היא שחסרה בה פשטות, שזה הצד החזק של בירה לסוגיה.
4) אם כבר אייל, עדיף קיציס: בוסטון אייל
בגדול, מדובר בשדרוג מבורך לבוסטון לאגר של אדאמס. אחוז האלכוהול בה עומד על 4.8%, צבעה חום-אדמדם והיא מזכירה מאוד את הלאגר בכך שהיא מלאת טעמים אבל לא כבדה מדי לשתייה. היא אמנם מיוצרת בתסיסה עילית כמו אייל, אבל מתיישנת לאורך זמן כמו הלאגר, מה שמקנה לה טעם חזק, עשיר וקליל שניתן לשתות ממנו כמויות בלי להרגיש שתקעת ארוחה של ארבע מנות.
תחתית החבית: הטעם מתקתק מדי ללשון הישראלית (שים לב שלא כתבנו "חיך". וואט דה פאק איז חיך? אנחנו יש לנו לשון וזה לגמרי מספיק לנו) וזה מה שמשאיר אותה בגדר טובה בלבד, שאינה מתעלה לכדי יצירת מופת. חוץ מזה היא מזכירה מדי את הלאגר הכה נפוץ, ולכן לא כה ייחודית.
הערה חשובה: את הבירות האלה לא תמצא בסופר השכונתי, אלא רק בחנויות היין והאלכוהול. מדובר בסדרה מוגבלת, זוכר? אז מהר פן תאחר ותפסיד את זה למישהו אחר.
