דיווארס, ג'ק דניאלס – מה הקשר בין המותגים האלו? אולי העובדה שהם היו כאן מאז ומעולם ולא תמיד זכו ליחס שמגיע להם. התכנסנו בקומה העליונה של הבר הדיזנגופי האופנתי 223 כדי לטעום אותם, וכמה אחרים – ביניהם אברפלדי, סינגל מאלט מעניין, בעיקר בכך שהוא זה שמהווה את הלב של דיווארס, ועד לאחרונה לא שווק בישראל כלל.
היו בטעימה: יאיר גת, מולי מרקז, צחי בדרה, אביתר טרון, יהונתן זילבר, וחברי המערכת הטריים ספי קצב ואסף קמר.
אברפלדי, 12 Aberfeldy
מוכרת יותר מהמזקקה הקטנה שבטייסייד הנושאת את השם הזה היא הלהקה מאדינברו, וזה אומר משהו; עד השנים האחרונות והיסטריית הסינגל מאלט ששטפה את עשירי העולם, המזקקה של אברפלדי לא טרחה לבקבק את התוצרת שלה, ובמקום שלחה אותה שתשמש במיני בלנדדים – ובמיוחד באלו של דיווארס.
גת: יש כאן שוקולד, פרחים, אפילו חלב.
גוטמן: וגם דובדבים מסוכרים.
בדרה: יש כאן, בקיצור, חנות ממתקים.
מרקז: יש נוכחות.
זילבר: אבל אין וויסקי.
גוטמן: הוא בהחלט בינוני לכל הדעות. אבל יש בו השהייה ארוכה. רגע אחרי ששתית אותו, הנה הוא פתאום.
טרון: לא הייתי קונה בקבוק. גם לא שוט. אתה מצפה ליותר מסינגל מאלט, לאיזו רמה של איכות. זה לא יכול להיות סתם וויסקי.
גת: אתה יודע, זאת הקונספציה הנפוצה בארץ, ואולי הגיע הזמן לפוצץ את הבלון הזה. אני בגילי ובמצב הכבד שלי אומר לך שאני מעדיף בהחלט בלנדד על כל מיני סינגלים.
בדרה: וזה רק הגיוני. במקום לסמוך על התוצר של השעורה הספציפית הזאת והתהליך הספציפי הזה, מישהו מאזן בשבילך את הטעמים עד שהם מושלמים.
דיווארס, 12, Dewar's
הגרסה המעובדת והמעורבבת של אברפלדי היא דיוארס, והניגודים בין שני הוויסקים האלו – סינגל פשוט למדי, בלנדד שאינו וויסקי ענק אבל עדיין יש בו טוויסט מעניין, לוחמנות, הוא כמו ההבדל בין המזקקה האלמונית והוויסקי שאפשר למצוא על המדף בכל בר ובכל חנות משקאות בעולם המערבי. גם בארץ, דיווארס הוא אחד הוויסקים הראשונים שנמכרו כאן.
גת: אחרי שמוסיפים לו מעט מים, יש לו טעם של עץ חדש. לא עץ של חבית. עץ של נגריה.
גוטמן: ויש לו מה שאפשר לכנות Smoke Surprise. הוא כמעט נגמר לך בפה – והנה פתאום טעם של עשן.
בדרה: זה כמו אברפלדי ששודרג. יאיר, מה שאמרת בדיוק על עדיפות הבלנדד... אברפלדי, אבל עם טוויסט מעושן.
טרון: הוא קצת כמו גור – מתפנק על הלשון ומדי פעם נותן לך ביס קטן. הוא רוצה ללכת מכות, אבל הוא לא מאוד מסוכן עדיין.
גת: לא הוויסקי החביב עלי – אבל אחרי ארוחה, כשאתה עם כפתור אחד פתוח במכנסיים... למה לא.
מרקז: בהחלט עדיף על האברפלדי. ובפחות מחיר!
גלנגויין, 12, Glengoyne
הסינגל מאלט הזה מגיע מההיילנדס של סקוטלנד והוא אולי היחיד באיזור שלא השתמשו באדמת כבול בוערת בהכנתו בכלל. משום כך הוא נעדר את הטעם המעושן, המחוספס, ה"כבולי" שמאפיין וויסקי סקוטי. עוד מאפיין מעניין בטעם הלא-רגיל שלו הוא שהוויסקי מזוקק בהיילנדס ממרכיבים שגדלים שם – אבל מתיישן דווקא בלואולנדס.
גת: טעם של יסמין.
בדרה: אני מריח וויסקי, ואין לי מושג מה יש לי בפה.
גוטמן: זה פשוט מריח כמו תינוק. נהדר.
קצב: מה שיש לי בפה זה ט"ו בשבת.
טרון: לי יש ארטיק וניל.
גת: ועם זאת זה וויסקי שבאמת יודע להגיד "שלום, אני פה!"
זילבר: אבל בנימוס.
קמר: אני מרגיש שהגזימו עם הווניל, שיש כאן משהו תרופתי מדי.
טרון: פחות בשבילי, אבל הייתי נותן את זה לחברה שלי, הייתי מוכר לה את זה בתור צ'ויה מסוג חדש.
קמר: בכלל לא בשבילי, אבל הייתי נותן את זה לאורח מחו"ל, שיחשוב שאני מבין.
סמוקהד, Smokehead, שנות יישון לא צוינו
מאחורי המותג החדש הזה יש סיפור טוב של שיווק מודרני מצוין: מייצרת אותו מזקקה שבוחרת להשאר אלמונית (למרות שאין ספק שהמזקקה מגיעה מהאיילה) והוא מבוקבק על ידי משווק עצמאי. התווית הבלתי-רגילה, המודרנית שלו, אתר האינטרנט המצוין שלו בתחום שבו אתרי אינטרנט הם רעים עד לא קיימים – כולם אומרים דבר אחד: הוויסקי הזה מאס בקהל הזקן והעשיר, בעל הטעם המפותח, והוא קורץ לצעירים שיזמינו ממנו בברים – ויגלו את נפלאות הסינגל מאלט. ועם זאת, כשסמוקהד השליך מאחוריו את יישוב הדעת הזקן הוא גם השליך את האיזון והטעם הטוב, וייצר וויסקי שהוא חזק מדי, נמהר מדי, ולא מאוזן ביד אמן.
גוטמן: מה שאני מחזיק ביד עכשיו זה כוס של עשן כבוי. ל"ג בעומר, הבוקר שאחרי.
קצב: אני חושב על דג מלוח.
מרקז: אני על ביסלי גריל.
זילבר: אני וגוטמן מצאנו אותו על הבר במולי בלומז והוא היה מפתה מדי בשביל לא לשתות איזה שוט. זה היה שוט מאכזב מאוד, ושנינו חובבי עשן גדולים. ועם זאת, בשתייה שנייה, הוא מעניין: הרבה עשן, קצת פחות מדי גוף, טעמים מעניינים.
גת: שמע, מוסיפים לו קצת מים והוא משתפר. לפני המים, הוא כולו פייט קלאב. אחרי, הוא פתאום שם משקפיים.
גוטמן: אני חושב ההפך. זה הרי וויסקי של קטע – תראה איזה וויסקי מעושן וחזק אני יכול לשתות. מים הורסים את הקטע. זה וויסקי לאס ווגאס כזה.
בדרה: וויסקי לצ'ייסר ליד הבירה.
מרגז: וויסקי לביליארד.
בדרה: אני אוהב את המים. לפני, הוא מזכיר לקרדה. אחרי, הוא כבר מעניין.
טרון: הוויסקי הזה רוצה ללכת איתי מכות, אבל הוא לא מעורר כבוד. הוא לא גורם לך להרגיש שהוא היה שם לפניך. לא בשבילי.
ג'נטלמן ג'ק, Gentleman Jack
לג'ק דניאלס יש כבוד בארץ – הטנסי וויסקי הזה, שהוא כמו ברבן אבל לא ברבן, שראשיתו בדמות צבעונית ומשונה שניווט בין חוקי היובש בארצות הברית כדי שיוכל להמשיך ולייצר אותו, חוקים שבעטיים עד היום אסור למכור אלכוהול במחוז בו מייצרים אותו, הוא אחד המשקאות הזכורים והחשובים בתרבות המודרנית, הדרינק של הוליווד, הדרינק של אמריקה. לג'נטלמן ג'ק יש בקבוק יפה יותר, מחיר גבוה יותר וטעם מעודן יותר. אבל מה חשבו חברי הפאנל שלנו?
קמר: אח, זה מזכיר לי את הילדות.
בדרה: זה מזכיר לי את הילדה שאהבתי בחטיבת הביניים.
גת: מה שהוויסקי הזה הכי מזכיר זה את הטעם של הסוכריות שהיו מוכרים פעם במין מחרוזת גומי כזאת.
זילבר: רוטב מייפל. על פנקייק.
אביתר: מה שזה מזכיר לי זה את החברה של בדרה.
יאיר: ג'ק דניאלס, מה שמכונה Old No. 7, זה וויסקי שנותן מכה לפרצוף. לג'נטלמן אין את זה. הוא עדין מדי.
אביתר: הוא כמו חבר טוב, הוא נחמד וטוב להיות לידו, אבל אין לי אקשן בפה.
צחי: הנה וויסקי שאומר "אני פה!" אבל לובש שמלה.
אביתר: הייתי נותן את זה לחברים. ושותה משהו אחר.
ג'ק דניאלס סינגל בארל, Jack Daniel's Single Barrel
הגרסה הזאת, שהיא להיט ענק ביפן, שם שותים ג'ק כמעט כמו באמריקה, באה מחבית אחת ויחידה מתוך החביות שמתיישנות במחסנים העצומים של ג'ק דניאלס בטנסי. אם תקשיבו טוב ללשון שלכם תוכלו ממש להרגיש את ההבדל בין בקבוק אחד למשנהו.
זילבר: אה, ילדותי בבית הפנקייק.
גת: זה וויסקי באווירת מונשיין. הוא הרבה יותר גס. והוא מרגיש הרבה פחות מפונש, הרבה פחות חלק.
גוטמן: זה וויסקי שעושה הרבה רושם. הוא מזכיר לי האמר צהוב.
מרקז: הנה דרינק שאם תשים אותו בפלסק מתכת – זה לא ישנה לו את הטעם.
בדרה: הנה החברה שלי מחטיבת ביניים, אבל עכשיו היא גדלה ויש לה שיער קצר, נעלי ספורט ובת זוג כוסית.