סקוטים זה עם של גברים. אולי כמו כל מיעוט, הם פיתחו לעצמם תרבות ייחודית ואופי מסוקס במיוחד. או שאולי זה סתם הוויסקי.
רוברט ברנס היה משורר סקוטי בן המאה ה-18, גבר גבר. ברנס, שחוץ משירה עסק גם בשתייה מרובה ובהפצת שנאה כלפי השלטון האנגלי, העלה את הגאווה הסקוטית על נס. מאז ועד היום – כבר יותר ממאתיים שנה – חוגגים הסקוטים את יום הולדתו מדי שנה ב-25 בינואר. הם קוראים לזה "ארוחת הערב של ברנס", וזה אירוע שכולו חגיגה של גברים סמוקי לחיים בחצאיות ששותים וויסקי כמו מים, מדקלמים שירה בקולי קולות ויורדים על בשר כבש כאילו אין מחר.
ועכשיו, החליטו להביא את הארוחה המפוארת הזאת לתל אביב. לא נלך? ברור שנלך. הרעיון היה לשלב את התקופה ההיסטורית של ברנס והמסורת הסקוטית, עם התקופה המודרנית יותר של ג'ון ווקר. לרגל המאורע התכנסו הרבה חובבי שתייה במוזיאון אילנה גור למפגש עם גורדון בל (בתמונה פה למעלה - לא זה שמנגן), מומחה וויסקי בעל שם עולמי שלקח חלק בהרכבת הבלנד הייחודי של ג'וני ווקר בלו לייבל, ושגריר בריטניה בישראל טום פיליפס, שגם לו שורשים סקוטיים – או כמו שהוא אמר – "כשאימא שלי שותה מספיק וויסקי, המבטא הסקוטי שלה חוזר פתאום".
סקוטים הם גברים. אמרנו את זה כבר?
גם אם כן, ראוי שנחזור על זה. זאת נקודה חשובה. לא משנה בני כמה הם, כמה הם רציניים ומעונבים, תמיד יהיה לסקוטים חיוך על הפנים וכוס וויסקי ביד. האווירה הזו הקרינה גם על כמה עשרות הלא-סקוטים שהגיעו לחגוג כאילו הם עשו עם ברנס טירונות.
כדי להקל עלינו להתחבר, ארבע כוסות ג'וני ווקר חיכו לכל אחד על השולחן. הבלאק לייבל (בלנד, 12 שנה), גרין לייבל (מאלט, 15 שנה) גולד לייבל (בלנד, 18 שנה) והבלו לייבל (בלנד יוקרתי למביני עניין).
ערימות הוויסקי על השולחן והבר החופשי בקבלת הפנים הפכו את כל האירוע הזה, מן הסתם, להרבה יותר מהנה. ולא רק ברמה החברתית. החבר גורדון בל הצטייד לא רק בחצאית סקוטית וגרבי ברך, אלא גם במבטא סקוטי מהסוג שאתה לא יכול להבין גם אם אתה אחיו הקטן. למזלנו, כשאתה שותה מספיק אתה מצליח להבין פחות או יותר מה הוא רוצה – ואם אתה שותה ממש הרבה, אולי גם אתה תתחיל לדבר ככה.
כן, אוכלים את זה. אבל זה יעזור אם תשתה קצת וויסקי קודם
אחרי שבל לכלך קצת על הוויסקי האירי ("הם אומרים שצריך לזקק וויסקי שלוש פעמים כדי שהיא ייצא כמו שצריך; אני חושב שלוקח להם שלוש פעמים פשוט לעשות את זה כמו שצריך") התפנינו לחלק הקולינרי של הערב, שהתמקד בעיקר במאכלים סקוטים מסורתיים. וכמובן – להאגיס המסורתי.
למי שלא יודע, מדובר בקיבה ממולאה בחלקי פנים של כבש. מעין גרסה סקוטית למאכלי הדלות שנפוצים מאוד במטבח היהודי, הן האשכנזי והן המזרחי, שמראה לאיזו יצירתיות אתה יכול להגיע עם שימוש במרכיבים פשוטים כשאתה עני ושיכור.
הוויסקי כמובן גרר התפלספות של עשר דקות מצד האורחים לפני שחתכו את ההאגיס והגישו לקהל. אבל זה אופייני. בסוף החיתוך הרמנו כולם כוסית עם הטבח וניגשנו למלאכת האכילה לצלילי חמת חלילים. נראה שהוויסקי השפיע קצת על הנגן, שקצת התקשה לנשוף בשלב הזה של הערב. אבל אין תלונות.
נדמה שכבר אמרנו את המסקנה העיקרית של הערב הזה: הסקוטים האלה יודעים לחיות. לא משנה מה הם אוכלים ועל מה הם מדברים, עם כל כך הרבה אלכוהול בדם שום דבר לא באמת משנה.
ונסיים בטיפ של מקצוענים: איך לשתות וויסקי. גם לסוגיה הזו התפנה המומחה שלנו. והתשובה – התשובה היא שאין תשובה. יש שאוהבים לשתות נקי, יש שמעדיפים עם קרח, יש מי שפותחים אותו עם מעט מים וכאלה שבכלל רוצים לערבב אותו עם משהו. בסך הכל זה משקה שאמור לגרום למי ששותה אותו הנאה, ולכן, אומר בל – "שתו אותו איך שעושה לכם טוב. כל עוד אתם לא מערבבים משקה מוגז עם סינגל מאלט".
