אמה התחתנה עם עומר שהיה מבוגר ממנה ב-13 שנה ומאוהב בה עד מעל לראש לפני יותר מ-20 שנה. היא הייתה אז בת 27 והוא בן 40. הייתה לו דירה משלו במרכז הארץ, והוא הבהיר לה שלמרות אהבתו האינסופית היא תחתום על הסכם ממון שקובע שהדירה תישאר שלו למקרה שייפרדו. אמה, אמנית בנפשה ובמקצועה, חתמה מיד על המסמכים ומבלי לקרוא אותם.
לאורך השנים הם הביאו שני ילדים לעולם וגידלו משפחה נורמטיבית. אלא שיום אחד, אמה נתקלה בהסכם הממון שעליו חתמה, ואחרי אי אילו שנים יחד, התמימות כבר חלפה: היא קראה והבינה שאין להם למעשה שום רכוש משותף, ועומר החתים אותה על הפרדה רכושית מיום החתונה ועד עולם.
וכך, העובדה שהיא כמעט ולא מרוויחה, ולמעשה חיה בדירה שלו, הופכת אותה לחסרת כל. אמה נעלבה עד עמקי נשמתה, ביקשה מעומר לרכוש משהו משותף, והוא דאג שיירכשו יחד קרקע חקלאית ממושכנת ביישוב בדרום, לא משהו ששווה משהו - אבל לפחות זה הרגיע אותה. עכשיו "יש לה משהו".
אלא שאת מערכת היחסים של השניים בשנים האחרונות אפיינה קנאה אובססיבית של עומר; אם אמה לבשה בגד שלא מצא חן בעיניו, או לא היה מספיק צנוע, הוא לא היה יוצא איתה מהבית, ובפעם אחרת כשהחליטה לגלות יוזמה ורכשה וילון לסלון - הוא הגיע הביתה, תלש אותו וזרק לפח שכן לדבריו "הדירה היא שלו".
אמה החלה להרגיש יותר ויותר חנוקה, ולאחר ריב קשה שבו לדבריה עומר עשה לה את המוות רק מפני שיצאה לבלות עם חברות - היא כבר ביקשה להתגרש, ואפילו אזרה אומץ והלכה לעורך דין, אך עומר עצר הכל, התחנף, חיזר, הבטיח הרים וגבעות, אבל התעקש שיחתמו על הסכם ממון נוסף.
הפעם הוא הכניס בהסכם גם את הקרקע המשותפת, על מנת להראות לה שיש לה "משהו" בעולם הזה, ולצד זה, דאג לרשום בהסכם שהכל שלו, ואם תשולם משכנתא היא תוחזר לו, כי כאמור הקרקע היתה ממושכנת.
השניים חזרו למצב של שלום בית וחיו יחד כחמש שנים נוספות, עד שעומר שוב הגיש לה הסכם חדש - הפעם, לאחר שקיבל ירושה. אמה המשיכה לחתום, ובסך הכל חתמה על ארבעה הסכמי ממון שונים, כולם סוגרים הרמטית את האפשרות כי תקבל שקל והיה אם היא תיפרד ממנו ותתגרש.
לפני כשנה אמה שוב פתחה תיק בבית הדין הרבני וביקשה להתגרש. עומר אמר לה "את לא צריכה עורך דין, אני אכין הסכם", והשניים התייצבו בפני הרבנים ואישרו את ההסכם החמישי כהסכם גירושים. אמה כאמור לא התייעצה עם עורך דין ולא עניין אותה כלום - היא רק רצתה גט. רק רצתה חופש.
ובסוף היא קיבלה אותו - אמה באמת יצאה לחופשי, רק שפתאום היא הבינה שהיא באמת חסרת כל, למרות שסברה שתקבל מחצית מהכספים או מהשטח החקלאי כדי שיהיו לה הכנסות וממה לחיות. האמנית שבה יצרה פנטזיה שלא הייתה לה אחיזה למציאות, ולמעשה לאחר מכירת הקרקע, אמה קיבלה לידיה כמה עשרות אלפי שקלים בלבד - ואז היא הגיע אליי לייעוץ ואמרה לי שתי מילים: "עבדו עליי".
לאט לאט התבהרה התמונה: חמישה הסכמים חתומים של אשה בוגרת מעל גיל 18 - מה יכולה להיות עילת הביטול? בית המשפט לא יקבל את הטענה "לא קראתי", הרי זה היה באחריותה לקרוא לפני שחתמה. אמה היתה שבורה.
לאחר קריאה נוספת של כל ההסכמים, שנראו כמו הסכמים שעומר הוריד מהאינטרנט, הבנתי שהוא שכח דבר מהותי: זכויות סוציאליות, פנסיות, קופות גמל וקרנות השתלמות. איזון זכויות זה משהו שצריך לדעת, ולא תמיד מופיע באינטרנט. עומר איננו עורך דין. הזמנתי אותו למשרדי, לצרכי משא ומתן. הוא הגיע לבדו, זחוח ובטוח בעצמו. "יש בידי חמישה הסכמים", אמר לי, "היא לא תראה שקל. היא עזבה אותי! ולא מגיע לה!".
הסברתי לו שהוא יכול לשלם לה את מה שמגיע לה בהתנדבות או בבית משפט, אבל החוק מאוד ברור: יש לדאוג לאיזון זכויות סוציאלי, דבר שלא מופיע באף הסכם, ומה שלא מופיע - בהחלט אפשר לתבוע. הוא יצא ממשרדי בזעם ואמר: "ניפגש בבית המשפט".
עומר לא בחור טיפש: הוא הלך להתייעץ עם עורך דין וגילה שאני אכן צודקת. הוא התקשר לאמה, הזמין אותה לפגישה והם נפגשו בביתו. הוא פתח בקבוק יין והסביר שהתייעץ, והחליט לתת לה את מה שמגיע לה. היא שמחה, ובהמשך הוא גם סיפר לה כמה הוא מתגעגע אליה, כמה היא חסרה לו וכמה הוא מבין שטעה. הם החליטו לתת הזדמנות נוספת, הפעם במגורים בבתים נפרדים, והשבוע אמה הגיעה אליי עם עוגה שאפתה. "אני רוצה להודות לך על החיים החדשים שקיבלתי, הצלת אותי", אמרה לי.