_i.jpg "צילום: ארכיון משפחתי (צילום: ארכיון משפחתי, קשת)")
שעות הבוקר של יום שישי, ה-25 בספטמבר 2015. המקום: בית הקפה "סוס עץ" ברחוב שינקין בתל אביב. טוביה אושרי, "הסנדק" של "כנופיית כרם", צועד לתוך בית הקפה חופשי ומאושר, 15 שנה אחרי שריצה 20 שנות מאסר בגין רצח כפול. 15 שנה ללא שום הסתבכות עם החוק.
בזמן שהוא לוגם קפה להנאתו, קולט אושרי את עו"ד מרדכי לנצ'נר, מי שייצג בעבר את גרושתו, שרה דנוך. אושרי, שבלשון המעטה לא חיבב את לנצ'נר, מתמלא כעס ועצבים והאדרנלין שוטף את גופו. מבחינתו הוא ראה סדין אדום. הוא מסתער לעברו של לנצ'נר ההמום, תופס אותו בצווארון חולצתו ונוגח בפניו. לנצ'נר נזקק לטיפול רפואי.
"כן, דפקתי לו ראסייה", הודה אושרי כמה ימים לאחר מכן, ולדבריו, הוא תחש שעו"ד לנצ'נר עשה לו פרצוף מתנשא ולגלג עליו. הוא טען שאיבד שליטה ולכן נגח בו ואיים עליו. "אני אבוא אלייך למשרד ואני אפוצץ אותך", צעק אושרי. "אתה לא יודע עם מי יש לך עסק. אתה מתעסק עם הסנדק".
המשטרה התערבה, ואושרי, אחרי יותר מדי שנים בכלא, הלך על הסדר טיעון מקל אשר הביא להרשעתו רק בעבירה של תקיפה חבלנית. סעיף האיומים נמחק. הוא הודה שאיבד שליטה. התביעה ביקשה לשלוח אותו לכלא בטענה שהוא אינו יכול לבצע עבודות שירות עקב גילו ומצבו הבריאותי.
השופט, שמואל מלמד, לא מהסס וקובע שטוביה אושרי לא חוזר לכלא. הוא גזר עליו עונש מקל ביותר של מאסר על תנאי ופיצוי של 3,000 שקלים לעו"ד המוכה. הסנדק שוב חופשי, והספיק לחיות כך עד יום ראשון האחרון, אז הלך לעולמו בגיל 82 לאחר מאבק במחלה קשה.
הנגיחה ההיא, בשעת בוקר מוקדמת ברחוב שינקין, היא רק חלק מהפסיפס העברייני שנקרא טוביה אושרי, זה שמעלליו ומעללי חבריו ל"כנופיית הכרם" היו היסודות הראשונים של עולם הפשע הישראלי.
"טוביה אושרי היה אדם נחמד בסופו של יום. חייכן, וממש לא כמו התדמית שנוצרה לו בתקשורת", מספר אדם שהכיר אותו היטב. "הוא ממש לא היה הפושע הקלאסי. אמנם היו לו פנים כאלה שכל קמט הכי קטן מכניס אותך לבונקר מרוב פחד - אבל בפנים היה לו לב זהב. אתה יודע לכמה אנשים הוא עזר? הוא עשה הכול בצנעה ובלי יחסי ציבור. נכון, הוא עשה טעות גדולה - אבל שילם עליה".
אושרי נולד ב-1937 בשכונת כרם התימנים בתל אביב. במקום עבריינים, השכונה שרצה בזמנו בלוחמים של הלח"י והאצ"ל שתכננו פיגועים נגד הבריטים וחיפשו מקומות מסתור. הוריו של אושרי חלמו שיהיה תלמיד ישיבה והוא אכן למד בבית ספר דתי, אך לאחר שאחד ממוריו היכה אותו בסרגל - הוא נטש את החדר לטובת הקיבוץ.
אושרי עבר להתגורר זמנית בקיבוץ באזור הצפון ומהר מאוד מצא עת עצמו כאחראי על המטע במקום. ב-1954 התגייס לגולני ישב בכלא לאחר שסירב לגשת להכנה לקורס מ"כים, וכעבור 14 חודשי שירות שוחרר מהצבא. אחרי שצבר ניסיון כרתך במהלך חודשי האזרחות הראשונים שלו, הוא החל לעבוד במסגרייה.
וכך, ככל שעברו השנים, מצא את עצמו אושרי בצד הנכון של המטבע מעורב בעסקים שהניבו כסף רב. הוא השכיל לרכוש את מפעל הבשר "בר בקר", ולאחר מכן רכש מפעל לייצור סלטים ומכר אותו ברווח גדול מאוד.
"הפעלתי גם שלוש מסעדות, התרחבתי לחו"ל ושיווקתי בדרום אמריקה גלולות נגד היריון", סיפר אושרי בראיון שהעניק לפני כשש שנים לעיתון מעריב. "הסתובבתי עם אנשים מעולם הפשע, אבל זה לא אומר שאני פושע". למרות זאת, כולם ידעו שבנוסף לכל הפסקאות כאן למעלה, אושרי בעיקר היה המנהיג הבלתי מעורער ו"הסנדק"
של "כנופיית הכרם". הוא היה מחלק ההוראות - ותמיד היה מי שיבצע אותן.
למשטרת ישראל לקח כמה שנים טובות להבין שאושרי הוא לא סתם עוד איש עסקים לגיטימי, ומאחורי החזות החייכנית והעיניים המהפנטות עומד ככל הנראה אדם שהפעיל רשת להברחת סמים ממערב אירופה לישראל. בכמויות לא הגיוניות.
המידע על הברחת הסמים שהגיע לימ"ר תל אביב הצביע בנוסף על מעורבות לכאורה של אושרי בעולם ההימורים ובתכנון מעשי שוד מזוינים. מעת לעת הוא הוזמן לחקירות במשטרה, אבל מהר מאוד שוחרר לאחר שלא הושגו נגדו ראיות שהצביעו על מעורבות כלשהי בעולם הפשע. השנים עברו ואושרי צבר ביצר את מעמדו כאיש עסקים לגיטימי, אבל גם כעבריין צמרת.
ב-1977 סערה המדינה ואיתה גם כל בכירי העולם התחתון בישראל לאחר פרסומה בעיתון הארץ של "רשימת ה-11" רשימת העבריינים הגדולים בישראל, כולם חלק מכנופיות פשע מאורגן. הרשימה הסתמכה אז לכאורה על מקורות במשטרת ישראל, ואושרי, כמובן, כיכב בה ובמקום טוב למעלה.
"הפרסום ההוא תפס אותי בלוס אנג'לס", סיפר אושרי בראיון למעריב. "זה הופיע בעיתונים המקומיים, ובהתחלה הייתי בשוק, אבל אחר כך זה קסם לי שאנשים פחדו ממני ורחשו לי כבוד. ידעתי שהרשימה היא שטות. בעיקר התעצבנתי על בצלאל מזרחי (קבלן ששמו גם הופיע ברשימה) שהחליט לתבוע את הארץ ובמשפט שלו עלה השם שלי כאחד מראשי הפשע המאורגן בישראל. זה נתן למשטרה לגיטימציה להתלבש עליי. רובם של האנשים ברשימה לא היו עבריינים. חלק מהם היו רואים שוטר ומתחילים להזיע". נזכר אושרי.
_i.jpg "צילום: ארכיון מעריב (צילום: ארכיון מעריב, קשת)")
בימים שאחרי הפרסום ב"הארץ" אושרי הרוויח כסף רב, נהג במכוניות פאר, ישב במסעדות, בילה במסיבות במועדונים הכי נחשבים בתל אביב, והיה מיודד ומחובר מאוד לחברי כנסת, קציני צבא בכירים, ובעיקר לח"כ רחבעם (גנדי) זאבי.
הוא התלבש בחליפות מפוארות, היו לו מועדוני קלפים, דוכנים בשוק הכרמל, והוא נהנה מכל רגע בחייו הזוהרים. הוא היה מגה סלב בימים שהמושג הזה לא היה קיים. מעמדו, כך על פי השמועות בזמנו, העניק לו קשר ישיר למקורות שונים במשטרה שהדליפו לו מידע חם מהתנור על המעקבים המתנהלים אחריו ואחרי אנשיו. החשד היה אז שכנופיית הכרם הייתה מעורבת בהברחות של סמים מהולנד לישראל. חשד שלא הוכח מעולם.
"לאושרי היו מדליפים במשטרה. אין כאן שאלה. הוא היה מחובר לקצינים בכירים וידע לפני כולם מה מתכוונים לעשות לו ועל כל כוונה לפגוע לו בעסקים", מספר עבריין מוכר מאותה תקופה. "הוא תמיד ידע וחשב כמה צעדים קדימה ותמיד גרם למבוכה גדולה במשטרה".
שנות ה-70 היו שנות השיא של אושרי. בימים ההם הוא בילה בעיקר לצד שותפו רחמים גומדי, שהיה לפני הכל חבר בלב ובנפש. אי אפשר היה להפריד בין השניים שהפכו לבעלים של מפעל בר בקר בבית ים. שניהם כיכבו ברשימת ה-11, ושניהם שדרגו בעקבותיה את מעמדם העסקי והפלילי.
המעמד, השקט, והעסקים של השניים קיבלו תפנית ב-1980, אז פנה אליהם עמוס אוריון, מי שישב בכלא על הרצח של דב ליבנה, קצין מבצעים בחברת ה"ברינקס" ב-1971. הרצח בוצע במהלך שוד, ואוריון, שנלכד סמוך למקום, הורשע בשוד וברצח ונידון למאסר. עונשו הופחת לאחר שראיות שונות חיזקו את טיעוניו כי ייתכן ולא הוא ירה את הכדור שנורה
עם שחרורו מהכלא ב-1980 בעקבות חנינה, פנה אוריון, עם חברו העבריין עזר כהן, אל אושרי וגומדי ודרש מהם "דמי שתיקה" בסך 300 אלף דולרים בטענה כי הם האחראים לרצח דב ליבנה, והוא ישב לחינם בכלא ולא גילה את דבר מעורבותם, לכאורה.
השניים הזמינו את אוריון וכהן לבת ים, למפעל "בר בקר" שבבעלותם, ושם, על פי פסק הדין במשפטו של אהרוני, ירה בהם אושרי למוות. לאחר הרצח, שזכה לכינוי "הרצח הכפול", בותרו הגופות והוטמנו בחולות אשדוד. אושרי הכחיש לאורך השנים כי טחן וביתר את גופות השניים, ומעולם לא התחרט על המעשה, וטען כי פעל מתוך הגנה עצמית קלאסית.
"זה היה או הם או אני", אמר אז בשיחה עם אחד מחבריו המעטים. אחרי שגופות השניים התגלו, אושרי וגומדי טסו להולנד ומשם לאיטליה. הם חיפשו את השקט מעבר לים, אבל כאן בישראל הרעש רק הלך והתקרב לכיוונם.
משטרת ישראל הגיעה למפעל הבקר של השניים, והחוקרים שמעו במקום את ההקלטה החיה של החיסול וביצועו. מתברר שכמה ימים לפני הרצח חוקרי המשטרה פרצו למפעל בשעת לילה והתקינו מכשירי האזנה כדי להתחקות אחר מעשיהם של "הסנדק" וחברו.
אחרי שהאזינו להקלטה ולא היו זקוקים לכל ראיה נוספת, חוקרי משטרה עשו לאושרי תרגיל והפיצו בכלי התקשורת מידע מטעה לפיו הוא וגומדי אינם חשודים ברצח וכיוון החקירה הוא אחר לגמרי. אושרי נפל בפח שטמנה לו המשטרה וחזר לישראל.
בתחילה הוא התחבא בירושלים אצל נכדתו של הקיסר החבשי לשעבר היילה סילאסי. משם הוא תכנן לברוח במטוס פרטי לקפריסין, אבל המשטרה הקדימה אותו והוא נתפס על ידי כוח מיוחד רגע לפני שעזב את הארץ. בהמשך נתפס גם גומדי. והשניים עברו מהשקט של אמסטרדם לחדר החקירות הקר בתל אביב.
על השניים נגזר אמנם מאסר עולם, אבל כעבור 20 שנה הם שוחררו מהכלא. בהמשך נפרד אושרי מבת זוגו דנוך ("רחמים לא ידע"), חזר לחנות בשוק הכרמל והפעיל גם מועדון קלפים. מהר מאוד הוא הבין שיצא לתקופה אחרת ועסקיו מעולם לא חזרו להיות כמו בימים הזוהרים של שנות ה-70.
בשנים האחרונות הוא נהג לצעוד מדי יום בטיילת תל אביב, להסתובב בכרם התימנים כמו בימים הטובים, וגר בדירה צנועה ומושקעת בשינקין. הוא נהג לקרוא ספרי מתח, טס מדי פעם לחו"ל, ומיעט להגיע לשוק הכרמל שאיבד לטעמו מצביונו הייחודי.
חברו ואהוב נפשו גומדי, נפטר לפני כארבע שנים. "בשנה האחרונה הוא התהלך באיטיות, זה לא היה הטוביה של פעם. היה קשה לו ללכת. אבל ברוחו הוא נשאר אותו דבר כפי שהיה בצעירותו", מספר השבוע אחד מחבריו הקרובים. "טוביה היה מלך וגם מת ככה. עכשיו הוא שוב עם גומדי, כמו שתמיד אהב".