"המטפלת שלי עוזרת לי להיות עצמאי"

הכלבה פומה

מה הייתי עושה בלעדיה.
כבר שלוש שנים היא מקימה אותי מהמיטה. עוזרת לי להתלבש. היא היחידה בעולם שאני מרשה לה אפילו לגלח אותי. יש לה כישרון מיוחד להגיע למקומות שמתחמקים ממכונת הגילוח.
אחר כך היא מבשמת אותי, לפעמים  במצב רוח  "הוגו בוס" לפעמים " CK1".
אני מצחצח שינים, מתעקש להגיע לכל פינה בעצמי.
אחר כך סלט שהיא חותכת ביד אומן דק-דק, בדיוק כמו שאני אוהב. 20 דקות יעברו עד הקפה. היא שורכת את נעלי הספורט השחורות שאני לעולם לא מחליף – כמו  כדורגלן עם נעלי מזל ששכח לעדכן את אלוהים שנגמרה לו הקריירה  -  ומורחת  על קצוות שערי קרם לחות.  
רק אז היא מתחילה לתקתק את ההכנות לארוחת הצהריים שאקח לעבודה. עוד 20-30 דקות, הכול מוכן והטעם גן עדן. אני "מת" שהיא תפתח  מסעדה לבישול ביתי פשוט וטעים. מישהו מכיר מקום טוב?

אני משחק עם פומה, כלבת הביגל המקסימה שהונחה על ברכיי לפני 12 שנה  ובחרה להיות שלי כשהזדחלה אל כיס מעיל החורף ונרדמה בתוכו. כדור הפרווה הכמעט אנושי והכל כך מאוהב הזה. אחרי שאני נותן לה את מנת הצומי של תחילת היום אני מוכן לצאת מהבית.

"היא יד שמאלי וימיני"

היא מחכה עד שאעלה על האוטובוס לעבודה | צילום: רויטרס

האישה טובת העיניים המלוכסנות מלווה אותי לתחנה ומחכה עד שאעלה עם הכסא הממונע לאוטובוס לרמת החיי"ל (בעיית הנגישות של האוטובוסים היא נושא לפוסט אחר שיעלה כאן בקרוב) ואז נפרדות דרכינו עד הערב. אני נוטה לחשוב שאני עצמאי. כל אחד צריך לעשות כמיטב יכולתו כדי לממש את עצמו. זו בעצם המשימה שלנו. היום אני כבר בשל לקבל את זה שבמקרה שלי, שום דבר מהשגרה הזאת, השגרה הכל כך מבורכת, לא היה קורה בלעדיה. בלי לורנה. למרות שיש לי שתי ידיים חזקות, לורנה היא יד ימיני ושמאלי. בזכותה ורק בזכותה, שאלה כמו "איך אני עושה את עכשיו?" מפנה מקום ל"מה בא לי לעשות אחר כך?". בזכותה ורק בזכותה אני יכול להתרכז בעשייה אמיתית, להשקיע כוחות במקומות הנכונים ולא "לשרוף" אותם כבר בדרך להתחיל את היום.   

לפניה מטפלים באו והלכו. לא נוצר בינינו שום חיבור. לבחור מטפל זה לבחור שותף לדירה, שותף לחיים, מישהו שקל לך להיפתח אליו, לחשוף רגעים של חולשה. לחשוף את הגוף. בהתחלה היה לי ממש קשה: מצד אחד אני גר לבד. כביכול עצמאי לגמרי, מצד שני גם בעצמאות הזאת אני לגמרי תלוי פיזית באנשים זרים. סוג של סתירה פנימית שלא הצלחתי להבין: איך יכול להיות שאני גם כל כך עצמאי, בחור שהופך לגבר, וגם כל כך תלותי בו זמנית? זה פשוט לא נתפס. מי אני בעצם?  

עצמאות היא חלק משמעותי בתהליך התבגרות, בין היתר משום שהיא מגדירה גבולות בין מה ששייך לנו ורק לנו, לבין מה שאנחנו מוכנים לשתף עם אחרים. אצלי הגבולות האלה ממש נמחקו. בגיל ההתבגרות היה לי ממש קשה שההורים  צריכים לעזור לי בכל מיני דברים. למשל בלהתקלח. ממש התביישתי מהחשיפה הזאת. כדי להתמודד עם הבושה היו רגעים שממש הרגשתי צורך לנתק במחשבה ביני לבין הגוף. כאילו אני והגוף שלי זה שני דברים שונים. אני יושב על הכיסא במקלחת ואומר לעצמי "הגוף שלי יושב פה אבל זה לא באמת אני. אני האמיתי זה מי שבפנים. מי שלא רואים".

"לורנה היא חברה לחיים"

אז מה היה דווקא בלורנה שהפך את הקערה? מפלישה בלתי נסבלת לחיי למשהו שאפשר לחיות איתו ואפילו לקבל אותו בברכה ובאהבה גדולה? קודם כל, שמחת החיים שלה. אני מכיר את כל השיטות להצחיק אותה. היא אפילו צוחקת אם אני תוקע נוד. לפעמים היא כל כך צוחקת שהיא מתחילה לאבד שווי משקל וללכת לאחור בלי כוונה. כמו שליהיא מ"האח הגדול" צוחקת, מטה גוף קדימה ומוחאת כף, רק הפוך. וכשהיא צוחקת היא צוחקת מכל הלב. נקרעת.

דבר שני, לורנה היא כבר ממש לא רק העובדת שלי, אלא חברה לחיים ממש. הכל היא עושה מהלב הרגיש והענק שלה, עם המון אהבה ודאגה שרק יהיה לי טוב.  ולבסוף, הסיבה האחרונה היא שדווקא בגלל שהיחסים שלנו כאלה, אז גם היא משתפת אותי במה שעבר עליה. איך גדלה בכפר עני בפיליפינים, ללא אספקה סדירה של מים וחשמל. היא ועשרת אחיה התקיימו על אורז, ירקות ופירות טרופיים. בכל יום הלכה שעות ברגל מבית ספר וחזרה, גם בגשם ובנעליים בלויות. אנשים עם מוגבלויות בפיליפינים מתקיימים מקצבה של פחות מ-10 שקלים ליום. אני הרשיתי לשנינו להיפתח והיא לימדה אותי להודות לאל בכל יום על מה שיש לי. נראה לי שאין שיעור יותר חשוב מזה.