"כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע"

הייתי בן 13 כשראיתי בפעם הראשונה את הסרט "לא שם זין" (על פי ספר של דן בן אמוץ). איקה, בתפקיד ראשי שיחק חייל שנפצע בעמוד השדרה ומתמודד עם נכות שנפלה עליו באמצע סיפור האהבה הענק שלו עם נירה. כשהיא ממשיכה לאהוב אותו הוא פשוט לא מסוגל להאמין לאהבה הזו. מרחיק אותה מעליו. מרחיק את כל העולם.

לא ידעתי מה אני מפסיד | צילום: חדשות 2

מי שנולד, כמוני, אל תוך מציאות שבה יש לו מגבלה, לא באמת מכיר מציאות אחרת. כלומר, ידעתי שיש דברים שאני מפסיד, אבל אף פעם לא הרגשתי אותם באמת. למשל, התחושה הנעימה, המחוספסת, של חול ברגלים על חוף הים. אני גם לא יודע מה זה לרוץ ולא רכבתי על אופניים (אחרי ניסיון לא ממש מוצלח עם אופני –יד). זה העולם שאני מכיר. לא הייתה לי תחושה של החמצה על משהו שיכולתי לעשות פעם ועכשיו כבר לא.

רק כשראיתי את הסרט בפעם הראשונה, בבת- אחת, כמו בשריטה שמשאיר סכין, נפל האסימון. בפעם הראשונה לא רק שהבנתי את הנכות אלא באמת הרגשתי כמו אדם שאיבד משהו נורא גדול. כאב לי נורא ואחר כך ניגבתי את הדמעות. נראה לי שקוראים לזה להתבגר. הסרט הזה הלך איתי בלב המון שנים ופס הקול שלו, זה עם שירי האלבום של שלמה ארצי "לילה לא שקט" הזדמזם בתוכי והפך לפס קול של מסע אישי. ככה גיליתי את שלמה ארצי.

נגיעות טירוף זמני

שירים לוקחים אותך למסע. הכוח שלהם הוא בתמצות וביכולת לצייר תמונה במילים. לקחת אותך אל תוך התמונה ממש. "חום יולי אוגוסט אז / איצטרובל אחד נושר / מסוק נוחת אני שוכב לבד בשטח" שלמה שר ואני כמעט מרגיש את החול נכנס לי לאף.  "אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה" כך כתב שלמה בשיר "ארץ חדשה". זה אומר, "היי, תפסיקו לרוץ כל הזמן. תהיו יותר סובלניים, פחות דורסניים. אם תרוצו, תאבדו כל כך הרבה דברים בדרך. תאבדו את החוויה. את  מה שיכול להיות לכם. התבוננות אחרת. ארץ חדשה. ארץ בעולם הפנימי שלכם. בשיר אחר  אני מקשיב לסולו הקלרינט של ניצן עין הבר, עוצם עיניים ורץ בתוך "שדות של אירוסים".

גיל ואיקה

שיר טוב הוא שיר שמקרב אותך אל עצמך. שנוגע במקומות הרגשיים שאתה מסתיר. שמנתק אותך לרגע ולוקח למקום אחר. מקום שאין בו מסכות. רק אתה והלב שלך. אתה והנשמה שלך. צחוק ובכי עם נגיעות של טירוף זמני. הופעה היא בשבילי אוסף של רגעים מעל הזמן. שלוש שעות של שכחה. זה הרגע שבו מוצא הנמר את מפתח הכלוב ויודע איך להשתמש בו "קום תהיה כל מה שבא לך".
על ה"קום" אני עדיין עובד...

את האמת בהופעות אני קם. מחזיק את הכיסא שלפניי וקם, אי אפשר שלא. הד הרמקולים חודר את הגוף ואני בעצם כאילו שומע את השיר מפנים. כל הקול צועק לי "תתעורר". רק אז אתה מבין את השורה "יש מקום שבו זורחת השמש בלילות".

עכשיו, בפעם הראשונה, אני נוסע עם איקה להופעה של ארצי, מחזיק לו את היד בשיר "שדות של אירוסים" שסגר את הסרט ההוא ולוחש לו באוזן "בוא'נה בנאדם, אתה יודע מה זה בשבילי, לשמוע את השיר הזה יחד אתך?"

השירים והמחאה

גיל ושלמה ארצי על הבמה | צילום: יהונתן שאול

כמו הרבה אחרים, אני רואה בשלמה שותף לדרך. שירי הדרך הם שנותנים לי רוח גבית. לא אחת יצא שלמה והגיח במסע שלי גם מחוץ לשירים. הוא נתן יד למאבק הנכים ועלה איתי לבמה כדי למחות על כך שהמדינה לא עושה מספיק לשיפור מצבינו.

לפני קצת פחות מעשור עמדו נכי ישראל מול משרד האוצר במשך כמעט חודשיים בדרישה להעלות את גובה הקצבאות הניתנות למי ש"איבדו את כושר העבודה", כך לפחות על פי הגדרות החוק היבש. סליחה, זה אולי לא מיועד לילדים, אבל אינני יכול להרשות לעצמי להימנע מההערה הבאה, דמיינו סוגריים רחבים: לדעתי האישית עדיף לעשות יותר, הרבה יותר, למען הרחבת מעגל העבודה של אנשים עם מוגבלות מאשר להגדיל קצבאות ולהגביר תלות בחסדי שלטון, שהחסד בלאו הכי נהיה זר בתוכו יותר ויותר. מרבית האנשים בעלי המוגבלויות לא מקבלים היום הזדמנות שווה ועבודה בשכר הוגן. ההפסד הוא של כולנו. אולי אעסוק בזה באחד הטורים הבאים. סגור סוגריים.

מקץ 36 ימים החלטנו לעשות הפגנה בכיכר רבין. הזמנתי את שלמה ארצי לבוא לשיר. הוא הסכים מיד אך התנה את בואו בכך שאני אעלה איתו ואגיד משהו כדי שהמעמד לא יאבד את המשמעות. אז כתבתי משהו. הנה תראו.