לחיות מסטטוס לסטטוס: פייסבוק הרס את חיינו?

אתמול שוטטתי לבדי בבית חסרת מעש. השיעורים הוכנו, החדר סודר, והטלוויזיה כובתה. ואז כמובן עשיתי את הדבר המתבקש ונכנסתי לפייסבוק.

מארק צוקרברג. הוא התחיל את הכל | צילום: AP

נכנסתי לתוך עולם של כמה ילדים שהם כמוני, וגם קצת אחרת ממני. עולם של תכנים ריקים בלי משמעות בלי חברים, כי כולם יודעים שהחברים בפייסבוק זה לא כמו במציאות.

תחשבו על זה, בטח קרה לכם פעם שאישרתם מישהו\מישהו כי ראיתם אותה\אותו בבית הספר. מישהו שהוא שכבה מעליכם או מתחתיכם, לא? פשוט אישרתם מישהו שאתם לא סובלים כדי להמשיך במרוץ הנצחי של "למי יש יותר חברים". אבל ברצינות, לא נמאס לכם? חצי מהאנשים האלו לא רק שהם לא חברים שלכם אלא שאני בטוחה שאת חלקם לא הייתם מעוניינים לפגוש.

כל התגובות חסרות הטעם שפשוט ממלאות אותנו ,תגובות כמו: "100ממת" "חיים שלי" ו-"ישר לפרופיל!" בדרך כלל בסוף כל תגובה זו יופיע מטר של סימנייה קריאה !!!!!!!!!!! עם כמה אחדים לסיום111 כדי להדגיש שלחצת על הסיפרה 1 ועל מקש ה-shift כל כך הרבה פעמים.

בתקופה שבה אנחנו חיים אנשים חיים מ"לייק" ל"לייק", מתגובה לתגובה ומסטטוס לסטטוס, אנשים לפעמים לא מבינים מה הם מפרסמים. ילדה מהשכבה שלי פרסמה משפט חכם מאוד כדי לקבל כמה שיותר לייקים ואפילו לא שמה לב לאירוניה: "אומרים שהשנאה היא ההפך לאהבה אבל זה לא נכון, אדישות היא ההפך לאהבה כי כשאתה שונא עדיין אכפת לך".

צאו מהמחשב! | צילום: Jacob Wackerhausen, Istock

אבל מצד שני אנשים לא שמים לב למושגים בהם הם משתמשים. מושגים כמו "סב"ל- סטטוס בלי לייק", שהוא משפט חסר רגש כדי לקבל את התגובה האדישה והבלתי מתעניינת של... בעצם של מי לא? כולם מחפשים תשומת לב, קצת "צומי". אני לא אומרת שזה רע אבל לא יותר מדי, אנשים כל כך רוצים לדעת כמה הם טובים ופוטוגנים ומדהימים ואהובים.

אבל לפייסבוק יש גם צד טוב: הוא עוזר לשמור על קשר מרחוק, לפרסם דברים חשובים במהירות, וליצור הזמנות קטנות לאירועים גדולים בי הרבה מאמץ. אפילו אובמה (נשיא ארצות הברית!) ניהל חלק מן הקמפיין שלו דרך הפייסבוק.
אבל מה שאני אומרת הוא: צאו לרחוב תפגשו עם חברים, תתנדבו, תאהבו, תרכשו חברים, תעשו דברים חשובים.
כי ללחוץ like על קבוצה שאומרת שהיא תחזיר את גלעד שליט, לא באמת יעזור למטרה.

רוצים גם להיות כתבים צעירים של מקולנד?