"לטוס הביתה ולראות שכולם בחיים"

אני רוצה לטוס הביתה, ולא לראות אותו יותר בחיים. זה בלתי אפשרי, כי הוא לומד בשכבה מעליי, בכתה ממול. ובכל זאת, אולי אם אגיד לו את זה בקול רם, וכולם ישמעו אותי אומרת את זה וילטשו מבטים סקרנים, יתחולל הפלא ולא אתקל בו יותר במסדרון בדרך לכתה או בהפסקות.

הפוזה על שם דמי מור

"אני לא מאמינה שאתה עושה לי את זה", אני צווחת לעברו. "אתה הולך אליה הביתה, לעשות איתה שיעורים? איתה ולא איתי? היי, מי כאן החברה שלך כבר חמישה חודשים?". הוא עומד מולי חסר אונים וחסר תשובות לכל השאלות שנורות לעברו. אחרי שאמרתי כל אשר על לבי, ואין לו מה להגיד להגנתו בחזרה, זה מרגיש לי כמו שלב מתבקש בשיחה כדי לחתוך את השתיקה המעיקה ולרוץ לאוטובוס.

התיק בדיוק מתמקם על הכתפיים, כשהוא תופס את הזרוע שלי בחוזקה ואומר לי בלחש, כמעט בלי קול: "לא, בבקשה, תישארי". זה לא משכנע אותי במיוחד, אבל אז מתחילות לרדת לו דמעות, וזה דיי מביך. "אתה? בוכה? למה?", אני מהסה את קולי בהדרגה. הוא מושך בכתפיים והבכי מתגבר. אז אני נשברת והסיכום בינינו הוא כזה: אני נכנסת אתו לשיעור האחרון שלו, ואחר כך נשב לשיחת פרידה על כוס גלידה ענקית. עם הרבה מייפל.

חולפת אולי רבע שעה מתחילת השיעור, כשאחת מהתלמידות מזנקת החוצה כדי לענות לשיחה חשובה. המורה ממש מתעצבן עליה. הוא מתכונן לנזוף בה כהוגן, אבל היא  פורצת לכתה נסערת, כשהיא ממלמלת משהו על פיגוע, קו 37, אחותי הקטנה, הייתה שם, כולם היו שם, ויש דם בכל מקום.

התרוצצות לאחר פיגוע | צילום: AP

"צליל תפוס בקצב מהיר במיוחד, שמתחרה עם קצב פעילות הלב שלי"

מה? על מה היא מדברת? אני והוא מחליפים בינינו מבטים מבולבלים, אחרי שעה ארוכה שבה השפלנו והסתרנו אותם אחד מהשני. העיניים שלו עדיין אדומות. העיניים שלי מתחילות להאדים. המורה מיד משחרר אותנו וכולם עטים להתקשר לחברים שעולים על הקו הזה, שגרים בשכונה, לאימא שחוזרת עם הקו הזה מהקניות. לראות שכולם בסדר ואז להתחיל להבין מה קורה.

אני רוצה לטוס הביתה, ולראות שכולם בחיים. הדרך שבה אני רגילה לנסוע הביתה, עם אותו קו 37 שבדיוק התפוצץ, חסומה עכשיו. בטלפון הנייד אני שומעת צליל תפוס בקצב מהיר במיוחד, שמתחרה עם קצב פעימות הלב שלי. הרשת הסלולארית קרסה. הוא מגיש לי את המכשיר שלו, אבל גם הרשת שלו מאכזבת. "בואי אליי", הוא מציע. "עד שהכול יהיה בסדר".

אנחנו נאלצים לקטוע את לוח השידורים ולבטל את התכניות שלנו לפרידה בינתיים. במקום זאת, אנחנו ישובים על הספה מול מסך הפלזמה הענק בביתו. הנה קלוז אפ על ילקוט שמוכתם באפר ובדם. אוי, הנה יומן של מישהו, שיש עליו מנעול קטן ששרד את הפיצוץ. אולי זה יומן של מישהו שלמד איתי ביסודי? אולי זה מישהו ששיחקתי אתו תופסת צבעים בגינה? ובכלל, זאת השכונה הכי משעממת בארץ - מי בכלל חשב לעשות פה פיגוע?

מחכה שיפרסמו את השמות | צילום: חדשות 2

השעות חולפות, הלילה יורד, ואנחנו עדיין שותקים ומביטים בתמונות שמשודרות בלופים חוזרים ונשנים על הפלזמה המפלצתית. אני מחכה בקוצר רוח שיפרסמו את השמות, שאני כבר יודעת ומרגישה בלב שלי שאני הולכת להכיר - תום הרשקו ז"ל, דניאל הרוש ז"ל, אסף צור ז"ל וסמדר פירסטטר ז"ל. ילדים נפלאים בני 16 ו-17 שלמדו איתי ושגדלו איתי. ככה זה כשגדלים בשכונת אחוזה – כולם מכירים את כולם.

כבר מאוחר. אני פוצחת בסדרה של פיהוקים. נראה לי שזה זמן טוב לחזור לשכונה. לאורך כל הדרך אנחנו ממשיכים לשתוק. כשאנחנו מתקרבים אל הבית שלי, אני לוקחת את היד שלו ועוטפת אותה בתוך ידי. "מה חשבת לעצמך?", אני שואלת. הוא מושך בכתפיים בתנועה המוכרת. מסכן, הוא בוודאי חושש לחטוף ממני שטיפה נוספת. "שאני באמת לא ארצה לראות אותך יותר בחיים?". "מה זה משנה מה חשבתי. העיקר שלא נתתי שזה יקרה באמת", הוא אומר, ושוב יורדות לו דמעות.