ידידיה ויטל חושף את יומנו האישי

ידידיה ויטל: "לכתוב זה טוב, לכתוב זה מרפא" | יח``צ: מתן אורן

קיבלתי הרבה מחמאות על שני הבלוגים שפרסמתי כאן, במקולנד, וזה פשוט מרחיב את הלב. איזה כיף לשמוע שמשהו שכתבת נגע במישהו, ריגש אותו, גרם לו לחשוב. זה סוג של קסם: מחשבות שעוברות לי בראש מיתרגמות למילים ואז הופכות למחשבות בראש של מישהו אחר. די מדהים, ומזכיר לי כמה כיף זה לכתוב.

מאז ומתמיד אני כותב. כשכולם סביבי בגן ציירו, אהבתי בעיקר להסתכל על צורות של אותיות ולצייר אותן בצבעים. כשגיליתי שאם מצרפים אות לאות אפשר ממש ליצור מילה, שיש לה משמעות, ואז גם להמציא משפט, פסקה, וסיפור שלם, ההתרגשות הייתה בשיאה.

מלבד סיפורים ושירים, תמיד כתבתי גם יומן. יש משהו מרפא בלהחזיק עט ולשפוך דרכה את כל המחשבות אל דף נייר. גם היום, בעידן של מקלדת נוחה וזמינה במכשיר הטלפון שלך, אני תמיד מחזיק מחברת בה אני פורק את מה שעובר עלי: תסכולים, שאלות, רעיונות, שמחות וסודות. השבוע חיטטתי במדפים הנשכחים שבבוידעם, ומצאתי את היומן הראשון שלי. קטן, בצבע טורקיז עם מנעולון באמצעו, וכתובת לבנה מעליו: "סגור בלב". קראתי את הדפים הראשונים. הפעם הראשונה שכתבתי ביומן. החודש הוא ספטמבר, ואני בן 10, בימים הראשונים של כיתה ה'. חשבתי על זה פעם ופעמיים, והחלטתי להביא כאן לפניכם את תחילת היומן ההוא. שימו לב:

יום חמישי , 29/9/1994

יומני היקר, היום עבר עלי יום נחמד ומיוחד.

אחרי בית-ספר, בסוף שיעור טבע, אמא באה לקחת אותי ואת חוה אחותי למספרה שהיא הולכת אליה פעמיים בשבוע לעשות טיפול בשיער שלה. ואיזו מספרה? למספרה של הקניון! היא ביקשה שיעשו לי תספורת, ולה ולחוה את הטיפול שיער המיוחד. במספרה הרגשתי כמעט כמו מלך! ורגע, לא סיפרתי לך למה אני בא למספרת "תופסים ראש" שעולה 30 שקלים לבן ו-58 לבת, במקום למספרת סבתא, שהיא פחות טובה אבל בחינם. ולמה? כי דוד שלי מתחתן היום בשבע! לאף חתונה אמא לא התרגשה כל כך. טוב, הוא האח היחיד שלה, וזה לא יקרה שוב בחיים. זו הפעם הראשונה שנכנסתי למספרה, והיא קנתה לי חליפה עם עניבה והכל. לה, לאבא ולאחיות היא קנתה בגדים יפים לא פחות. הוא מתחתן עם אחת בשם שרון. היא יפה, בזה אני מודה. ואני שמח שהיא תהיה דודה שלי (היא דיילת)!

היום כשחזרנו מהמספרה אמא קנתה לנו ביסלי בצל.

כשחזרתי הסתכלתי בארון של חוה, ואיבדתי לה את המפתח של הארון. חוה הבטיחה לי שאם אני אמצא את המפתח היא תתן לי אותך, יומן יקר. ומצאתי!

ואז התברר שנאבד המפתח של היומן... הייתי מאוד מאוכזב, עד שמצאתי את המפתח שלך על הרצפה בחדרי. עכשיו אני כותב בך כל מה שקרה לי היום, ומקווה שזה עניין אותך.

להתראות בקרוב,

ידידיה

נ.ב

מחרתיים יש לי יום הולדת!

ביי, להתראות, שלום,

אוהב אותך מאוד.

באותו יומן נעול, כתבתי עד שנת 2003. מאז הייתי בעוד הרבה מספרות, קניתי לעצמי הרבה ביסלי בצל, ודוד שלי כבר הספיק להתגרש מהדיילת ולהתחתן בשנית. בדף האחרון של היומן ההוא, כבר בלי לפנות אליו כאילו הוא חבר, אלא פשוט ביני לביני, אני מספר איך נפרדתי מהחברה הראשונה שלי אחרי שנתיים וחודשיים של אהבת אמת. וזה לא נגמר שם. באותו מדף נחות עוד שש מחברות בעלות כריכה קשה. עמוסות זכרונות, מתפוצצות מכל סוגי הרגשות. השאיפות, החלומות, האכזבות, הפגישות המרגשות, הרגעים הכואבים - כולם נצורים מילה במילה בתוך המחברות הללו. תחושת השחרור שמרגישים כשמבטאים במילים את החיים, ותחושת ההשלמה והנוסטלגיה שממלאת אותי כשאני חוזר כל כמה שנים לדפים הללו וקורא את העבר, הן רווח נקי. לכתוב זה טוב. לכתוב זה מרפא. ואולי לחלק מכם עוד יצא מזה רב-מכר? ואם לא רב-מכר, לפחות איזה בלוג במקולנד.