המלאכים השרים: איך הייתה ההופעה של "כמעט מלאכים"?

טיאגו, מר, ולה, טאצ'ו ורמה, אולם ענק מלא אלפי מעריצות ששרות בספרדית - לרגע נדמה שהיכל נוקיה ממוקם במרכז בבואנוס איירס ולא בדרום תל אביב. ואכן, אם אתם לא ממעריצי הסדרה האדוקים, בהופעה של "כמעט מלאכים" אתם יכולים להרגיש כאילו אתם נמצאים בארגנטינה, או לפחות במימד מקביל.

אז אם אתם במקרה לא ממש מעודכנים, הטלנובלה הארגנטינאית "כמעט מלאכים", היא אחת הסדרות הכי מצליחות בישראל, זה כמובן אם אתם נמצאים איפשהו על הסקאלה שבין גיל 10 ל-16, עם כמה יוצאי דופן מבוגרים או צעירים יותר. מימדי התופעה הזו שנקראת “Teen Angels” די מטורפים כשמדובר בקהל צעיר.

"בכל פרק יש סוג של מוסר השכל"

כמעט מלאכים בהופעה

הסדרה, שרצה כבר מ-2007 ומסתיימת בימים אלו ממש, הולידה חמישה כוכבי ענק: פיטר לנסאני, לאלי אספוזיטו, רוצ'י איגזבל, ניקולאס ריירה וגסטון דלמאו, שנתנו אתמול 3 הופעות פרידה רצופות, וגרמו לאלפי מעריצות צעירות להתרגש, לשיר, לבכות ולצרוח. המנעד הרגשי הזה, הוא סוד ההצלחה של התוכנית, מסבירה לי ג'סי, מעריצה בת 17 של הטלנובלה "זו סדרה מדהימה, יש בה הכל, זה מצחיק, זה מרגש, זה מותח, יש מוזיקה. בכל פרק יש סוג של מוסר השכל ומונולוגים של הדמויות על החיים".

ובכל זאת, בתור מישהו שהוא לא צופה אדוק של הסדרה, אני עדיין מתקשה להבין, מה יש בהם, ב"כמעט מלאכים" הלה שהופך אותם לכמעט מלאכים, וג'סי מנסה לבאר לי את העניין, "הם גם שחקנים, גם זמרים, גם יפים וגם מושלמים!" זה לא ממש עוזר לי להבין, ואני מחליט להיכנס להופעה ולנסות קצת מהמלאכים בעצמי.

כשחמשת כוכבי הסדרה עולים על הבמה היכל נוקיה ממש רועד מצעקות, וההרגשה היא באמת קצת ארגנטינה, אם לא הייתי יודע שאני נמצא כרגע לא רחוק מעזריאלי, הייתי לגמרי חושב שאני בדרום אמריקה. אלפי מעריצות מצטרפות לשירה בספרדית ומנופנפות בשלטים באותה השפה לזמרים שעד לא מזמן לא ממש ידעתי כמה הם בעצם גדולים כאן. לידי עומדת אלינה, צופה אדוקה של סדרה שהבאתי איתי כדי להבין קצת יותר על מה מדובר, והיא מנסה לדחוס 4 עונות של סדרה ל-4 דקות של הסבר, מה שמותיר בראשי סלט של ילדים יתומים, נסיעות בזמן, להקה והרבה יחסי אהבה-בגידה-משפחה כיאה לטלנובלה אמיתית.

לייב בלי פלייבק

כמעט מלאכים

אך אני כאן לא כדי לסקר את הסדרה, אלה את ההופעה, שבהחלט לא מביישת את הפירמה. גם אם אינני מבין מילה, אני מבין ש"כמעט מלאכים" יודעים להופיע, לכל חברי החמישייה יש קול מכובד, ומפתיעה לטובה במיוחד העובדה, שהם שרים לגמרי בלייב ללא פלייבק, לא משהו שהייתם מצפים באופן טבעי מכוכבי ילדים שהם 'גם שחקנים, גם זמרים, גם יפים וגם מושלמים'.

ה"קאסי אנחלס", כפי שהם נקראים שפת המקור, מבצעים חלק מהשירים כלהקה וחלק בסולואים, רוקדים במיומנות, ובאופן כללי נראה שההשקעה במופע הייתה ניכרת בלי זלזול בקהל הצעיר, שאפשר היה, לכאורה להאכיל במשהו הרבה פחות מקצועי. המסכים, הפירוטכניקה ותותחי הקונפטי נותנים את ההרגשה שבהחלט ראוי להתייחס ל"כמעט מלאכים" כמו כל אומן בינלאומי שמגיע לציון.

ואם כבר באומנים בינלאומים אחרים עסקינן, מה שמרגיש קצת לא בנוח במופע הזה, ויושב לגמרי סבבה על ריאהנה או לייידי גאגא, היא המיניות על הבמה. כי בכל זאת, במופע שקהל היעד שלו הוא ילדים אני מתחיל לזוע באי נוחות קלה, כשלאלי ורוצ'י מנענעות את האגן בצורה שקשה לפרש לשתי פנים עם מכנסון שאורכו בסנטימטרים שווה בערך לגיל הממוצע בקהל, אבל מה זקן בן 23 כמוני מבין... זה בכל אופן, לא ממש מפריע למלאכים לסחוף את הקהל, די להיפך למען האמת, מעריצי (או ליתר דיוק מעריצות) הסדרה האמיתיות נראות עמוק עמוק בתוך המופע כולל צרחות, דמעות וכמעט התעלפויות, שהבנות כנראה כבר לא יחוו בעוצמות כאלה עוד כמה שנים.

המופע מתחיל להתקרב לסיומו, הטין איינג'לס נותנים אותה בהדרן מעט צפוי אך מלהיב, ויורדים מהבמה, נכון לעכשיו – סופית, ונחיל בנות דומעות מתחיל לעזוב את היכל נוקיה, עם תקווה קטנה בלב שהדרך הטובה ביותר לתאר אותה היא במילים של ג'סי "אני מאמינה שעוד נראה אותם, בדרך כלל הם מסיימים את המופע עם השיר Adios שאומר להתראות והפעם הם סיימו עם Que nos volvamos a ver  שאומר, נחזור להתראות..." או שאולי דווקא במילותיה של מעריצה אחרת, ליטל "אוומגיגודדד, ניקו הוריד חולצהההה איזה חתיך!!!"