שחר בת העשר מסכמת שמונה ימים מעוננים

שחר לשם בת העשר | צילום: תומר ושחר צלמים

היי, קוראים לי שחר ואני בת 10. יש לי שני אחים קטנים ממני: רועי בן 7 שלומד בכיתה ב'  ויאיר בן שנה ועשרה חודשים. אני גרה במושב תלמי יחיאל שנמצא במועצה האזורית באר טוביה ואני רוצה לשתף אתכם במה שעבר עליי ועל בני משפחתי בשמונת הימים האחרונים. שמונה ימים כמו בחנוכה, אבל בלי נרות וסופגניות, וממש לא ימים של חג. ימים מעוננים.

כמו שכולם יודעים, מדינת ישראל יצאה למבצע הזה, "עמוד ענן", כדי להרוג את הבכירים של עזה. אני חושבת שחלק מהמבצע היה לטובתנו וחלק לא, מכיוון שהיו פצועים בצד שלנו והרוגים, והרבה נזק נגרם לבתים באזור שלנו.

"שמונה ימים כמו בחנוכה, אבל בלי נרות וסופגניות" | צילום: לירון שמם במשך שמונה ימים מצאנו את עצמנו כל הזמן בבית, צמודים לממ"ד, לא יוצאים לחצר, לא נפגשים עם חברים וכמובן לא הולכים לביה"ס. מוזר לא!?

פתאום, לאחר "שגרה" של שלושה חודשים שלמים בבית הספר - בלי אזעקות, בלי קסאמים - הכול שוב נקטע לפתע ולא ברור לאף אחד מאיתנו הילדים במושב: מה קרה? מה יהיה? מלחמה? מה עושים עכשיו? איך עוברים את זה הפעם? מאיפה מוצאים כוח להיות חזקים ולא לפחד כשיש כל כך הרבה שאלות בבת אחת?

אני חושבת שהאחים שלי לא כל כך לחוצים כי הם לא ממש מבינים מה קורה בחוץ. הם לא מבינים שזו בעצם מלחמה, או סוג של. הם לא חושבים לעומק באמת מה המשמעות של האזעקה - הם פשוט רצים לממ"ד, מחכים שיישמע הבום ואז יוצאים. אבל אני האחות הגדולה, ואני כבר מבינה הכול, ונלחצת מאוד. ממש הלחיץ אותי לדעת שבכל מקום שאליו אני הולכת באזור יכולה "לתפוס" אותי אזעקה. אז לא העזתי לצאת מהבית, הייתי כל הזמן בבית עם אמי ואחיי הקטנים. אבא שלי עובד ולא יכל להיות איתנו ביחד בבית.

אי אפשר שהכול יהיה מושלם, נכון?

אני לפעמים מצליחה לזהות את "הבום" - אם זה קול עמום, אז זו כיפת ברזל, ואם לא, ככל הנראה זו נפילה. איך אפשר לדמיין שלפני שבוע בכלל לא חשבתי על זה והיום אני כבר מומחית בזיהוי סוגים של "בום". גם יש פעמים שבהן אני שומעת קולות של פיצוצים חזקים, ונראה לי שזה צה"ל שמפציץ בעזה.

"אצלנו במושב שקט ואין נפש חיה ברחובות"

מה עושה ילד שתקוע כל הזמן בבית? אני העברתי את הזמן שבין אזעקה לאזעקה במשחקי מחשב יחד עם אחי רועי , צפייה בטלוויזיה, שמיעת שירים ביוטיוב ובמשימות מתוקשבות שהמחנכת שולחת לנו. גם כתבתי בבלוג הכיתתי שפתחו לנו, על הרגשות שלי ועל התחושות שעוברות עליי. בבלוג הזה גם אפשר להתייעץ עם יועצת בית הספר ולקבל עצות ממנה כיצד להתמודד עם המצב. יש לי חברות שעזבו את ביתן עד שהכל ייגמר והן כותבות בבלוג מה עובר עליהן. גם להן זה לא קל.

אנחנו נשארנו בבית שלנו וגם לא הייתי רוצה לעזוב לשום מקום אחר משום שאני יודעת שזה מצב קשה, אך נולדתי למצב הזה ואני רגילה אליו ואני חושבת שאני יודעת כיצד להתמודד איתו. בחיים אי אפשר שהכל יהיה מושלם, נכון? לכל מקום יש יתרונות וחסרונות, לא? אז זהו, צריך להתמודד ולא לעזוב.

אני יודעת שכולם מפחדים ואני מתארת לעצמי מה מרגישים הילדים בעזה שאין להם ממ"ד, אזעקה או צבא שיכול לעזור ולהגן עליהם. גם הם ילדים ואני בטוחה שחלק מהם לא מבינים בדיוק כמוני למה פרצה ה"מלחמה".

סוף סוף להיפגש עם חברות, להיפגש באמת - לא בסקייפ!

אתמול, אחרי שבוע שאנחנו "כלואים" בבית, יצאנו בפעם הראשונה מאז תחילת האזעקות לטייל כל המשפחה שלי בקניון רחובות להתאוורר קצת. ממש פחדתי שתתפוס אותנו אזעקה בדרך, אבל למזלנו לא הייתה. היה לי ממש משונה לראות שהכבישים בדרך עמוסים, ויש תנועה רגילה לגמרי. אצלנו במושב שקט ואין נפש חיה ברחובות.

"הכול למען מטרה טובה" | צילום: חדשות 2 הסיוט הכי גדול שלי בימים האלה הוא שתתפוס אותי אזעקה בנסיעה. שתבינו, אני לא ילדה פחדנית, אבל לאחרונה כל רעש קטן מלחיץ נורא. הרעש המפחיד והפתאומי הזה שצץ באמצע שקט - זה מקפיץ את הלב.

אפילו שיש עכשיו הפסקת אש, אני לא יודעת עוד כמה זמן נהיה בבית, ואני לא יודעת עוד כמה זמן נוכל להמשיך במצב המלחיץ הזה. מה שאני כן יודעת, זה שהכול למען מטרה טובה, ושצריך סבלנות בשביל שיהיה טוב. לא במשך כמה חודשים - לתמיד.

הדבר הראשון שאעשה כשיהיה בטוח לצאת מהבית זה סוף סוף להיפגש עם חברות, להיפגש באמת - לא בסקייפ! נעשה "פגישת בנות" במסעדה ונדבר על כל מה שהיה. אחר כך אני רוצה לשחק בחצר או להתנדנד בערסל, להקשיב לשקט ולנסות לשכוח הכול.

>> אסף הרץ: "האמנתי שאני לא אפדח את עצמי יותר מדיי ברוקדים עם כוכבים"

>> הראל סקעת ישחק את "פיטר פן"