התנשמת נושֶמת

צילום: דני לרדו, טבע הדברים

הכּול הִתחיל אחרֵי הלימוּדים, כּשֶטיילתי בשעות אחר הצהרַיים עם דוטי – כּלְבַּת הציד שלי (מִסוּג ביגל).

טיילנוּ לַהנאתנוּ בּמרחבי המושב, כּאשר לפתע נֶעמדה הכּלבּה בַּעמידת סימוּן על ציד (מתוּחה עם רֶגל אַחת לְמעלה), זינקה בִּתנוּעה מַרשימה, משכה בּחזקה בָּרצוּעה ולא הִרפּתה.

בּסוֹף, כּשֶכִּמעט נואשה, שַׂמתִי לב לחֵפץ כָּתום וְעגול שֶהָיה מוּנח על הדֶשא. לא ידעתי מה זה וחשבתי שֶזו אוּלי דלַעת...

דוטי לא ויתרה ונבחה ללא הפסָקה.

אני עמדתי מבוּלבֶּלת ואובֶדת עֵצות.

אמרתי לעצמי "נוּ, טוֹב, אם הכּלבּה כּל כּך מִתעקֶשת, לפחות תִהיֶה למִשפּחתי דלַעת גדולה וּטרייה".

הִתקרבנוּ אל ה"דלַעת", ולפתע דוטי נִבהלה והוסיפה לִנבּוחַ ללא הֶרֶף. נראָה כּאילוּ היא עומֶדת לִנגוס בַּדלַעת המוּזָרה.

קשרתי אותהּ לעמוּד קָרוב, הִתקרבתי עוד אֶל ה"דלַעת", הושטתי אצבָּעי ונגעתי בּהּ קלוֹת, אך מיד משכתי את ידי חזָרה. להפתעָתי הרבה ה"דלַעת" זזה וּמתוכהּ הִתרומֵם ראש וּמקור חד וּמעוּקל...

נִבהלתי לִשנייה קלה, אך מיד פּרַצתי בּצחוק ואמרתי לכלבָּתי "כּל הכּבוד, ילדה, אף פַּעם אל תוותרי. את גדולה! מצאת ציפּור פּצוּעה".

אף פַּעם לא ראיתי ציפּור כָּזאת מקָרוב כּל כּך! היא הָייתה גדוֹלה למַדיי וּלפי הטפרים שלהּ והמקור המעוּקל תֵיארתי לעצמי שֶזו ציפּור טֶרֶף.

הָלַכתי הבַּיתה, קשרתי את דוטי, ניגשתי לַמקרֵר, הוצֵאתי חתיכת נקניק, חזרְתי אל הציפּור ושמתי ליָדהּ את הנקניק, אך כְּפִי הנִראֶה לא הָיה להּ תֵיאבון.

הנַחתי אותהּ בִּזהירוּת בּתוך קוּפסה והֵבֵאתי אותהּ הבַּיתה.

סיפרתי לאבי על המִקרֶה והוּא אמר לי: "כּדאי שֶתשחררי אותהּ. היא תִסתדֵר.

וחוּץ מִזֶה, אני לא מַרשֶה להכניס אותה הבַּיתה – זו חַיית בּר".

אך אני, אני לא ויתרתי והִצלחתי לשכנֵעַ אותו שֶאוכל לטפֵּל בּהּ אף על פי שֶהיא בּקושי זזה ולא נִראתה טוב. הָייתי משוּכנַעת שאוּכל להציל אותהּ גם אם נִראָה שֶהיא כּבר ויתרה.

בִּנחישוּת רבּה אמרתי מיד לאבי שֶאני לא אתן להּ למוּת!

בּדקתי עם אבּא בּמגדיר הציפּורים וגילינוּ שֶזו תִנשֶמת.

טִלפּנתי לַווטרינר שלנוּ והוּא הציעַ לנוּ להִתקשֵר לַמוקֵד של מֶרְכַּז טיפּוּל בּחיות בּר של רשוּת שְמוּרות הטבע.

טִלפּנתי והֵם אמרוּ שֶאמצָא להּ קרטון סגוּר שֶיִהיֶה להּ חשוּך, אַגיש להּ מַים ואתן להּ לנוּחַ. אם היא תִשׂרוד את הלַילה, הם יִשְלחוּ פּקח שֶייקח אותהּ לבית החולים.

עשׂיתי מה שֶאמרוּ לי וקיוויתי שֶיִהיֶה להּ טוֹב ושֶהיא תַחלים במהרה, והָלַכתי לישון.

למחרת, אחרֵי שֶכּבר הלכנוּ לבֵית הסֵפֶר, פּתחה אימא את הקוּפסה כּדֵי לִראוֹת אִם הַתִנשֶמֶת עדַיין נושֶמת וּלהפתעָתהּ היא פּרחה להּ מתוך הקוּפסה והחלה לרחֵף בּחֶדֶר האמבּטיה. אימא מיהרה לִסגור את דֶלֶת החֶדר.

כּשֶהגיעַ אוּרי הפּקח הוּא הִצליחַ לִלכּוד את התִנשֶמת ולקַחַת אותהּ לבית החולים הווטרינָרי.

לִפנֵי שֶהוּא הלך הוא אמר לאימא: "תודה, עשׂיתם מעשֶׂה טוב".

כּאשר חזרְתי מִבֵּית הסֵפֶר בִּישְׂרה לי אימא שֶלקחוּ את התִנשֶמת. הָייתי קצת עצוּבה שֶלא הִספּקתי להיפּרֵד ממנה, אֲבָל קיוויתי שֶאוּכל לבוא לבקֵר אותהּ בּבית החולים.

כּאשר הִתקשרנוּ לפקח לִשאול מה שלום התִנשֶמת הוּא אמר שֶכבר בּאמצע הדֶרך הוּא שחרֵר אותהּ כֵּיוון שֶהיא ניסתה כּל הזמן לִפרוס כּנפַיים ולעוּף בַּקוּפסה.

"יופי, בּשורות משׂמחות" אמרתי.

"כפי הנִראֶה התִנשֶמת רק נִתקלה בּעֵץ או בּעמוּד" אמר, "לא נורא, עכשיו היא בּריאה ושלמה. תודה רבּה לָכם וּלהִתראות".

לִבּי הִתמלֵא אושר ושִׂמחת ניצחון.

"דֶרֶך אַגב", אמרה אמי "את לא איבּדת תִקווה, נִלחַמת למענָה וְהִצלת את חַיֶיהָ של התִנשֶמת. אם לא הָיית אוסֶפת אותהּ, כּלבים היוּ טורפים אותהּ".

צחקתי; "גם דוטי לא איבּדה תִקווה, נכון?"

דוטי ענתה בּנביחה ובליקוּק גָדול של עליצוּת.

הפּקח הַזמין אותי לבוא וּלבקר בּבית החולים הווטרינָרי של רשוּת שְמוּרות הטבע ולִראות חיוֹת בּר אחרות שֶנִפגעוּ, עברוּ טיפּוּל ונִמצאות שם עַד הַחלמתן וחזרתן לַטבע. כּמוּבן שֶשָׂמַחתי לבוא – ראיתי בּז אדום, וּבז שמש נדיר, קיפּודים קטנים, כּמה עופרים ושׂקנאי.

ניתן לִלמוד מֵהאֵירוּעַ הַזֶה שֶאם יש תִקְווה ואַתֶם לא מוותרים, אתם יכולים להצליחַ בּכל דָבר!

וּמִי שֶמוצֵא חַיית בּר פּצוּעה שֶיִתקשֵר לַמוקֵד של רשוּת שְמוּרות הטבע בַּטֶלֶפון 3639* ואוּלי יַצליחַ להציל את החַיה הפּצוּעה.

לאתר טבע הדברים