מה יהא על שוק בצלאל? הבניינים החדשים של "פרויקט בצלאל" הסמוך כבר כמעט גמורים, ובסטות הבגדים שנשארו למטה מעוררות לא מעט תהיות. הפולמוס העירוני סביב מיזם ההתחדשות, הכולל את השאלה מי יפונה, לאן, וכיצד תל אביב תשמור על מרקמה היחודי, מעסיק לא מעט את אדריכל הפרויקט, אבנר ישר. כאן, בין קינג ג'ורג' לטשרניחובסקי, שתי הזהויות שלו נפגשות חזיתית, התל אביבי השורשי מול חובב המגדלים; האיש שתכנן את מגדל הגימנסיה היוקרתי ובניין צמרת, מול מי שמסרב להיות מזוהה עם נובורישיות נוצצת כי בלב הוא בעצם משורר. "אני מאוד מבסוט מהפרויקט הזה", מכריז ישר. "הוא יצא יפה, זה ישפיע על כל הסביבה. 'פרויקט בצלאל' זה לא מגדל, אלא בנייה חדשה בתוך רקמה. תהיה גם כיכר, השוק נשאר וזה מאוד נחמד, לא הייתה לנו כוונה אחרת. המקומות האלה הם נוף הילדות שלי, אני עצמי הייתי מבלה שם במרכז החוגים של מכבי ובקולנוע 'אוריון' ואוכל פלאפל, אני זוכר את זה מגיל שש".
לא כולם מתלהבים מהשינויים של העיר.
"הכל משתנה, את לא משתנה? העולם משתנה, ואנשים צריכים להבין שהסביבה שאנחנו חיים בה תשתנה מאוד בעשורים הקרובים. הרי אין ברירה אלא לבנות, איפה אנשים יגורו? הקיים לא יכול להישאר. האנרגיה שמושקעת בהתנגדות לפיתוח, או לציפוף, סתם מתבזבזת. במקום זאת צריך להשקיע באיך עושים את זה הכי נכון ולשתף את הציבור, זה חשוב, והציבור צריך להשתתף ולא רק להתנגד".
אנחנו יושבים כמה מאות מטרים משוק בצלאל, במשרדו "ישר אדריכלים", בו שבעים מועסקים עובדים על עשרות פרויקטים, בהם: מטה SAP באזור התעשייה של רעננה שהושלם לאחרונה, מגדלי דה וינצ'י בתל אביב, מגדלי לנדמרק בדופן המערבית של פארק שרונה, קמפוס מייקרוסופט בהרצליה ומתחם ToHa בפינת הרחובות דרך השלום, יגאל אלון ותוצרת הארץ המתוכנן יחד עם משרדו של רון ארד. כל החזון הזה מתערבב עם עשן סיגריות, כי במשרד של אבנר מותר לעשן, ורעש משיכת הכפכפים. הבוס הגדול במראה הפיראט וקול הבס העמוק, צוחק כשאני מציינת בפניו שציפיתי למקום יותר מאיים. "לארכיטקטים אין שם טוב, הא? חשבת שנהיה פלצנים כאן? זו בעיה. אבל אדריכל צריך לדאוג בעיקר לאנשים. לאהוב בני אדם".
מה זה אומר?
"עיר זה אנשים, זה לא בניינים. העיר הכי נהדרת בעולם, אם תוציאי את האנשים אין כלום, זו תפאורה, שנועדה לאפשר לאנשים חיים טובים. אני יוצר סביבה שילדים נולדים לתוכה, אי אפשר לעשות את זה כלאחר יד. זה יכול להיות מקום מזמין ויוצר פגישות וחיים תוססים ברחוב, אבל גם יכול להיות כביש עם מדרכה שבה נוסעים לך על הראש. מי שלא עסוק באנשים, לא עושה בעיני את מלאכתו נאמנה. יש אדריכלים שהנטייה שלהם היא לכיוון אמנותי ופחות אכפת להם מאנשים".
כשישר מדבר על אנשים, הוא מתכוון לאנשים החיים בעיר. מעולם לא תכנן בתים פרטיים, תמיד, כמו אביו הארכיטקט האגדי יצחק ישר, היה מכוון לעיור, עם התמחות בתשוקה הישראלית החדשה לחיות במגדל פאר, להשקיף לים ולהתחמק מללכת לחדר הכושר בקומה העליונה. קו הרקיע של תל אביב מלא ביצירותיו, המוכרות בהן הם שלושת המגדלים הראשונים בפארק צמרת, מגדל הגימנסיה ורוטשילד 1. לגישתו, המגדלים יכולים לסייע עם מצוקת הדיור בעיר, וישר אפילו מציע אפילו לתת הנחה בארנונה ובמיסים לדייריהם.
"קל לשנוא מגדלים ולתת סטיגמה שזה לעשירים. זה לא ככה. המדינה חוסכת על דייר המגדל המון כסף, היא צריכה להשקיע פחות תשתיות על האדם הזה. כבישים וצינורות וחשמל, זה 25 אחוז פחות מתשתית חדשה. הבעיה היא שעבור הדייר עצמו, האחזקה יקרה יותר, ולמשפחה שמוציאה מאתיים שקל על ועד-בית קשה להוציא פתאום 700 שקל. אבל אם הייתה הנחה בארנונה וחצי נקודת זיכוי במס הכנסה, היו מחזירים להם את הכסף הזה. למדינה כדאי שהם יגורו במגדלים, אבל הטיפול נעשה מתוך עוינות ולא הבנה שהמגדל הוא דבר שישנו פה, ובונים בלי לדעת איך ועושים המון שגיאות, יש שכונות חדשות של מגדלים שהמרחב הציבורי הוא איום ונורא. אני לא אוהב להשמיץ אבל יש. אם לא יהיה דיון אז ימשיכו לעשות את העוולות".
הבעיה היא שגם ככה הם נתפסים כנובורישים.
"החברה שלנו די מתלהמת ולא מתעמקת בסוגיות אלא מחפשת את מי לשנוא ומי לאהוב, אין באמצע. אם יש חילוקי דעות אתה הופך אדם לאויב וזה מאוד מצער. מגדלים זה לא רק לעשירים. יש מגדלים לא לעשירים בבת ים וראשון וחולון של 25-30 קומות, זה כבר לא אירוע נדיר. לא חייבים שמירה ובריכות וספא שעולה המון כסף. ההתעסקות במגדלים לא צריכה להיות בעשרה אחוז שגרים בהם עשירים נובורישים ומעצבנים, זה רכילות, זה לא מעניין. וחוץ מזה, אוכלוסיה שגרה ברמת אביב ג' וב-ג' החדשה, לא שונה מאוכלוסיה שחיה בצמרות. זו אותה אוכלוסיה".
אתם בונים גם מחוץ תל אביב?
"כן, אבל בעיקר בגוש דן. הקשר היחיד שלי עם ירושלים זה שהמיסים שלי הולכים למשרד האוצר. החיים העירוניים שלנו, בשנים הקרובות יהפכו לאחד הנושאים הכי מדוברים. אני חושב שרון חולדאי עושה דברים נהדרים, כמו הנמל והטיילת. צועקים על הדולפינריום, גזל-שמזל, אבל זה דבר נפלא. הוא ראש עיר פנטסטי, הכי טוב שהיה כאן בעשורים האחרונים. אין לי יחסים איתו, אני לא מסתופף, אבל אני מאוד מרוצה ממנו".
תל אביב הפכה לעיר לעשירים בלבד. אם אתה לא מיליונר, אין לך כבר סיכוי לקנות דירה.
"תל אביב נמצאת במרכז גוש דן, גם פיזית, וכל הגוש יותר יקר מבאר שבע ומטולה, ובתוך גוש דן, המרכז הוא הכי יקר, זה נכון בכל עיר בעולם. קשה לצעירים לגור גם במרכז לונדון ופריז. בפריז יש עוד קצת סוציאליזם, עם מאתיים אלף דירות של העירייה ועזרה לסטודנטים, אבל גם שם יקר למי שלא מקבל את העזרה. אני לא אומר שזה טוב".
אתה סוציאליסט?
"בהחלט. בעצם לא. כי אני חי בעולם קפיטליסטי ועובד בו, אז להגיד שאני סוציאליסט יהיה יומרני. אבל ערכים של שוויון ושל אחריות של החברה כלפי האזרחים שלה, אלה ערכים שאני מאמין בהם. אני לא חושב שצריך להפקיר את האנשים. המדינה צריכה להתערב, לעשות פרויקטים חדשים שיגיעו להשכרה בשכירות מוגנת, יש אלף ואחת טכניקות. אבל הניהול של המדינה היום מצוי בידי אנשים שלא מאמינים בהתערבות חזקה. נתניהו לא מאמין בזה וזכותו, אני חושב אחרת. בכל מקרה, אנשים צריכים להבין שהעיור ניצח. אנחנו מתרבים וצריך מקומות לשים את כולם. קראתי ספר שהפתרון לצפיפות בישראל זה להפסיק ילודה, לא שוכנעתי. ולגדל ילדים בעיר זה מומלץ בעיני יותר מאשר בפרבר. אמנם אין לך דשא, אבל זה יותר מעניין, את מכשירה אותם לחיים ולהתמודדות עם רמת תסיסות מסויימת".
אני רוצה, אבל אני צריכה יותר צל בשביל זה.
"את צודקת. צריך המון עצים, ואין מקום במדרכות בתל אביב. אבל העירייה עושה ניסיונות, תולים דברים בשדרות. זה נושא שמאוד מטפלים בו. אם אתה מצפה מאנשים ללכת ברגל תן להם מקום וצל".
פחדתי ממנה, אבל רק לפני שפגשתי אותה
המושג "לגדל ילדים בעיר" מקבל משמעות מיוחדת כשהוא נאמר מפיו של אלמן שמגדל לבדו את התאומים בני השש, הבן עמרי והבת שאלימר, הילדים המשותפים שלו ושל השחקנית הנערצת רונית אלקבץ, שהלכה לעולמה לפני כשנתיים. "עכשיו הגענו לחלק האישי?", הוא שואל בחצי חיוך. ישר כמעט ולא נחשף מאז מות אשתו מסרטן הריאות בגיל 51 בלבד. מוות שהיה דרמטי, מטלטל, בלתי נתפס, ממש כמו דמותה של אלקבץ עצמה.
אלקבץ, וישר לצידה, החלה להתמודד עם הסרטן ב-2013. במשך שנתיים היא הסתירה את מחלתה, עברה טיפולים ותוך כדי זכתה גם להגיע לשיאים מקצועיים, כולל השתתפות בסדרה הצרפתית "טריפליום" וקבלת פרסים על סרטה המדובר, "גט". על ההחלטה להסתיר את מצבה הבריאותי, ישר לא רוצה לדבר. על רוב היתר, הוא נחשף בטבעיות, קולו לא רועד והוא אפילו לא אומר שרונית נפטרה, אלא בפשטות - מתה. "למה אומרים נפטר, אני אף פעם לא מבין", הוא מהרהר. "מה זה המילה הזו נפטר? אני מרגיש שמפחדים להגיד מת. לא צריך לכבס את המציאות".
רונית, לדבריו, הייתה אופטימית יותר ממנו לאורך כל המחלה. "כשלמישהו יש סרטן ריאות אתה לא חושב על העתיד הרחוק. די ברור מה יקרה. אני לא מהסוג המתמוטט, וכשהיא חלתה היה לנו שני תינוקות בני שנה וחצי אז גם ככה אתה לא יכול להתמוטט. רונית האמינה שהיא תחלים החלמה מלאה. אני הייתי יותר ריאלי בעניין. ידעתי שאי אפשר להחלים החלמה מלאה. היא סחבה את עצמה בגאון שנתיים וחצי שזה המון זמן במצב שהיא הייתה, עבדה והופיעה והשתתפה בסדרה בצרפת. זה לא ששנתיים וחצי היא הייתה בבית חולים. היא הייתה מאוד גיבורה וחזקה".
אבל לא סיפרה תקשורתית שזה קורה.
"רונית הייתה אדם מאוד פרטי ושמרה בקנאות על חייה הפרטיים. זו גם הסיבה שאני לא מספר הכל. היא לא כאן, אבל אני מנסה לכבד את דרכה".
אחד האירועים הציבוריים הנדירים שאליהם הגיע ישר מאז מותה, היה הפתיחה של התערוכה "ז'ה טם, רונית אלקבץ", המציגה מעל 500 פריטי לבוש שרונית אספה במשך השנים, במוזיאון העיצוב בחולון. האוסף הנדיר הזה מבטא יותר מכל את הרב תחומיות של אלקבץ. רק הקיום שלה, הלוק, הסטייל האישי כל כך, האמירה הפמיניסטית בעצם היותה - דיברה בעד עצמה, כשעל זה עוד יש להוסיף את כשרונה בבימוי, משחק וכתיבה. התבנית הרגילה של חיים בורגנים עם בעל וילדים, נראתה תמיד קצת קטנה עליה. היו לה רומנים ואהבות, אבל אבנר היה בעלה הראשון. הם הכירו דרך חברים ואת הדייט הראשון שלהם ערכו, איך לא, בפריז. "התרגשתי מאוד", הוא משחזר. "פחדתי ממנה, אבל רק לפני שפגשתי אותה. אחרי שפגשתי אותה כבר לא פחדתי. פשוט ידעתי".
זה נכון שהצעת לה נישואים חודש אחרי שהכרתם?
הוא מחייך. "לא. זה לא נכון. זה היה שבוע. הכרתי אותה ואחרי שבוע הצעתי לה נישואים".
זו התנהגות של מבוגר אחראי?
"כן, זה היה הדבר הכי אחראי לעשות", הוא צוחק. "היא הסכימה באותו רגע. התחתנו אחרי חודשיים. שאלתי אותה לבד אבל אחר כך נסעתי להוריה בקריית מוצקין לבקש את ידה כמו שצריך".
התאהבת בה ברגע שראית אותה?
"כן. אבל לא אמרתי לה מיד. התאפקתי שלושה ימים לא להגיד שאני מאוהב. הפגישה שלי עם רונית הגשימה את כל מאוויי בנושא אהבה בחיים. כל מה שרציתי וכמהתי אליו כל חיי התגשם, וזה נפלא. זה שהיא הייתה פה לזמן קצוב זה לא היה בתכנית אבל זה החיים, זה לא מפחית מיופיה של החוויה. אני לא מחפש אהבה. קיבלתי אותה במתנה".
אין בך כעס על שהייתם יחד כל כך מעט זמן?
"אני לא כועס על כלום. אני אומר תודה על מה שכן הספקנו. מה יתן לי הכעס? מה שקורה לנו בחיים לא בשליטתנו. רק מה שאנחנו עושים עם זה. אני לא שואל למה זה קרה, לא מתעמק בזה. קורה מה שקורה. אנחנו יהירים אם אנחנו חושבים שאנחנו שליטים בגורלנו ובעולם, אנחנו בעצם באים וחולפים. כל החיים הולכים על קרח דק מאוד, סתם נדמה לנו שזה יציב ושום דבר לא משתנה. זה קשקוש. המעבר בין מצב נפלא לשיא האסוניות הוא שנייה אחת. אתה נוסע באוטו ואומר 'אני אוהב אותך', ונכנסת בך משאית. זו שנייה. זה החיים. אני יודע את זה מגיל צעיר מאוד. אני חושב על זה. זה קשה רגשית, אבל אין מה לעשות. צריך לחיות את החיים ולהבין ששום דבר לא קבוע ולא יציב, רק מה שיש לנו בפנים".
אתה מאמין בכוח עליון?
"אני מאמין בתבונה כללית שנמצאת בעולם הזה, אני לא יודע איך לקרוא לה, אבל לא בחד מימדיות של החיים. לחיים יש עוד מימדים. רונית נמצאת בתוכי, בילדים שלה. אני מאמין בנשמות, בדברים כאלה. אני לא חושב שהיא יושבת ומשגיחה על המשפחה, לא בשביל זה מתים. יש לה בטח דברים אחרים לעשות. אבל אדם לא מת עד שכל אלה שזוכרים אותו נעלמים. כל זמן שאנחנו זוכרים אותה, היא חיה".
בספטמבר הקרוב שאלימר ועמרי ילכו לכתה א', ואבנר ילווה אותם לשם. בגיל 60, אחרי ששלושת ילדיו מנישואיו הראשונים הם כבר אנשים בוגרים, ישר מוצא עצמו מעורב בהורות לקטנטנים על פרטיה הקטנים ביותר. לשאלה שלי אם הוא נמצא בקבוצת הוואטסאפ של הגן, הוא עונה כמעט בהתקוממות. "ברור שאני שם! ברור. כשרונית חיה לא הייתי, אבל עכשיו אני האבא והאמא ואני משתתף במסיבות בגן ותמיד יש לי תפקיד בהצגות של ההורים, הייתי משה רבינו ואלוהים. זה מתאים לי ללוק כנראה", הוא מחייך. "אני לא מוציא כל יום בארבע, עוזרים לי, אבל לילדים אין מטפלת, הם איתי. אני עובד פחות היום, אני רוצה להיות איתם. אני מאוד נהנה לגדל את הילדים שלי. בעצם הם גדלים לבד, אני איתם כשהם גדלים. זו חוויה שונה להיות הורה בגיל 60 לעומת גיל 30. היא יותר שלווה ונעימה. אני מרגיש שזה הדבר הכי חשוב שאני עושה בחיים שלי".
איזו אמא רונית הייתה?
"היא התמסרה לאמהות באופן טוטאלי והיא נהנתה מהדברים הכי קטנים, לחלוטין. אני לא ציפיתי שיהיו לי עוד ילדים אבל כשפגשתי אותה מאוד רציתי וזה היה נפלא שיצאו תאומים. שנינו רצינו. מי שהכיר אותה יודע שיש הבדל בין אימג'ים ואמת, יש תדמית. אבל כשמכירים אותה היא אדם מאוד חם, היא הייתה אנושית ונדיבה וטובת לב ורחומה. אנשים הרגישו את זה. מי שהכיר אותה לא פחד ממנה. להיות חזק זה לא אומר שאתה מפחיד, זה מקסים להיות חזק. היא הייתה חזקה וגם שברירית, היא הייתה אדם, היא הייתה כל מיני דברים יחד".
"לעולם לא אדע אם הייתי ארכיטקט אם אבא שלי לא היה ארכיטקט"
אבנר והילדים חיים באותה דירה בה חיו עם רונית במרכז תל אביב. מדי פעם הם מבלים עם נכדיו של אבנר מבתו תרה, בת 28, גננת במקצועה, שגילם קרוב לגילאי דודיהם. משפחה מודרנית. מנישואיו הראשונים (שעליהם הוא מסרב להרחיב) יש לאבנר גם בת בשם תות, עורכת דין בת 31, ובן בשם תאי, בן 27, שלומד ארכיטקטורה בניו יורק. "הוא היה הצעיר ביותר, עד התאומים", מבהיר אבנר. "עכשיו הוא כבר לא הקטן. לא לחצתי עליו ללמוד ארכיטקטורה, אבל אני מאוד אשמח אם כשהוא יחזור נעבוד יחד. זה מחלחל תמיד, גם עמרי ושאלימר יודעים שאבא בונה מגדלים ואומרים את זה כשאנחנו נוסעים באוטו ורואים אותם".
השושלת הזו מעניינת לאור הסיפור האישי של אבנר, שהמשיך את דרכו של אביו, יצחק ישר, שנפטר בשנת 2011 בגיל 91, אחרי קריירה ארוכה ופורייה, במהלכה תכנן, בין היתר, את דיזינגוף סנטר ומוזיאון תל אביב. כשאבנר מדבר על אביו, הוא מתחיל בשרטוט של תרשים זרימה על שלושת נשותיו של יצחק ישר. "בהתחלה הוא התחתן עם חנה מרון ולא היו להם ילדים. אחר כך הוא התחתן עם אמא שלי, רמה סמסונוב, שממנה יצא רק אני. אחר כך התחתן עם תמר רפפורט, והיו להם שתי בנות. הן החצאי אחיות שלי, אבל גדלתי כבן יחיד, ומגיל 12 רציתי כבר שיהיו לי ילדים משלי".
אמא שלך הייתה זמרת אופרה. דיוה אמיתית?
"כן, אפשר לומר. היא הייתה כוכבת גדולה, בחוץ וגם בבית. היא הייתה די אגוצנטרית, הכל היה סביבה. לא התאים לי להיות ילד, רציתי כבר להיות גדול, כי הם לקחו את כל תשומת הלב. אף אחד לא היה המבוגר האחראי שם, אני הייתי".
אז אתה ההוכחה שמשני הורים משוגעים יוצא ילד שפוי?
"אולי, ואולי אני נס", הוא צוחק. "זה היה מורכב עם אבא שלי, גם מערכת היחסים ביננו סביב המקצוע. הייתה גם קנאה וגם היה פרגון. ביחד. עבדנו יחד עשר שנים ולא תמיד הייתה הרמוניה, היה גם הרבה מתח אבל למדתי ממנו הרבה. לעולם לא אדע אם הייתי ארכיטקט אם אבא שלי לא היה ארכיטקט. להיות בן של אדריכל מפורסם זה לא פשוט. אתה בן של מישהו, ואתה צריך להוכיח את עצמך וזה מסע לא פשוט. בעיני עצמך ואחר כך בעיני הסביבה. היו לי דאגות בשנים הראשונות, הייתי אבא צעיר ולא היה לי כסף".
לא היה לך? חושבים שגדלת עשיר.
"ממש לא. כשנהייתי אדריכל לאבא שלי היה עובד אחד, לא היה לו כסף והוא היה בחובות. אף אחד לא רוצה להפנים את זה, אומרים שאני בן שקיבל משרד במתנה, אוקיי. אם לא תנצח אותם, תצטרף אליהם. אבל אבא שלי, הקריירה שלו הייתה בישראל הסוציאליסטית, שהקליינט היחיד במדינה הוא המדינה, ואחר כך העולם השתנה והוא לא השכיל להבין את זה. אז ממצב שכל הקליינטים שלו היו אנשי מדינה ושלומנו, הוא היה שייך למפא"ינקים, פתאום לא הייתה עבודה. כשבגין עלה לשלטון העולם השתנה, אין לי טענות זה בסדר גמור רק שאבא שלי לא השכיל להבין בזמן מה לעשות. הוא היה בלי עבודה ובלי כסף, הוא היה בוהמיין ולא חסך. ואני נכנסתי. בעצם התחלתי הכל מלמטה, היה לי את השם של אבא שלי, אני לא מזלזל בזה חלילה. אבל לא היה כלום, כל המשרד נבנה איכשהו מחדש אחרי שהתחלתי לעבוד איתו".
אתה ואביך דומים?
"אני מתאר לעצמי שבחלק מהדברים, אבל יש גם שוני. הוא היה איש מקסים, צ'ארמר אמיתי, חכם מאוד ויפה, אדריכל מצויין שהתעניין מאוד במין הנשי. ובהצלחה רבה. סלחו לו על הכל".
והנה אתה, בגיל 60. שוב סינגל מבוקש. איך זה עובד היום?
צחוק רועם ממלא את החדר. "אם את רוצה לכתוב מה הסטטוס שלי, תכתבי אלמן פלוס חמישה ילדים. איך זה עובד? זה לא עובד. לא הכל צריך לעבוד. יש מספיק דברים בחיים שלי עכשיו שעובדים".