פתאום אני מבחין במשהו מוזר: לא חם לי. צהרי יום בשלהי הקיץ, מישור החוף, 32 מעלות, 70% לחות – ונעים. קודם, כשנפגשנו בחוץ ושוחחנו במשך כמה דקות לפני הכניסה לבית, השמש חרכה אותנו והזענו כהוגן. אבל כאן בתוך הווילה זה כאילו אזור אקלים אחר.
אני מתבונן במאוורר התקרה שמעלינו, העשוי מבמבוק. הוא לא מסתובב. "המזגן דולק?", אני שואל בחשדנות את ד"ר יוסי קורי, האיש שתכנן ובנה את הווילה שבתוכה אנחנו יושבים. שאלה קצת טיפשית בהתחשב בעובדה שדלתות ההזזה הגדולות פתוחות לרווחה, לכל רוחב הסלון, לכיוון מערב. הוא משיב "לא" ומחייך חיוך קטן של ניצחון. "אבל בסדר פה, נכון?".
כן, ממש בסדר. כל כך בסדר שבלוטות הקנאה שלי עובדות בתפוקה מלאה. בסופו של דבר, ועם כל הכבוד לאיכות הסביבה, מה שבנייה ירוקה נותנת כשמבצעים אותה נכון זה דבר לא פחות חשוב: איכות חיים. מדינה שלמה מתבצרת פה בקיץ בחללים סגורים וממוזגים, משקיעה סכומי עתק בחשבונות חשמל ומחכה עד יעבור זעם ויתמתנו אחוזי הלחות. אבל מתברר שאפשר גם אחרת, שלא צריך לשרוף תועפות של אנרגיה כדי שהבית יהיה נעים וממוזג ויספק מפלט מהאקלים המעיק שבחוץ. כל מה שצריך זה לבנות עם חוקי הטבע ולא נגדם, במוח ולא בכוח.
"כל הכבישים בארץ צריכים להיות בהירים כמו שביל הגישה"
הכל התחיל כשקורי קיבל שיחת טלפון משיקגו. על הקו היו טרישה ופרד מרגוליס, זוג יהודים אמריקאים אמידים. קנינו חלקה בארסוף, הם סיפרו לו, ואנחנו רוצים שתבנה לנו עליה וילה ירוקה.
סיור עם קורי מבהיר עד מהרה מה אומר הצירוף "וילה ירוקה בארסוף". לפני הכל, די ברור מה הוא לא אומר: ראוותנות ונפנוף בעושר.
הווילה, שטח בנוי של 250 מ"ר על מגרש של 700 מ"ר, לא מוקפת חומה או צמחייה עבותה מהסוג שמקובל בטירות נוסח סביון (או, לצורך העניין, נוסח ארסוף). היא נצפית מכל כיוון והנגישות אליה קלה. היא כוללת ארבעה חדרי שינה פונקציונליים ולא גדולים במיוחד ("כמו שיש בכל דירת חמישה חדרים בפרבר", אומר קורי), מטבח, סלון ופטיו. על פני 90 מ"ר בגג מותקנים פאנלים סולאריים, או ליתר דיוק תאים פוטו-וולטאיים, שמייצרים חשמל מהשמש. קורי צופה שהמשפחה תקבל מחברת החשמל 8,000-5,000 שקלים בשנה תמורת החשמל שיניבו הפאנלים, כך שההוצאה על התקנתם תחזיר את עצמה בתוך מספר שנים.
יוצאים החוצה. הים אמנם נמצא במרחק 300 מ', אבל הנוכחות התכלכלה שלו מורגשת היטב. דק העץ, כמו גם הפרקט והריהוט שבפנים, עשויים מחומרים מתחדשים בהם במבוק ועץ מיערות מורשי כריתה (להבדיל מיערות הגשם). הנורות הן כמובן לד, אבל בשעות היום כמעט שאין בהן צורך: הבית מתוכנן כך שהוא מוצף באור טבעי שמגיע מבחוץ. הצמחייה בחוץ צנועה, מבוססת על צמחים שאינם צרכני מים מופלגים ומותאמים לתנאים ההולכים ומתייבשים של המזרח התיכון. מכשירי החשמל משתייכים כולם לקטגוריית A – יעילות אנרגטית מקסימלית.
ובכל זאת, גם עם מפרט של כ-60 אלמנטים אקולוגיים בווילה כולה, השאלה הגדולה היא איך הופכים אותה לממוזגת וחסינה בפני האקלים הישראלי הקשוח. לשם כך גויסו מודלים ממוחשבים והרבה פיזיקה ומטאורולוגיה. קורי: "אנחנו יודעים לקחת מידע מתחנות מטאורולוגיות, להכניס לתוך מודלים את משטר הרוחות וזוויות השמש ולמקסם את אסטרטגיית האוורור והקירור של הבית. רוב הבנייה בארץ היא מזרח-מערב; זו שגיאה נוראית כי השמש חודרת לבית בבוקר ואחר הצהריים ומרתיחה אותו. הדרך הנכונה לבנות היא על ציר צפון-דרום. מצד שני הייתה פה בקשה שתהיה חזית פתוחה לים, למערב, אז עשינו את זה, אבל יצרנו גגון שמכוון לפי הזווית של השמש ובכל רגע נתון מונע ממנה מלהיכנס לתוך הבית".
עוד לפני שמגיעים לבית צדה את העין העובדה ששביל הגישה, שעשוי מבטון נטול אפר פחם, מאופיין בגוון בהיר, שנקרא "פארקווייז". קורי מסביר שגם זה חלק מהמיקרו-אקלים: "כביש שמכוסה באספלט שחור בולע את החום ומרתיח את הסביבה. זו אחת הסיבות שהערים בעולם מתחממות בטירוף. קוראים לזה 'אי חום עירוני' (urban heat island). כשאתה נכנס לעיר, הטמפרטורה עולה ב-3-5 מעלות ואחת הסיבות היא הכבישים השחורים. אז פה החלטנו ללכת על בהיר. ככה היה צריך לסלול את כל הכבישים במדינה. אולי כביש הגישה של וילה קטנה אחת יגרום לזה שהאסימון ייפול במקומות שבהם הוא צריך ליפול".
"הווילה היחידה בארסוף בלי ג'קוזי"
הבית עטוף בשכבת מגן שממוקמת במרחק כמה סנטימטרים מהקיר החיצוני, כך שנוצר קיר כפול מבודד. השכבה החיצונית עשויה שילוב של סיבי במבוק ופלסטיק ממוחזר, שלדברי קורי עמיד לקורוזיה האגרסיבית של הים ויחזיק מעמד עשרות שנים. בין קירות הבית לבין השריון המיוחד הזה נוצר מעין שרוול, מנהרת רוח שמהווה שכבת הגנה ומונעת מהשמש לחמם את הבית. זה נשמע מוזר, אבל בפועל הבית הוא זה שמצל על עצמו מכל הכיוונים.
אל הקיר הדרומי צמודה בריכה אקולוגית קטנה ומוצלת עם מים צלולים וקרירים שנעים בסירקולציה, זורמים לאורך הקיר, מצננים את הבריזה שמגיעה מבחוץ ומסיעים לתוך הבית משב נעים של מיזוג טבעי. במרכז הסלון יש פטיו קטן עם פינת הסבה וקירות עתירי צמחייה שפתוח כלפי מעלה: הזוויות מחושבות כך שהשמש לא יכולה לחדור דרכו ולחמם את הבית, אבל אור היום דווקא כן. בקומה השנייה נפערו חלונות קטנים שתפקידם לאפשר לאוויר החם לצאת דרכם כשהוא מטפס למעלה. מדובר בתזמורת מתואמת של רוח, מים ואור שגורמת לדירה הסטנדרטית והלוהטת שבה אני גר להיראות כל כך, אבל כל כך מטומטמת.
דווקא כשאני מתפעל מהמוצר המוגמר, קורי מגלה לי שנטיית הלב הראשונית שלו הייתה לסרב בנימוס לזוג מרגוליס. "אני עובד רק עם לקוחות אקולוגיים, ובמגזר של הבתים הפרטיים לא היה עד היום אף אחד מספיק רציני בשביל שארצה לעבוד איתו", הוא אומר. "לפעמים מגיעות הצעות מעשירים שמבקשים בית ירוק, אבל מהר מאוד מתברר שכשהם אומרים 'ירוק' הם מתכוונים מקסימום לפאנלים סולאריים ועוד משהו. זה נשאר ברמת הפוזה, שיוכלו להגיד שיש להם בית אקולוגי. במקרים כאלה אני מפנה לאדריכל רגיל כי אין צורך בכל המיומנויות שצברתי בתחום הבנייה הירוקה. אני מעוניין להפיץ את הידע הזה ולייצר אימפקט. אין לי עניין להיות בפרויקט שבו זה לא אפשרי".
אז למה הפעם כן?
"גם פה חשבתי שזה יהיה אותו דבר, אבל גיליתי שבני הזוג מרגוליס הם משהו אחר. יש להם חווה סביבתית למען הקהילה ליד שיקגו, הם באמת עמוק בקטע של סביבה. הייתה לנו סדרת פגישות שבהם דנו בכל הפרטים וראינו שאנחנו על אותו דף. הם ביקשו שהבית לא יהיה טוב רק להם, אלא שידע לשדר החוצה את הערכים האקולוגיים ויגרום לשיח סביב הנושא. זו הווילה היחידה בארסוף בלי בריכת שחייה ובלי ג'קוזי, וכנראה היחידה בלי מרתף".
למה בלי מרתף?
"כי החפירות למעמקי האדמה מצריכות השקעה גדולה של אנרגיה, משאיות שיפנו את העפר וכו'. זה שאפשר לבנות לא אומר שחייבים לבנות אם זה לא באמת נחוץ למשפחה. הם אמנם מתכוונים לשהות כאן הרבה, מגיעים לישראל יותר ויותר ויגורו בווילה חלק גדול מהשנה, אבל מאוד חשוב להם שהבית ישמש דוגמה, מודל לחיקוי, שאנשים שניגשים לבנות בית יחשבו בכיוון הזה".
"הקיר הירוק והבריכה הביולוגית עלו פחות מ-80 אלף ש"ח"
כמה מסובך לבנות בית כזה? כל חומרי הגלם שאתה מספר עליהם – אני מניח שזו עבודת נמלים לאתר אותם, להזמין אותם במיוחד מספקים. זה לא המסלול האוטומטי שבו הולך כל יזם וקבלן שבונה בית סטנדרטי.
"ממש לא מסובך. מה שאתה מתאר היה נכון לפני עשר שנים. היום הכל זמין ונגיש, יש קטלוגים של המועצה לבנייה ירוקה שבהם מופיעים כל החומרים לפי קטגוריות. כל המידע זמין ובחינם. רוב החומרים האקולוגיים גם נותנים פייט טוב במחיר. צריך רק לרצות".
אי אפשר להימנע משאלת מיליון הדולר, אם לא יותר: כמה יותר יקר לבנות וילה ירוקה מווילה רגילה?
"זה לא נכון להגדיר ככה את ההשוואה הזו. בתור המתכנן, ברגע שיש לי תקציב ביד אני עושה איתו את הבית הכי ירוק והכי טוב שאני יכול. אם יש מיליון אז אעשה את הבית הכי ירוק במיליון, אם יש 10 מיליון אז הכי ירוק ב-10 מיליון. יש בתים בארסוף שעלו עשרות מיליונים ושצריכים להדליק בהם מזגן 24/7".
בכל זאת, כדי לסבר את האוזן, באיזה סדר גודל של עלויות מדובר?
"מערכת התאים הפוטו-וולטאיים עלתה באזור ה-110,000 ש"ח, אבל כשלוקחים בחשבון את היעילות שלה ואת ההחזר מחברת החשמל היא צפויה לייצר חיסכון בחשמל בעלות של 15 אלף ש"ח בשנה. מערכת החשמל החכם עלתה באזור ה-50 אלף ש"ח ובלוקי האיטונג התרמי שעוביים 25 ס"מ עלו בערך 200 ש"ח למ"ר".
יותר מבלוקים רגילים.
"זה שווה את ההשקעה מבחינת החיסכון בצורך למזג את הבית. באותו הקשר, עלות של קיר מחופה בדופן מאווררת של במבוק ופלסטיק ממוחזר היא בערך 500 ש"ח למ"ר, וגם זה יוצא יקר בהרבה מחיפוי רגיל של שליכט צבעוני, אבל מקבלים יתרונות של חזית מאווררת, אפס תחזוקה והפחתת עומסי החום בתוך המבנה. מערכת הקיר הירוק והבריכה הביולוגית עלתה פחות מ-80 אלף ש"ח, והעלות של ריצוף הפארקווייז לכביש הגישה הייתה בסביבות 450 ש"ח למ"ר. זה יקר יותר מאספלט, אבל יש יתרונות בנראות, בהורדת אפקט החום ובהיעדר צורך בתחזוקה".
יש אספקטים שבהם הבנייה הירוקה זולה יותר?
"במקרה הזה היה חיסכון של יותר מ-50% בהשוואה לבנייה רגילה בחפירה ובפינוי הפסולת, כי לא נבנה מרתף. התכנון נעשה בהתאם לקו הקרקע הטבעי עם מינימום חפירה, רק ליסודות. יתר הדברים די דומים לבנייה קונבנציונלית. אני מדגיש שוב, בנייה ירוקה לא צריכה את הסטיגמה של בנייה יקרה יותר. אבל אם יש ללקוח יכולת להשקיע מעבר לעלויות סטנדרטיות, עדיף שישקיע בהיבטים אקולוגיים ולא שהכל יהיה מצופה בזהב".
"אין חוק נגד מגורים בצמודי קרקע"
בני הזוג מרגוליס הם מה שנהוג לכנות "יהודים חמים". בפגישה חטופה ליד הווילה, בדרכם לשדה התעופה, הם מתגלים כאנשים מסבירי פנים, גאים להשחיל כמה מילים בעברית ומתייצבים להצטלם בשמש הקופחת. יש להם בן חב"דניק שמתגורר בצפת (הם עצמם קונסרבטיבים), ומרכז חייהם עובר בהדרגה לישראל. בקיץ הנוכחי כבר ישנו בווילה לא מעט לילות. החביבות המופגנת שלהם מתקשה להתיישב עם הדימוי המנוכר והמסוגר של ישוב האלפיון שבו בחרו להתמקם ולבנות את הוילה הירוקה.
למען האמת, קשה לחשוב על מקום שעומד בסתירה גדולה יותר לערכים אקולוגיים וחברתיים מאשר ארסוף, מעוז הטייקונים שממוקם מול הים בדרום השרון. ביישוב הדליל מתגוררות כמה עשרות משפחות בלבד, בווילות שהזולות מביניהן מוערכות בעשרות מיליוני שקלים. עם מחזיקי הנכסים במקום נמנו במהלך השנים עידן עופר, עמוס לוזון, בבו קובו וכמה שגרירים שכנראה לא חסים על כספי הציבור של מדינותיהם.
בביקורי הקודם בארסוף, לפני כעשור, עצר אותי שומר בשער היישוב. הוא התקשה לראות את הטויוטה החבוטה שלי משתלבת בתפאורת ה-4X4 האימתניים שמאפיינים את המקומיים. רק אחרי שכנועים והצגת תעודת עיתונאי הוא אפשר לי להיכנס. זה השתנה ב-2013 כשזוג אזרחים הגיש עתירה בטענה שלתושבי ארסוף אין זכות למנוע כניסה ליישוב שמהווה שטח ציבורי, ושזו דרכם הפסולה למנוע מהציבור מעבר לחוף הים. בית המשפט הורה לפתוח את הכניסה ליישוב לכל מי שחפץ בכך. גם היום יושב בכניסה שומר, אבל תפקידו מסתכם בהפגנת נוכחות. כשהגעתי השער היה פתוח וחלפתי על פניו בלי לעצור.
גם אם פשוטי העם יכולים להיכנס לארסוף ואפילו לעבור דרך היישוב לים בהוראת בית המשפט, זה עדיין לא הופך את היישוב לירוק. למעשה, סוג ההתיישבות הזה מנוגד לכל ערכי הקיימות: על פי החוק אין ביישוב שום מבנה ציבור או עסקים, אפילו לא מכולת, רק בתים פרטיים. תחבורה ציבורית לא נכנסת. המשמעות: עבור כל דבר, מקניית לחם ועד חוג לילדים, התושבים (או העובדים שלהם) צריכים לצאת במכונית פרטית וברוב המקרים להצטרף לפקק הארוך בכביש החוף.
בשני הביקורים שערכתי ביישוב לצורך הכתבה לא נצפתה נפש חיה ברחובות. ברוכים הבאים למדבר ארסוף. סימני החיים היחידים שבהם נתקלתי הגיעו מהווילה השכנה, שם הילדים שכשכו בבריכה. עצם זה שכל בית תופס שטח רחב ידיים נוגד את התפיסה העדכנית, שלפיה הדרך היחידה להתקיים לאורך זמן במדינה קטנה ודחוסה כמו ישראל היא ציפוף של האוכלוסייה בערים.
יוסי קורי כבר התמודד בעבר עם ביקורות ושאלות דומות. זה קרה כשהיה שותף בצוות התכנון של בניין "פורטר", בית הספר לסביבה וקיימות של אוניברסיטת תל אביב, המבנה הלא שגרתי שמשקיף עליכם מקצה המצוק כשאתם נוסעים באיילון. פורטר מחזיק בתקן LEED" פלטינום" העולמי, הדירוג הגבוה ביותר של מבני ציבור ירוקים. גם שם הלך קורי עד הסוף עם הירוק ויצר בניין מתוכנן לתפארת, אבל המבקרים הטיחו בו שהירוק האמיתי זה לא לבנות בניין חדש, מרשים ואקולוגי ככל שיהיה - אלא להסתפק בפרויקט הרבה יותר צנוע, רצוי על בסיס בניין קיים.
קורי, 47, הוא מהדמויות הבולטות והמזוהות ביותר עם תחום האדריכלות הירוקה בישראל בעשור האחרון. הוא מתגורר עם משפחתו בחיפה ושם גם ממוקם המשרד שלו, "גיאוטקטורה". עד לאחרונה שימש חבר סגל בכיר במחלקה לעיצוב פנים, מבנה וסביבה ב"שנקר", שם תכנן ועיצב, בתוך מבנה בן 90 שנה, מעבדה שקופה שכל חלקיה ניתנים לפירוק ולמחזור. קורי גם הוביל את המשלחת הישראלית לתחרות העולמית "סולאר דקתלון" שנערכה בסין, שם תכנן והקים יחד עם קבוצה נלהבת של סטודנטים ישראלים מבנה שמספק את כל תצרוכת האנרגיה של דייריו.
כל העולם מדבר על בנייה רוויה לגובה, אז איך אפשר בכלל לטעון שווילה היא אקולוגית? הרי בנייה צמודת קרקע מבזבזת משאבים וסותרת את ערכי הקיימות. ועוד בארסוף!
"קצת מתחסד לטעון שאדריכל ירוק צריך לבנות רק שיכונים בערים. בינתיים אין חוק נגד מגורים בצמודי קרקע ואנשים ימשיכו לבנות וילות, אז השאלה היא איזה וילה הם בונים. אם אני לא אעשה את זה בדרך שלי, יעשה את זה מישהו אחר בדרך אחרת וזה יהיה הרבה יותר גרוע. באותה מידה, אם מישהו יבקש לתכנן תחנת דלק ירוקה, אני לא אגיד שזה לא בא בחשבון מפני שדלק זה מזהם. הרי התחנה ממילא תקום, אז עדיף שהיא שתפגע בסביבה כמה שפחות".
הבעיה היא שאחרי כל הדיבורים על בנייה לגובה, רוב התחלות הבנייה בישראל הן עדיין של צמודי קרקע. זה מתכון לאסון.
"נכון, וזה חייב להשתנות, אבל דווקא במציאות הקיימת יש משמעות גדולה לשאלה איך בונים. אם צמודי קרקע ייבנו בצורה יותר אקולוגית ויותר מתחשבת בסביבה, ההשלכות יהיו דרמטיות. אני חושש שהטהרנות וההתדיינות הפילוסופית הזו מובילה לחוסר עשייה וחוסר תקווה. במקום להגיד מה לא בסדר, צריך לעשות כל דבר הכי בסדר שאפשר. זה מזכיר לי את הדיון על המכונית החשמלית – ברור שאופניים ותחבורה ציבורית זה יותר אקולוגי, והשאיפה היא להעביר את רוב הציבור לשם, אבל מכיוון שמכוניות ימשיכו להיות אז עדיף שהן ייסעו על חשמל מאשר על בנזין. בסופו של דבר, המטרה של הווילה מבחינתי היא לקדם שינוי תודעתי. אנחנו עושים מאמץ גדול להפיץ את הידע, אני מעלה בפייסבוק את כל תהליכי העבודה והפרטים המקצועיים, הרבה אדריכלים ואנשי מקצוע עוקבים אחריי. זה מחולל שיח שאני מקווה שידרבן עוד אנשים ללכת בדרך הזו".
אם זה כל כך פשוט, לא יקר והרבה יותר טוב גם לאיכות הסביבה וגם לאיכות החיים – למה כל כך מעט אנשים עושים את זה?
"מזמן הפסקתי לשאול".