ג'ואן ומליסה, אם ובת תושבות מנצ'סטר, מספרות לנו על הווילה הגדולה שלהן בריוויירה הצרפתית. נוף לים, יאכטות עוגנות, בריכה פרטית. הן מזמינות אותי ואת בן זוגי לנפוש שם מתי שרק נרצה כשמלצר במדים מגיש לנו תה בקנקן פורצלן.
דלת הכניסה, מוסתרת מאחורי וילונות קטיפה אדומים, נפתחת במשב רוח. זה הדורמן עם כובע הלבד הגבוה שלו שנכנס לרגע ומיד יחזור לעמוד מחוץ לדלת, ליד בובת קוף גדולה שמחזיקה מזוודות. כולנו משתתקים לרגע, מביטים החוצה אל הלובי של המלון הזה שהוא גם בית קפה, חדר יפהפה עם ספות עור עתיקות, יצירות אמנות רבות ופסנתר כנף שמנגן בעצמו.
הדלת נפתחת שוב כדי להכניס תייר אמריקאי שמתארח כאן. הוא טיפוס מתבודד שמטייל בעולם, חי מקצבה משפחתית נדיבה והנה הגיע למזרח התיכון ולא מסוגל לעזוב. "יש כאן תחושה של שלווה שאין בשום מקום אחר", הוא יגיד לי אחר כך בארוחת הבוקר.
"אני אגלה לכם סוד", אומרת ג'ואן. "חברה טובה שלי, הסנדקית של מליסה, הייתה במשך כמה שנים האומנת של הנסיכים וויליאם והארי. לפני מותה היא השביעה אותי שאקח את מליסה לכאן, לירושלים ולגדה המערבית, שהיא תדע ותראה. אני בטוחה שגם עם הנסיכים היא דיברה על מה שקורה כאן".
מליסה היא דמות מוכרת במנצ'סטר, שדרנית רדיו עם עסק לייצור תקליטים ודי.ג'יי עם אג'נדה פמיניסטית. הנסיעה הזאת היא מתנת יום ההולדת ה-40 שלה.
"איך הנוף מהחלון שלכן?", אני שואלת.
"לא ישירות לחומת ההפרדה, אבל רואים אותה מהמרפסת. ושלכם?".
לחץ על הפטמה והמתן
זה נשמע זר ומוזר לאוזניים ישראליות, אבל הגדה המערבית היא טרנד תיירותי בהתהוות. באוגוסט 2017 דיווח ארגון התיירות העולמי של האו"ם (UNWTO) כי הרשות הפלסטינית היא היעד שבו נרשמה הצמיחה הגבוהה ביותר בעולם בנפח התיירות הנכנסת במהלך שנה אחת: ב-2017 נרשמה עלייה של 57.8 אחוזים בתיירים הנכנסים והצפי היה שבסיכום השנה יעמוד מספרם על 630 אלף, בהשוואה ל-400 אלף ב-2016.
רבים מהתיירים בגדה המערבית הם פלסטינים מרחבי העולם, פלסטינים ישראלים ותושבי השטחים. לתושבי הסביבה יש כאן כוח קנייה גדול יותר ואילו פלסטינים ממדינות שכנות באים לגדה כי כאן הם זוכים לשקט וביטחון יחסי למה שקורה במדינותיהם. יהודים מישראל, נכון לעכשיו, אינם חלק מהטרנד.
הגידול בתיירות בא לידי ביטוי גם בצמיחה של מלונות יוקרה בסטנדרטים בינלאומיים. אחד מהם הוא ה"Walled Off Hotel" שהקימו בבית לחם ויסאם סלסה, פלסטיני נוצרי תושב העיר, וחברו זה 30 שנה, בנקסי - אמן הגרפיטי הפוליטי יליד בריסטול, אנגליה, שזהותו היא אחד הסודות השמורים בעולם האמנות ובעולם בכלל. האיש שאת יצירותיו המפוזרות בערים שונות ברחבי תבל נוהגים לגנוב, לעקור ולמכור, או להציג בגלריות ואז למכור. מטרים מהמלון הוא צייר גרפיטי, שני מלאכים שמנסים לפעור פתח בחומת הפרדה באמצעות לום. הוא בוודאי יהיה שווה סכומי עתק ביום מן הימים, כשהחומה תיפול.
ב-Walled Off, שם שפירושו המילולי הוא "מוקף חומה" או ליתר דיוק "מופרד בידי חומה", לא תמצאו ספא מפנק, טיפולי גוף מרגיעים או סאונה. כן תמצאו מוזיאון לתולדות הכיבוש עם בובה מכנית של הלורד בלפור, שמתחיל לחתום על ההצהרה שלו אם לוחצים על הפעמון שעל שולחנו, גלריה שמציגה אמנים פלסטינים וסיור במחנות פליטים. בחוץ מחכה "הנוף הנורא בעולם", כפי שמציין האתר של המלון. החומה העצומה, שמכאן מתפתלת וממשיכה אל תוך מחנה הפליטים אעידה, אבל קודם עוברת דרך בית הקברות המוסלמי, שם מובנה בתוכה מגדל שמירה. מתחתיו נערמת אשפה - חמגשיות, קופסאות שימורים של צה"ל ובקבוקי פלסטיק מלאים בשתן.
במקום שבו ניתן להציץ אל מתחת לבטון של החומה, אני מתכופפת להביט בקבר רחל שנמצא ממש צמוד לבית הקברות המוסלמי. מכוניות של מבקרים חונות בתוך שלוליות שהשמיים משתקפים בהן.
על דלפק הקבלה של ה-Walled Off ניצב כלוב ובתוכו יונה שמחזיקה עלה של זית. חתול שחור-לבן ניצב עם רגל אחת על הדלפק והשנייה בתוך הכלוב, זומם לתפוס את היונה. כל דבר כאן משדר סמליות, ברמיזה אלגנטית או עם פטיש לראש.
"אנחנו מאוד שמחים שאתם כאן", אומרת פקידת הקבלה בחיוך ובאנגלית מושלמת כשאנחנו נכנסים ומוסרים את תעודות הזהות הכחולות שלנו. בית לחם נמצאת בשטח C, כלומר בשליטה ישראלית. רמאללה, שבה נבקר בהמשך, נמצאת בשטח A שכולו בשליטת הרשות הפלסטינית. שם כבר נצטרך לאלתר כדי לקבל חדר במלון: החוק לא מאפשר לאזרחי ישראל לשהות שם ומחייב למסור אותנו למשטרה. על סמך ההתרשמות שלנו, אף אחד לא מתייחס לזה ברצינות.
_i.jpg "Lobby_(7) (צילום: יאנה פבזנר)")
החדר שהקצו לנו, בעיצוב האמן הפלסטיני סמי מוסה, מתומחר ב-215 דולר ללילה. לחדרים מובילה דלת סתרים שנראית כמו ארון ספרים. כדי שהיא תיפתח יש להצמיד את מחזיק המפתחות שמקבלים בצ'ק-אין, המעוצב כחתיכה מחומת ההפרדה, אל פסל קטן של אישה חשופת שדיים. שתי הפטמות נדלקות והדלת נפתחת.
חלק מהחדרים עוצבו בידי בנקסי עצמו ואחרים בידי שני אמנים אחרים, מוסה ודומיניק פטרין. מאוחר יותר, כשנסייר בחדרים האחרים, נבין שקיבלנו את אחד החדרים הפשוטים - אין לו מרפסת ולא אמבטיה ענקית – אבל גם ככה זה היה החדר המיוחד ביותר שישנו בו אי פעם, יצירת אמנות קטנה בתוך מלון שכולו יצירת אמנות פוליטית מהממת, מלאת פרטי פרטים שהעין לא חדלה לחפש. אבל למרות הספרים העתיקים ומנורות השולחן היפות ופסל הגולגולת המהבהב, מה שהפך אותו לבלתי נשכח היה הנוף משני החלונות.
_i.jpg "Presidential_Suite_(3) (צילום: יאנה פבזנר)")
מסמרים ונוצות
במיטה הנוחה עם הסדינים הצחורים, הכריות הרכות והשמיכה שמכסה אותך כמו ענן גדול וחמים, קל להירדם אבל משונה לישון. זאת לא רק הנוכחות של מגדל השמירה ממש מחוץ לחלון: זה שבלילה החומה מתחילה לפעום. האורות הצהובים של הפנסים שלה מאירים את החדר, קרני אור שנשברות על האדים שמצטברים על הזכוכית. לרגע לא עולה בדעתנו לסגור את הווילונות על הנוף המטורלל הזה.
מוקדם בבוקר אנחנו מתעוררים לצלילי קולות החיילים ברמקולים. רק עכשיו אני מבחינה בגרפיטי עם דמותו של נתניהו עושה לייק. במקור זה היה נתניהו וטראמפ מתנשקים, רפרנס לנשיקה המפורסמת בין מנהיג ברית המועצות ליאוניד חרושצ'וב ומנהיג מזרח גרמניה אריך הונקר, אבל יהודי אמריקאי המוכר בסביבה מחק את הציור עם צבע ורוד.
סלסה, הבעלים של ה-Walled Off, הוא גם הבעלים של משרד נסיעות. הוא אוהב לבקר בתל אביב ביחד עם אשתו ראשה, אדריכלית שעבדה בין השאר על המלון הזה, אבל הם ממעטים להגיע לעיר בגלל ההמתנה הארוכה במחסומים.
על בנקסי הוא לא מדבר יותר מדי, שומר על פרטיותו של החבר הוותיק. הוא כן מנדב שהם עבדו על הקמת המלון במשך 14 חודשים, בסודיות גדולה. "הוא מאוד נחמד, אבל זה לא היה קל. הכל היה צריך לעבור את האישורים שלו, עד הפסיק האחרון", מעידה ראשה.
"כל הרעיון במלון היה שישראלים יבואו לכאן, שיהיה דו-שיח בין שני הצדדים, רחוק מהפוליטיקאים", פורש סלסה את החזון של ה-Walled Off. "זאת הרי הדרך היחידה להביא לשינוי. כשאתה פוגש את הזר והמפחיד ומזהה בו בן אדם כמוך, אתה מבין שיכול להיות אחרת".
נו, וישראלים באים?
"לא כל כך. מפחדים".
יוצא דופן הוא סיפור שרץ בין עובדי המלון על שלוש נערות, ככל הנראה תיכוניסטיות, שהגיעו למקום. "הן לא אמרו להורים שלהן איפה הן ובאו לכאן", מספרת צעירה שעובדת בגלריה הממוקמת בקומה השנייה של המלון, שם מוצגות עבודות של אמנים פלסטינים שבנקסי בחר בעצמו. "אין לי מושג איך הן הגיעו לכאן, אבל מאוד שמחנו".
_Copy_i.jpg "The_wall_(2) (צילום: יאנה פבזנר)")
"הן אמרו לי שהן מגרמניה, אבל ידעתי שהן מישראל בגלל המבטא", מספר המנהל ג'וני. "הן באו לראות את 'המלון של בנקסי', עשיתי להן סיור והן הלכו".
יש לך מושג איך הן נכנסו לבית לחם?
"לא, אבל קורה שישראלים מתקשרים ואומרים שלא מצליחים להיכנס דרך מחסום אחד, אז אנחנו מפנים אותם למחסום אחר".
איך באמת מתייחסים אליכם בצה"ל, בהתחשב במיקום הייחודי שלכם?
ראשה: "כשרק עבדנו על המקום, החיילים היו באים לראות מה יש כאן, מה אנחנו עושים. אחרי שהמקום נפתח הם באים פחות. כשהם רוצים לעלות לגג כדי לתצפת ממנו, הם נכנסים מהדלת האחורית. אחרת זה מפחיד את האורחים".
ג'וני מציע לנו סיור בחדרים הפנויים. יש כאן בסך הכל שמונה, כולל אחד שנקרא "בסיס צבאי" ושניתן לישון בו תמורת 60 דולר ללילה, אבל גם לחלוק אותו (ואת המקלחת, ואת השירותים) עם עוד אנשים.
ג'וני פותח את הדלת של החדר שנקרא "מלחמת הכריות", בגלל הציור של בנקסי שמעטר את אחד הקירות: חייל ישראלי ולוחם פלסטיני נלחמים זה בזה בכריות שנוצות עפות מתוכן ומכסות את הקיר, קרוב לכריות האמיתיות שעל המיטה. המחיר ללילה מתחת לנוצות: 265 דולר.
החדר היקר ביותר הוא הסוויטה הנשיאותית, 965 דולר ללילה. "הסוויטה המפוארת הזאת מאובזרת בכל מה שראש מדינה מושחת יזדקק לו", מתואר החדר באתר המלון. "אמבטיה גדולה מספיק כדי להכיל ארבעה מתהוללים, עבודות אמנות מקוריות, מערכת קולנוע ביתית, גן על הגג, טיקי בר ובריכה עשויה מיכל מים מחורר מכדורים".
הביקור שלנו מסתיים בסיור במחנה אעידה עם החברות הבריטיות החדשות שלנו. בחנות קטנה מוכרים מזכרות שעשויות מתרמילי קליעים, כדורי גומי ורימוני עשן שמשאיר אחריו צה"ל לעתים תכופות. נער כבן 14, בנו של בעל החנות, הבין מי אני או לפחות מאיפה אני. הוא ניגש אליי עם שקית קטנה ובתוכה מפתח על שרשרת, עשוי מאותם חומרים שמהם עשויים שאר הפריטים. מפתח הוא סמל עבור הפלסטינים לשיבה הביתה; חלקם עדיין מחזיקים במפתחות המקוריים לבתים שנטשו או שגורשו מהם. הילד נתן לי את המפתח כמתנה ושנינו פשוט עמדנו לרגע זה מול זו.
פותחים את הים
הווייז צועק עלינו שלא ניכנס פנימה ודורש שנעשה סיבוב פרסה. השלטים האדומים מודיעים שחיינו בסכנה ושאסור לנו להמשיך בנסיעה. אנחנו נכנסים לרמאללה.
העיר חגגה לאחרונה את כניסתו של סלולרי דור שלישי, 3G. עד עתה אישרה להם ישראל להחזיק בדור שני בלבד, מה שלא אפשר גלישה סלולרית: שליחת הודעות סמס מאפשרת מעקב אחר השולח והנשלח, ואילו התכתבות באמצעות אפליקציות כמו ווטסאפ מותירה את צה"ל באפלה. מאבק של שלוש שנים הוכרע לטובת הפלסטינים.
אנחנו נוסעים לאט ברחוב הראשי, בתוך עומס של אנשים, מכוניות ופרסומות של דור 3. בלונים ירוקים תלויים בכל מקום, שלטי חוצות מדברים על הבשורה החדשה. בחור חייכן עם זקן היפסטרי מושיט לנו דגלון ירוק אל תוך האוטו.
אנחנו מבקרים במוקטעה ובמוזיאון שמשחזר את ימי ההתבצרות של ערפאת עם חייליו בימי האינתיפאדה השנייה. המשרד שלו, חדר השינה עם מיטת היחיד, חדרים שבהם ישנו החיילים. אחד מהם, שנפגוש מאוחר יותר בעיר, יספר שעד היום הוא זוכר את הצמא ואיך החיילים העדיפו לתת את המים שהיו למנהיגם, שמצדו סירב.
המלון שלנו נקרא "כרמל", מקום שנפתח רק לפני מספר חודשים ומתהדר בכך שהוא הגבוה מבין כל בתי המלון בעיר. הוא נמצא ב"מסיון", שכונת היוקרה של רמאללה. באתר של כרמל, כמו באתרים של בתי מלון גבוהים אחרים בעיר, מצוין שנשקף ממנו נוף של הים התיכון. מעטים מתושבי האזור ראו את הים מקרוב וזאת אטרקציה ראויה לציון.
האורחים בבתי המלון ברמאללה הם בדרך כלל אנשי עסקים מחו"ל או ערבים ישראלים שבאים לנפוש כאן, כי זה זול יותר מישראל. לראיה, כרמל הוא מלון חמישה כוכבים ועלות חדר בסיסי כאן היא כ-650 שקלים.
כאמור, הבעיה היא שאנחנו בעלי דרכון ישראלי ואסור לנו להיות כאן בשטח A. מצד שני, אנחנו חייבים להשאיר תעודה מזהה בדלפק. אני מציגה את עצמי כתיירת ממוסקבה, אומרת שבן הזוג שלי הוא תייר אוסטרלי ומספרת שבאנו לביקור ברמאללה שהיה מתוכנן רק לכמה שעות, אבל החלטנו להישאר. הדרכונים שלנו לא איתנו, אני מסיימת ומביטה בתחינה בפקידת הקבלה.
כנראה שעונת תיירות חלשה משחקת לטובתנו: אחרי התייעצות עם מישהו בטלפון, הפקידה אומרת לנו כן ומוסרת לנו מפתחות אלקטרוניים לחדר.
אין שום דבר יוצא דופן במלון כרמל ברמאללה. זה מלון חמישה כוכבים רגיל לחלוטין. אנחנו בקומה ה-12, בחדר שפונה כמובטח לים התיכון, אבל זה יום סגרירי ולא רואים את הים. אני עומדת בחלון, מביטה בשמש שמתחילה לשקוע וחושבת על זה שאני מרגישה כאן די נורמלי בהתחשב בזה שאסור לי להיות פה. אבל ברור שיש גם תנודות של חריגה מהנורמה, כמו בחלום שבו הכל רגיל עד שצרימות קטנות הופכות אותו לחלום בלהות.
חתום ביציקה
זרם המים במקלחת חלש מדי. הנה צרימה: על פי פרסומים של ארגוני זכויות אדם, ישראל שולטת בכל מקורות המים בשטחים ומאפשרת לפלסטינים גישה רק למיעוטם. הם נאלצים לרכוש מים מחברת מקורות, מה שהופך אותם למשאב יקר. בינתיים בהתנחלויות, לא ידוע על בעיה של לחץ מים.
אנחנו מתיישבים על הבר בקומת הקרקע של המלון. סביב השולחנות יושבים אנשים, שותים יין, מעשנים סיגריות. כאן עדיין מותר לעשן בפנים. הברמן הוא סטודנט למשפטים, תושב הכפר סילואן. "מאיפה אתם?", הוא מתעניין. אני מוסרת חצי אמת ואומרת שאני מרוסיה.
"אני קומוניסט", הוא מצהיר בגאווה ומראה לי את הקעקוע החדש שלו, סמל הפטיש והמגל. "רוסיה זה מצוין", הוא מוסיף. אני מסבירה לו כמה רע עשה הקומוניזם למולדתי, אבל הוא ממשיך להתעקש שהיה נהדר. הוא עצמו מעולם לא ביקר שם.
בתום הדיון הכלכלי-חברתי אנחנו עולים לקומה ה-16 והעליונה, שבה פועלת מסעדת אורכידאה. במרפסת מקורה יושבים תושבי רמאללה ואנשי עסקים שנשמעים לי גרמנים. בשולחן לידינו שלוש צעירות מעשנות נרגילה ומשוחחות. את הים התיכון אי אפשר לראות, כי כבר חושך בחוץ ופנסי הרחוב דולקים ברמאללה.
אני נרדמת מול הטלוויזיה שכל ערוציה דוברי ערבית. בהתחלה היה סרט מלא תשוקה על איש עם שפם ואישה בבית מלון, אחר כך סרט הודי מלא תשוקה אבל גם ריקודים, ובסוף נפלתי על ערוץ שבו נשים קטועות ידיים דיברו אל המסך שעליו רץ מספר טלפון ומה שנראה כמו חשבון בנק.
בבוקר אני קופצת לחדר הכושר, שמיועד לאורחי המלון וגם למנויים מבחוץ. בין 10 בבוקר ו-12 בצהריים הוא נסגר לגברים והכניסה לנשים בלבד. עכשיו יש בו מוזיקת טכנו בווליום נכון וגברים ונשים שמתאמנים על המכשירים. גם כאן הנוף הוא לים התיכון הבלתי נראה. הכל באנגלית, כולל פוסטר של איינשטיין רוכב על אופניים והכיתוב "החיים הם כמו רכיבה על אופניים, כדי לשמור על שיווי המשקל אתה חייב להמשיך לנוע".
מדריך כושר ניגש אליי ושואל אם מעניינים אותי חוגי יוגה, זומבה, איגרוף או ריקודי בטן. אני אומרת לו שאני רק תיירת ומזכירה לעצמי שבאמת הגיע הזמן לומר שלום ולחזור בחזרה לחיים המקבילים שלנו.
אנחנו נכנסים לאוטו. עדיף להשתמש ב-Google maps כשמסתובבים בגדה המערבית, הוא לא צורח עליך בהיסטריה כמו ווייז. באחד הצמתים לא רחוק ממחסום קלנדיה הידוע לשמצה יש פקק. כולם עומדים בשורה ארוכה וממושמעת כשמשאית חולפת על פנינו עם המטען שלה: חלקי הבטון לחומת ההפרדה.