בוקר אחד בשנת 2011 גלשה שלי גרוס באינטרנט, כשלפתע נתקלה בלינק לאתר חדש. קראו לו pinterest, הלחם של המילים pin (נעץ) ו-interest (עניין), ובאותו זמן הוא עדיין פעל בגרסת בטא מצומצמת, שהייתה זמינה למקורבים בלבד. "ביקשתי להצטרף, וקיבלתי תשובה אוטומטית שהם בהרצה, ויש כרגע רשימת המתנה והם יחזרו אלי בעוד שלושה שבועות", מספרת גרוס, כתבת האופנה של "לאשה", בעלת הבלוג הפופולרי "המלבישה" ומחברת רב המכר "החיים ומה שלבשתי". "חיפשתי את כתובת המייל האישית של המנכ"ל. כתבתי לו מייל נרגש, ובו הסברתי לו שאני לא יכולה לחכות אפילו שלוש שעות. הוא אישר אותי מיד. זו הייתה אהבה ממבט ראשון".
ארבע שנים מאוחר יותר, שלי פרסמה בבלוג שלה את הפוסט "20 סימנים שמוכיחים שאת מכורה לפינטרסט". בין התסמינים: "את לא מבשלת או אופה מנות שאי אפשר לצלם", "את אוהבת את שילוב הצבעים ורוד וירוק", "את כבר לא תולה תמונות על הקיר אלא מניחה אותן על הרצפה או על מדף מיוחד לתמונות שקנית באיקאה" ו"את מתאימה את נעלייך למשטחים עליהם תדרכי במשך היום". לא במקרה הניסוח נעשה בלשון נקבה – כמעט 90 אחוזים מהגולשות בפינטרסט הן נשים. "החלק הבא, הכולל פתרון בצורת גמילה, אמור להיות החלק הקל", כתבה גרוס. "הצרה היא שאין לי שום עניין להיגמל. סוף סוף התמכרות לא מזיקה, להפך – היא אפילו מועילה".
"אצלי הפינטרסט פתוח כל היום, במחשב בעבודה, במחשב בבית, בלפטופ ובאייפון. זה הפייסבוק שלי", מתוודה אביטל ברוידא, בת 38 מתל אביב, אדריכלית ובעלת הבלוג NordicEye העוסק בעיצוב נורדי. "אני מוצאת שם עולם שלם ובלתי נגמר של השראה לפרויקטים - מאדריכלות ועיצוב פנים ועד רמת הסטיילינג, האביזרים והפרטים. דרך הפינטרסט אני מתוודעת למעצבים, למקומות, לפרויקטים ולחדשות בתחום העיצוב בכלל, ובמקרה שלי בתחום העיצוב הסקנדינבי בפרט. בכל פעם שאני צריכה דקה להתאוורר אני נכנסת ומרעננת את העמוד, לראות מה התחדש בזמן שלא הייתי".
"אני לא פותחת יום בלי רפרוף בפינסטוש", מסכימה מכורה נוספת, דורין שרון, 35, מנהלת השיווק והאירועים של "בית מלאכה", סטודיו ליצירה ישראלית במושב רגבה. "הוא קבוע אצלי כאפליקציה על מסך הבית בטלפון ובמחשב. זו האנציקלופדיה שלי להשראה: כשאני צריכה רעיונות לעיצוב שולחן לאירוע, למשפטי השראה נחמדים ושנונים, לדברים של ילדים, בית, אירוח, הכל. מה שממכר בזה לדעתי הוא שלהבדיל מהפייסבוק או האינסטגרם, בפינטרסט לא צריך לחשוב. אין בו שום פן רכילותי, נטו להריץ מסך מול הפנים, לטייל וירטואלית בכל עולם העיצוב והלייף סטייל ולקבל אוויר".
אביטל התחילה לעקוב אחרי עיצובי פנים שומטי לסת
השתכנעתי ונכנסתי. גם אני רציתי אוויר. ובאמת, הכל פה מאוד אוורירי, בהיר, כמעט מסנוור. לשלי גרוס יש 22 לוחות: "מה ללבוש", "מקומות ללכת אליהם", "דברים של ילדים", "השראה", "שיער", "יומולדת", "בית". הופ! בית זה מעניין. אני מתחילה לדפדף. וואו, היא ממש אוהבת ורוד וירוק: המיטות לבנות והמצעים בוורוד עתיק. הרבה עציצים. המון סוקולנטים. שטיחים בדוגמאות אתניות, רהיטי וינטג', טקסטיל מבדים טבעיים שעושים חשק להתכרבל בשבת בבוקר עד מאוחר במיטה. הכל כל כך יפה. הייתי רוצה בחיים האמיתיים את כל מה שיש לשלי גרוס בלוחות שלה. אבל רגע, אולי זה לא לגמרי בלתי מושג: אני בהחלט יכולה לקנות מצעים ורודים ועציצים ולהרגיש בביתי שלי כמו בתוך לוח פינטרסט. השאלה היא איך למנוע מהחיים עצמם להיכנס מיד אחרי, כי מה בעצם שווים מצעים יפים כשהילדים מתעוררים בחמש בכל בוקר וגוררים אותך לסלון. אולי בכלל עדיף שהמיטה לא תהיה כזו מפנקת, ככה יהיה קל יותר לצאת ממנה אל עולם שכולו סמי הכבאי וקורנפלקס יבש שצריך לגרד מהשולחן במטבח.
היי, פינטרסט מזהה את כל החברים שלי מפייסבוק! אני מתחילה להיכנס ללוחות של נשים שאני מכירה. לכל אחת מהן ללא יוצא מן הכלל יש לוח של "בית חלומותיי" בניסוח כזה או אחר, ואני תוהה אם יום אחד החלום שלהן יתגשם והן באמת תגורנה בבית כזה, שיש בו פינת ישיבה רומנטית עם כריות על אדן החלון וחדר ילדים עם קיר אחד שהוא כולו מגנט / לוח בית ספר שחור. חוץ מזה, הנעצים של החברות שלי הרבה יותר פרקטיים, הם מציגים דברים פשוטים וברי השגה: תיבות קש גדולות לאחסון, צנצנות בשורה על המדף, טיפים לארגון נכון של המזווה. מוביילים, מוביילים, הרבה מוביילים מלבד שמתישהו בטח יהיה להן זמן להכין בעצמן, אולי לקראת הילד השלישי. והנה ארגז חול משגע עשה-זאת-בעצמך, ומיטת קומותיים טרקטור, ועוד מיטת קומותיים שמשלבת בתוכה גם שולחן כתיבה וכוורת צבעונית למשחקים. ופתאום אני מוצאת את עצמי נועצת ונועצת ונועצת, כי מי יודע, אולי יום אחד יהיו לי כסף וזמן ומספיק שעות שינה וגם אני אוכל לשדרג את חיי לליגת החלומות.
אני טורקת את המסך של הלפטופ, צריך ללכת לקחת את הילדים מהגן. בפח של השירותים אין שקית ועל הרצפה מקומטת מגבת רגליים סגולה. אין לי כוח ליישר אותה, הרי היא תתקמט שוב בביקור הבא שלי בשירותים. בדרכי החוצה אני דורכת על איש לגו וזורקת אותו לתיבה שלו, שהיא בכלל לא בכוורת מעוצבת וגם לא בנישת גבס בילט-אין בקיר. יום אחד, יום אחד.
להניח תכשיטים על לוח שיש ולא על מגש עץ
פינטרסט הושקה ב-2011 בקליפורניה, ותוך חמש שנים צברה מעל 100 מיליון משתמשים, שלפי נתוני החברה 70 אחוז מהם מבקרים באתר מדי יום. הרשת החברתית, המדורגת כעת כשלישית בעולם (אחרי פייסבוק וטוויטר), מבוססת על שיתוף של תמונות - אותן מארגנים המשתמשים בלוחות השראה שהם מקימים בעצמם. לעומת אינסטגרם, שהפכה לרשת חברתית של לייף סטייל אישי ומנקר עיניים, פינטרסט מיצבה את עצמה במרחב האינטרנטי ככלי עבודה רב עוצמה בעולמם של בעלי מקצועות העיצוב – מעצבי הפנים, מעצבי האופנה, סטייליסטים ואדריכלים. אלה עושים באתר שימוש כפול: הם שואבים ממנו השראה, ובמקביל מנסים למתג את עצמם דרך הפרופיל שלהם, כמודל להשראה עבור לקוחות פוטנציאליים.
השיטוט בפינטרסט מלמד אותי שלא כל המשתמשים הם מעצבי פנים שמדגימים בעזרתו ללקוחות שלהם איך נראה מטבח כפרי. יש שם גם מתכונים ויעדים לחופשה והמון אמנות וטיפים לסידור ועשה זאת בעצמך - ואני, למשל, כבר לא יכולה לחכות לפתוח לעצמי לוח "סוודרים שיכולים להחמיא לי" ולוח "מתנות מדליקות שאפשר להביא לאנשים מגניבים", וסוף סוף להשליך לפח את כל הצעטאלך וגזרי העיתונים שאגרתי במשך השנים. גרוס מבינה על מה אני מדברת, ומאפיינת את האנשים שהיא עוקבת אחריהם ככה: "אספנים. אנשים עם זיכרון ויזואלי. אנשים עם נטייה טבעית לתחומי המיינדפולנס. אזרחי העולם".
ואותם אזרחי העולם, עושה רושם, הם אלה שקובעים כרגע מה יפה ומה נכון, והם הצביעו בנעצים - לבן וסוקולנטים. אם יהיה צריך להגדיר את הצייטגייסט הפינטרסטי הנוכחי במילה אחת, היא תהיה, כנראה, שטוקהולם. "עולם העיצוב הסקנדינבי השתלט על פינטרסט והפך לסטנדרט של אורח חיים 'פינטרסטי'", אומרת טל מאור זינגרמן. "הסגנון הפינטרסטי הוא כנראה באמת הסטייל השולט בעולם המערבי", מסכימה גם אביטל ברוידא. "האור בהיר, החומרים טבעיים, הצבעים מונוכרומטיים. אני מאמינה שככה בתים באמת צריכים להיראות: כמעטפת ניטרלית, נינוחה ולבנה, כזו שלא תשעמם או תימאס בעוד חצי שנה. לתוכה כבר נשפוך את החיים, שאם נרצה או לא ימלאו אותה בצבע. זה מה שאני מנסה לעשות בעבודות שלי אצל לקוחות וגם בבית הפרטי שלי. לשם אני שואפת. בדיוק אתמול מישהו אמר לי על תמונה של הסלון שלי שזו תמונה לפינטרסט".
נכנסתי ללוח "הבית שלי" בפינטרסט של אביטל. איך לנסח את זה בעדינות? כולם היו שם: הכלים מקרמיקה, רהיטי הוינטג', השטיחים, העציצים, הצנצנות והלבן. "אני גרה בדירה חדשה בבניין קבלני בפלורנטין עם רצפת פורצלן 30/30, שזו נקודת פתיחה לא משהו", היא מתנצלת. "את רוב הרהיטים והפריטים אני אוספת מנסיעות להולנד, לקופנהגן, לשטוקהולם. הכלים שלי כולם לבנים, ללא יוצא מן הכלל – אבל לאו דווקא סטים מלאים. כל הפסטות והמוצרים היבשים בצנצנות שקניתי באמסטרדם, שחייבות כמובן להיות זהות. הכריות על הספה כולן בגוונים של אפור, המצעים והמגבות רק לבנים או אפורים. זה יפה ונקי ורגוע. חדר שינה צריך להיות טהור. אני אוהבת גיוון שלא נובע מצבעוניות אלא מטקסטורות, צורה וגודל. אנשים אומרים לי 'תכניסי קצת צבע לחיים!', אז אני אומרת 'סבבה, נקנה גם משהו בשחור".
פינטרסט, אומרות המשתמשות הכבדות, הוא קצת בריחה למקומות שונים מכאן, בהם הכל נקי יותר, בהיר יותר, ובעיקר יפה יותר. "חייתי ארבע וחצי שנים באמסטרדם", אומרת ברוידא, "והתרגלתי לראות את הפריטים האלה מהתמונות הסטייליסטיות בפינטרסט במציאות שמסביבי כל הזמן, בכל מקום: בבתי הקפה, בבתים, במשרדים. יש שם מודעות והבנה לעיצוב ולאיכות, וזה הפך להיות טבעי לי. ואז חזרתי, ולא היה כאן כלום. הייתה ויזואליות צבעונית חזקה ולא מתחשבת, ופשוט התגעגעתי נורא. בפינטרסט שלי, כמו גם בבלוג, אני רוצה להפיץ שיש גם אפשרות אחרת: שקטה, פשוטה, צנועה ובעיקר נינוחה ורגועה יותר".
אין לי מושג איך הן עושות את זה
לא מדובר בתחביב מתחומי האונליין. "פינטרסט" הופך, לאט-לאט, משם של אתר ושל סגנון עיצובי לשם שחובק לייף סטייל שלם, לשאיפה לייצר חיים שמתקיימים בתוך סביבה הרמונית תמיד, שבכל פרט בה הושקעה מחשבה. "הגלישה האינסופית בפינטרסט מפתחת מודעות עצומה לאיך אפשר ליישם את עקרונות העיצוב בכל תחום בחיים", אומרת מאור זינגרמן. "אותי זה כבש. חשוב לי למשל שתמיד יהיו פרחים חיים בבית, ואני אוהבת לשפץ דברים ולהפוך אותם לדברים אחרים, מעוצבים. למשל מגירה שמצאתי זרוקה ברחוב תהפוך בקרוב למדף מעוצב בחדר של הבת שלי - בהשראת משהו שראיתי בפינטרסט. אני מאוד אוהבת לארוז מתנות באופן מיוחד ומושקע, להגיש אוכל ושתייה בכלים מעניינים ולא שגרתיים. כל ארוחה אצלנו בבית היא חגיגה של ממש בשבילי. אפילו בארוחות ביתיות רגילות חשוב לי לסדר את האוכל יפה בצלחת. אני אוהבת לעצב מרכזי שולחן קטנים לקישוט השולחן מחומרים לא שגרתיים כמו צנצנות זכוכית קטנות, בקבוקי בירה שהורדתי להם את התווית, אצטרובלים, ענפי עצים, קקטוסים וסוקולנטים".
למה?
"חשובה לי אסתטיקה, אבל לא מהמקום של איסטניסטיות אלא מהמקום של כיף. בית כיפי, גינה כיפית, אירוח כייפי. סטייל, אווירה. אנחנו אנשים שמאוד אוהבים בית ומאוד אוהבים לארח, אז זה כיף שנעים ויפה לך".
אוף, זה נכון. באמת יותר כיף להתארח בבית יפה ונקי, וגם יותר כיף לחיות באחד כזה. אבל אלוהים, להעביר את הנס-קפה עלית שלי לצנצנת? הרי זה מתכון לאסון חום ודביק על השיש. אני חייבת להבין איך הן עושות את זה.
דורין מתעקשת שלא מדובר בהרבה עבודה. "אני לא אצא מהבית בבוקר בלי שיהיה מתוקתק, גם אם זה אומר לאחר לפגישה. אחרי הצהריים זה לא יהיה על חשבון הילדים, רק אחרי שהם הולכים לישון - קפה, סיגריה ויאללה לסדר, חצי שעה-שעה של עבודה על הבית".
"פעם מישהי ביקרה אצלי ואמרה שלפני כן היא אף פעם לא פגשה בית שאין בו אריזות מקוריות. אין אצלי קופסה של נס קפה או עוגיות כפי שהיא נקנתה בסופר - תמיד זה יוחלף לכלי קיבול שלי", אומרת תמי שמעוני, בת 43 ובעלת חנות העיצוב והמתנות "נקודה בכפר" במושב עשרת, המוכרת את מוצרי גרינגייט הדניים הנחשקים. גם ארוחות הצהריים היומיומיות של תמי מוגשות תמיד לשולחן ערוך עם מפה, צלחות גדולות, כוסות יין וקראף מים. "עם זה נולדתי. רוב הבתים בארץ גורמים לי לתהות איך אפשר לוותר על אסתטיקה. זאת שפה עבורי ובחירה ראשונה לפני הרבה דברים: נוחות, למשל, היא חשובה מאוד, אבל היא לא יכולה לבוא על חשבון מראה".
אני לא מצליחה להבין איך קופסה של נס קפה פוגמת באושר שלך.
"האושר שלי לא נפגם על ידי אריזה של נס, זה משפיע יותר על השלווה שלי. לא נעים לי לראות את זה, זה מתפרש לי כזלזול וחוסר השקעה".
כזלזול וחוסר השקעה של מי? של עלית?
"עלית בטוח יכולים יותר, אבל אני מתכוונת לבעל הבית, וזו שיחה שלי אך ורק עם עצמי. אין לי שום ציפייה שזה יהיה ככה גם אצל אחרים, אני משתדלת להיות פתוחה ונטולת שיפוט. לי זה טוב ונעים ונוח. ורק תדעי שתמיד יש עוד: בשביל אמא שלי הניקיון והסדר אצלי עדיין לא 'שם'. בעייניה הכלים השקופים של הסוכר והתה צריכים להיכנס למדיח יותר פעמים, אבל זה סיוט להוציא את התכולה ולרחוץ ולהחזיר, אז אני מדלגת".
את בטח צריכה להשקיע הרבה כסף בתחזוקה של בית שנראה ככה.
"לא בהכרח. אני לא נהנית לשלם הרבה, את זה כולם יודעים לעשות. יש הרפתקה בחיפוש ומציאת מציאות. רוב הבית שלנו מגיע מהאינטרנט, מסייליים, משווקי פשפשים. אנחנו נמצאים הרבה בחו"ל, אז גם זה עוזר מאוד".
סוף סוף מצאתי משהו שמשותף לי ולתמי – גם אני אוהבת מציאות ושווקי פשפשים. אלא שאצלי כלי הזכוכית הישנים מבית סבתא נחים בגיבוב חסר חן לצד כלי הפלסטיק לאחסון חוזר וצלחות הילדים הצבעוניות שקניתי בהכל בדולר. יהיו שיקראו לזה בלאגן או כיעור, אני קוראת לזה המציאות.
ואכן, בשביל הנשים האלה הכיעור אורב בכל פינה, והעולם הפיטרסטי שלהן מגן עליהן מפניו. "כל החיים כיעור מפריע לי", אומרת גרוס. "בזכות הפינטרסט אני יכולה למצוא יופי כל יום, בכל שעה, בלי המאמץ הכרוך בטיסה לצפון קליפורניה או קופנהגן. חסימה של כיעור ויצירת בועה של יופי גוזלת יותר משאבים ממה שנדמה לנו. את זה קולטים כשנמצאים פתאום במקומות יפים".
רגע רגע, את הבית שלך עוד לא ראינו. הוא בטוח נראה כמו פינטרסט.
"בסביבה הקרובה שלי דווקא דברים לא צריכים להיות יפים. יש לי בבית כמה פינות שיכולות להצטלם לפינטרסט, אבל הן מאד נקודתיות. נזכרתי בסיפור קצר של קורט וונגוט, משנות השישים בטח, על אישה שכל החיים אספה תמונות ממגזינים של עיצוב פנים ובנתה לעצמה בדמיון את בית חלומותיה. יום אחד בעלה והילדים החליטו להפתיע אותה, פינו אותה מהבית ושיפצו בדיוק לפי התמונות שהיא שמרה. כשהיא חזרה הביתה, היא לא שמה לב שמשהו השתנה. אני חושבת שגם אני כזו, אני לא צריכה שהבית שלי יהיה יפה במציאות, הוא כבר יפה בפינטרסט".