לעבור לדיור מוגן זו החלטה לא פשוטה, הדורשת להיפרד ממקום שהיה לבית במשך שנים ארוכות, לארוז את כל החיים וגם להבין שהמקום הבא הוא כנראה התחנה האחרונה בדרך. מצד שני, התחלה חדשה יכולה להיות מרגשת גם בגיל השלישי ולפעמים המעבר מאפשר להיות חלק מקהילה תוססת, להשתתף בפעילויות מגוונות ואפילו להכיר בן או בת זוג חדשים. "לעיתים קרובות, מטרת הדיור המוגן היא להקל על הבדידות שבני הגיל השלישי חווים, אבל אין הכנה לכך שהמעבר עצמו עלול להיות חוויה קשה", אומרת מיכל יערון, פסיכולוגית ומייסדת פלטפורמת somebuddy. "פעמים רבות אנשים עוזבים זיכרונות בצורת בתים, שבהם גרו שנים רבות, גידלו בהם משפחה וילדים, עברו בהם חוויות ורגעים לבלי סוף, ועל כן חוויית המעבר עצמה היא קשה במיוחד. בנוסף, פעמים רבות המעבר הוא למקום קטן פיזית, מה שמחייב פרידה מזיכרונות בצורת חפצים. גם זו פרידה קשה. המעבר גם עשוי להיות כרוך באובדן הפרטיות - מול קבלת עצמאות וחברה, המהווים פתרון לבדידות. מדובר גם באמירה: מפה כבר לא תעבור בית נוסף. המעבר הזה מציף את השלב של חשבון הנפש, והאדם נאלץ לעשות סוג של סיכום של חייו, לשאול את עצמו האם הוא חיי חיים שלמים? אותנטיים? מלאים? האם הגשים עצמו? איך היו חיי המשפחה, הזוגיות והחברים שלו? מה הוא השיג בחייו? זה יכול להביא לתחושת סיפוק גדולה מאוד או לתחושות החמצה, תסכול וחרטה".
אז איך עושים את המעבר – רגשית ופיזית? איך הופכים את הדירה החדשה לבית?" הקושי הוא לעזוב בית מלא בזיכרונות וסביבה מוכרת, ובדרך כלל גם לעבור מבית גדול לדירה קטנה יותר. עולות שאלות כמו מה עושים עם החפצים, למי מעבירים אותם ועוד", מסבירה בתיה גזית, המלווה דיירים חדשים בקליטתם בבית הדיור מוגן "עד 120" בהוד השרון. "אני תמיד ממליצה לא לוותר ובנוסף לרהיטים חדשים שקונים כדי שיתאימו לדירה החדשה, שהיא קטנה יותר מביתם הקודם, להביא חפצי נוי ואפילו רהיט אחד או יותר שהוא בעל משמעות עבורם. יש דיירים שרוצים לקנות הכל חדש ואני ממש מתעקשת איתם שיביאו גם דברים מהבית, כי הם מגיעים למקום שכולו חדש להם: הסביבה, הדירה, השכנים. הרבה פעמים עוזר להביא דברים מוכרים עם ריח וזיכרונות מהחיים שלהם. במסגרת התפקיד עשיתי קורס עיצוב וסטיילינג, ואני נוסעת לבקר את הדיירים בביתם לפני המעבר, רואה את הבית, הרהיטים והחפצים, ועוזרת להם לבחור מה להביא איתם".
"לא כדאי לפרק את הבית הישן מיד, אלא לתת זמן להתרגלות לבית החדש", מציעה יערון. "מומלץ לעזור בסבלנות רבה בתהליך פירוק הבית, בבחירת הפריטים שעוזבים עם האדם ואלו שיישארו מאחור. לתת לפרידה להיות ראויה ולא לזלזל ברגשות שיתלוו למעבר".
גזית מזכירה שהבית החדש הוא בדרך כלל דירה קטנה יותר מהבית הקודם. "אני ממליצה לא להעמיס בריהוט, לבחור ריהוט קליל ולשמור על צבעים בהירים עם פריטי עיצוב כמו כריות, אגרטלים וכדומה בצבעים שמחים", היא אומרת.
האם מתפתח שיח עם הדיירים על כך שזו בעצם התחנה האחרונה בחייהם?
"זה עולה בשיחות איתם, הם מודעים לזה ורואים מקרוב שהתחנה הזו היא בסביבה תומכת ומוגנת מכל הבחינות. צריך להגיד שתחנה אחרונה זה אמנם ביטוי, אבל לדיירים יש עוד שנים נהדרות".
דיירים מארבעה בתי דיור מוגן ברחבי הארץ שיתפו אותנו בתהליך שהם עשו – קבלת ההחלטה לעבור לדיור מוגן, פירוק הבית הקודם – ובבית החדש שהם בנו לעצמם במסגרת החדשה.
בני יערי: "לא ידעתי איך לבצע את המעבר"
בני יערי (75) עבר לפני כארבע שנים לכפר הגימלאים "פרוטיאה בהר" שבמושב שורש ליד ירושלים. "אשתי חולה בדמנציה והיא לא בבית", הוא מספר. "אחרי הרבה שנות טיפול נשארתי לבד בבית גדול. היה לי קשה להישאר שם ומצד שני לא ידעתי איך לבצע את המעבר. בשלב הזה נכנסה לתמונה אור עוזרד. יש לי היום דירה נחמדה מאוד ובכפר יש המון פעילויות וחוגים. המקום עצמו גם נמצא קרוב למקום שאשתי מאושפזת בו כך שזה מקל על הביקורים".
אור עוזרד, מעצבת פנים לגיל הזהב, מוסיפה: "בני היה אחד מהלקוחות הראשונים שלי בתחום העיצוב לגיל הזהב והעבודה מולו הייתה אחת מהעבודות היותר מרגשות ומלמדות שהיו לי. נפגשנו לראשונה בעידוד בנו של בני שחשב שאביו זקוק לעזרה והתלהב לשמוע שאני מתמקדת בעיצוב לאנשים מבוגרים. בני מצא את עצמו גר לבד בבית פרטי גדול (כשבעה חדרים), לאחר שאשתו נאלצה לעבור למוסד סיעודי. המחשבה על תהליך המעבר, הפרוצדורות, המיון, בחירת החפצים או קנייתם הייתה כל כך בלתי נסבלת עבורו ללא אשתו שהייתה אחראית על דברים אלה, שהוא העדיף לסבול בבית גדול עם המון מדרגות מאשר לעבור.
"הפגישה הראשונה התקיימה כשהוא עוד היסס אם לעבור או להישאר בביתו. במהלך הפגישה הסברתי לו על תהליך הליווי שבניתי במיוחד למעברים כאלו, במקביל לתהליך העיצוב, ואני חושבת שהפגישה איתי מאוד הרגיעה אותו. זמן מה לאחר הפגישה בני החליט סופית לעבור והתהליך התחיל".
"לא ידעתי מאיפה להתחיל, מה לקחת ומה להעביר הלאה", מספר יערי. "את רוב הציוד חילקתי בין הילדים. לא מכרתי את הבית והשארתי חלק מהדברים לשוכרים. לקחתי את המיטה הזוגית שאני ישן בה, ארון ספרים קטן, מכשירי חשמל וטלוויזיה. גם את התמונות והציורים על הקיר העברתי, בעיקר אלה שאשתי אהבה או שקיבלנו מהוריי. יש לי כאן גם את הספרים שלי וגם שעון אורלוגין שאשתי סחבה כל הדרך מאיזה כנס באנגליה ואני אוהב אותו".
"כשהתהליך התחיל לבני לא הייתה דעה. הוא היה מאוד עצוב, אבוד וחרד מכל הסיטואציה", נזכרת עוזרד. "לשמחתי לאורך התהליך, לצד הקושי, בני מאוד נפתח, התחזק, התלהב ואף התחיל ליהנות מהיכולת לבטא את עצמו ואת האישיות שלו מחדש דרך העיצוב. פתאום הרבה דברים התחילו להיות חשובים לו, כמו התכנון המדויק של שולחן העבודה, צבע המצעים החדשים והכריות שבחרנו לחדר השינה, השטיח מהבית הישן, מנורת הקריאה המופלאה שנראית כמו תכשיט שהוא התלהב לרכוש ועוד".
אילו פריטים רכשתם ומה הבאתם מהבית הקודם?
עוזרד: "בבית היה מזנון סלון קלסי של הזורע. בני מאוד אהב אותו אבל המזנון כבר היה ישן ולא יכולנו להעביר אותו, ולכן קנינו בשוק הפשפשים מזנון חדש ישן זהה לקודם וביחד איתו שולחן וינטג' מדהים לסלון. רכשנו גם ספה חדשה. זה פריט שכמעט בכל פרויקט צריך לקנות, לא רק בגלל הגודל, אלא בגלל שרוב הספות שאני נתקלת בהן כבר לא מותאמות לגיל האנשים, בעומק, בנוקשות או בגובה. רכשנו שולחן אוכל חדש שיכול להיפתח ל-2.5 מטרים, כיסאות נוחים ומרופדים, ספה נפתחת לנכדים במידות מתאימות לחדר עבודה, שולחן עבודה, וילונות, לוח ראש מיטה ומנורות מתאימות, ששילבנו עם מנורות ישנות מהבית של בני. את כל אלו תיבלנו בתמונות הנפלאות שהיו לבני בבית, כולל תמונה של ירושלים שהייתה מאוד חשובה לו. בחדר העבודה תכננתי מתקן מיוחד לתצוגת תמונות של הנכדים והמשפחה. לקינוח פירקנו מראה ומגירה בסגנון ישן ומקסים שהיו חלק מעמדת איפור בבית הקודם והפכנו אותם לאלמנט מקסים בכניסה לבית. כך, למרות הקניות הרבות, הבית שמר על תמצית האופי של הבית הקודם".
מה חשוב לך כשאת מעצבת בתים בדיור מוגן?
"למדתי שבמעברים לדיור מוגן חשוב מאוד לא לכפות את סגנון העיצוב שלי אלא לתת מקום ליצירת תמהיל יפה ומאוזן, שמבטא את הסגנון והטעם של הלקוחות. כך, גם אם אנו נאלצים לקנות הרבה דברים חדשים אני מאוד מקפידה לשלב דברים ישנים מהבית הקודם ולהמשיך את הניחוח שלו גם בעיצוב הדירה החדשה כדי שיישאר קשר קוגניטיבי ושייכות ללא ניתוק חד מדי בין הבית הקודם לחדש. זה במובן מסוים מאתגר הרבה יותר מכיוון שאני צריכה כל פעם להמציא את עצמי מחדש ולקשור עיצובית הרבה מאוד אלמנטים שלא בהכרח קשורים סגנונית.
"בדיור מוגן חשוב כמובן לתכנן חכם ופרקטי כדי למקסם חלל קטן לכמה וכמה צרכים ובעיקר ליצור עוד מקום לאחסון. אבל בניגוד לבתים אחרים, בדירה בדיור מוגן חשוב מאוד גם להקפיד על מרקמים מתאימים, אקוסטיקה ותאורה מתאימה, ולהימנע משימוש רב ברהיטי זכוכית גדולים שיכולים להבריק ולהוות מכשול בחלל. נושא שקרוב ללבי במיוחד ואני עורכת עליו מחקר בשיתוף אוניברסיטת תל אביב, הוא השימוש בצבע. הרבה פעמים אנשים חושבים שכדי שחלל קטן ייראה מרווח יותר כדאי להשתמש בגוני הלבן, אוף וייט, בז' או אפור. זה אולי מתאים לפעמים בחללים רגילים, אבל כשמדובר באנשים שהראייה שלהם משתנה עם הגיל, דווקא שימוש בצבע מגדיר את החלל באופן טוב יותר וכנראה על הדרך גם יתרום לתחושת חיוניות לגרים בו".
בני, האם חולפת בראשך המחשבה שזו בעצם התחנה האחרונה במסע החיים?
"הזיקנה באה וכאן רואים את זה בצורה ברורה. אני נחשב כאן בין הצעירים ואני רואה מה קורה לאנשים שנמצאים כאן לאורך השנים, אבל זה היה קורה גם אם הייתי נשאר בבית. המחשבות הן לא על הבית אלא קשורות לעובדה שאנחנו נמצאים בשלב הסופי של חיינו. אני שלם עם ההחלטה לעבור לכאן. אני גם מרגיש שרמות, השכונה שבה גרתי שינתה את פניה בשנים האחרונות. מאוד התחרדה וזה פחות מתאים לאורח חיי".
עוזרד: "צריך לזכור שתוחלת החיים עלתה ו'התחנה האחרונה' יכולה גם להימשך בין 10 ל-20 שנה ולהיות הרבה יותר מפתיעה ממה שחושבים. אני מזכירה לאנשים שככה חווים את המעבר בתחילת התהליך, שבניגוד לפעם, לא מדובר באיבוד שליטה על החיים שהיו עד כה. להיפך, ההחלטה לעבור לדיור מוגן היא הרבה פעמים גם צעד של לקיחת אחריות על החיים וניהולם".
סוניה ומוריס הופמן: "בלילה הראשון בישראל חשבתי לעצמי 'מה עשינו?'"
סוניה (85) ומוריס (87) הופמן עלו מדרום אפריקה היישר לדיור המוגן "פאלאס רעננה" מקבוצת עזריאלי, כך שהם היו צריכים להתמודד עם מעבר לא רק לדיור מוגן אלא גם למדינה חדשה. לשניים ארבעה ילדים, חמישה נכדים וארבעה נינים. הם נשואים 63 שנה.
"בדרום אפריקה גרנו בבית גדול מאוד וכל הזמן אמרתי למוריס שאנחנו חייבים לעבור לבית קטן יותר, אבל בישראל", מספרת סוניה. "החלטנו לעשות עלייה לפני שאנחנו מזדקנים", מוסיף מוריס. "החלטנו לגור בפאלאס רעננה בגלל שזה מקום מרכזי, נוח וזה מקום נחמד מאוד. עשינו תחקיר קטן לפני שעברו לפה. סוניה רצתה לגור בירושלים".
סוניה: "עבורי, אם באים לישראל חייבים לגור בירושלים, זאת לא שאלה בכלל. אבל מוריס רצה רעננה, אז באנו לכאן. זה המקום השני שראינו. היחידה הייתה כל כך נחמדה ונעימה, שלא היה לנו שום צורך להמשיך ולחפש הלאה".
איך החיים בישראל?
סוניה: " אנחנו יהודים ואתה רוצה להיות עם האנשים שלך. דרום אפריקה פתוחה לכולם אבל יהודים רוצים לחיות עם יהודים. כל הארץ פתוחה בשבילנו. אנחנו יכולים לגור היכן שאנחנו רוצים, ללכת לאן שאנחנו רוצים. כאן זה הבית. אני מרגישה שזה מרכז העולם. יש לנו עדיין שני ילדים בדרום אפריקה, אחד בארצות הברית ואחד באוסטרליה ועכשיו הם אלו שבאים לבקר אותנו".
מה הקושי הכי גדול במעבר?
סוניה: "השפה. אנחנו מדברים קצת עברית ואנחנו מבינים. אנגלית היא שפה בינלאומית, אז אנחנו מסתדרים די בקלות".
מוריס: "בשבילי המעבר לישראל היה נהדר. אני מסכים עם סוניה לגבי הקושי בשפה, ולעתים התרבות קצת שונה ואני צריך להתרגל לזה. זה לא בדיוק כמו דרום אפריקה".
מה עשיתם עם כל הרהיטים מהבית הקודם?
סוניה: "חפצים שאהבנו, שהיינו קשורים אליהם - פה איתנו. דברים אחרים נתנו, מכרנו או העברנו לילדים. לא ידענו לקראת מה אנחנו באים, אז הגענו כדי לראות היכן נחיה ולמה אנחנו זקוקים. לא יכולנו להביא איתנו את הכל. זה היה בלתי אפשרי. הילדים קיבלו את זכות הראשונים לבחירת החפצים - הם נעזרו בסקייפ כדי לראות מה יש אצלנו בבית ובחרו מה הם רוצים לקחת. את שאר החפצים שלא רצינו העברנו לתרומה".
על אילו חפצים לא ויתרתם?
סוניה: "היה לי חשוב להביא שתי כורסאות שאני מאוד אוהבת. הבאנו גם כלי כסף וכמובן את התמונות של המשפחה".
מוריס: "היה לי חשוב מאוד להביא איתי את המדליות מהמרתונים שהשתתפתי בהם".
סוניה (צוחקת): "לא הבאתי איתי את המכשיר שאני קוצצת איתו בצל. לא חשבתי על זה בכלל, עד הרגע שהייתי צריכה להשתמש בו ואז חשבתי לעצמי 'איפה זה?'. למזלי, מצאתי תחליף בישראל".
העיצוב בבית החדש שונה מהבית בדרום אפריקה?
סוניה: "מוריס שאל אותי אם אני יודעת איפה אני רוצה להניח כל דבר, וידעתי. ברגע שראיתי את הדירה ידעתי מה הולך לאיפה".
מוריס (צוחק): "המקום היחיד שסוניה לא עיצבה הוא המשרד שלי. מההתחלה סוניה הייתה אספנית. היא אוהבת מאוד לאסוף דברים".
סוניה: "יש שני דברים שאני אוהבת לעשות: ללכת למכירות פומביות ועיצוב פנים".
מוריס: "ב-1969 ביקרנו באיראן וקנינו שבעה שטיחים שנמצאים אצלנו עד היום. לא היה לי אפילו כסף עליי, אבל האיש מהחנות אמר 'אל תדאג, תשלם לי אחר כך'. לימים הפכנו לחברים טובים. שנים לאחר מכן פגשתי אותו בארצות הברית בחנות שלו. הוא התרגש מאוד ואמר שבפעם הבאה שאני מבקר באמריקה אני חייב לבוא אליו הביתה".
סוניה: "בלילה הראשון בישראל חשבתי לעצמי 'מה עשינו? זה כל כך קטן'. בלילה השני חשבתי שזה לא כל כך נורא. בלילה השלישי חשבנו שזה נהדר ויש לנו כל סנטימטר שאנחנו זקוקים לו. זה כל כך שונה מהבית שלנו בדרום אפריקה, שם הכול היה כפול 10 בגודל. אנחנו מאושרים פה. אני אוהבת את הסביבה. הלוואי שהיה לי חדר שינה נוסף, אבל זה נוח ומושלם לשנינו".
>> רוצים עוד? עשו לייק ל-living בפייסבוק
ג'ון מן: "העיקר שאני עם יעלי"
ג'ון מן (81) הוא אדריכל בוגר הטכניון שעלה לארץ מאוסטרליה בשנת 1959. הוא נשוי ליעל (83) ובני הזוג מתגוררים במגדלי הים התיכון במושב נורדיה. לשניים שלושה ילדים וארבעה נכדים. בני הזוג גרו בקיסריה, בבית ששטחו 515 מ"ר, ועברו לבית ששטחו 70 מ"ר. "האושר הוא לא פונקציה של הגודל אלא של מה שאתה מכניס ואיך אתה מתרגם אותו", אומר ג'ון. "אם את חיה עם מישהו שאת מאוהבת בו, מה זה חשוב אם את גרה ב-70 מ"ר או ב-700 מ"ר? העיקר להיות מאושרים".
ג'ון נהג לעצב את הבתים שבהם גר, וכך עשה גם בביתם הנוכחי של בני הזוג. "בכל בית שגרתי בו, והייתי בהרבה בתים, תמיד שמתי את החותמת שלי", הוא מספר. "לא ייתכן שאכנס למקום בלי שאעצב אותו. אני אוהב עיצוב עם הרבה צבעים, ודברים לא קונבנציונליים, לא שגרתיים, כמו האישיות שלי. הפעם עשיתי שינוי גדול, מ-515 מ"ר ל-70 מ"ר, זה שדרוג הפוך בצורה קיצונית".
"כדי שלא להרגיש את הקלסטרופוביה", לדבריו, ג'ון שבר את הקיר שהפריד בין הסלון לחדר של העוזרת האישית של בני הזוג. "כך יש לה את החלל שלה, שהוא חלק מהסלון, בלי שהוא יהיה סגור כדי להגדיל את המרחב המרכזי של הבית", הוא מסביר. בחלל הוא יצר קונסטרוקציה של עץ וזכוכית בגבהים שונים ובה מוצבים חפצים שונים. הממ"ד הפך לחדר עבודה של בני הזוג. "למרות שמדובר בחדר קטן מאוד, הוא מנוצל עד הסנטימטר המרובע האחרון", אומר ג'ון. בחדר השינה הוא הוסיף ארונות.
הגשמת בבית החדש פנטזיות עיצוביות?
"כן. יש לי מדף עשוי זכוכית אקרילית, פרספקס, שזה חומר מאוד יקר עשוי נפט. המדף תלוי מהתקרה ועליו עומדים פסלים של מוזיקאים קטנים. המדף התלוי הוא חלק אינטגרלי מעיצוב החלל המרכזי".
את רוב החפצים שהיו בביתם הקודם בני הזוג מכרו. "היינו צריכים להיפרד מהרבה פריטים", אומר ג'ון. "את הפריטים העיקריים לקחנו איתנו, ואת הטפל מכרנו או נתנו", הוא אומר. "מבחינתי זה רק חפצים. זה לא אהבה נכזבת, אלו לא דברים יקרי ערך. חפצים תמיד אפשר לקנות מחדש ולהחליף. יש לי אישה פנטסטית, ולכן לא חשוב איפה נגור, העיקר שאני עם יעלי".
על אילו חפצים לא ויתרת והבאת לדירה?
"יש לי כמה פסלים של מוזיקאים שמטיילים איתי בכל הבתים שהייתי, וכל מיני חפצים שקשורים למוזיקה. אני מוזיקאי, מנגן עם אורגן דיגיטלי, ואוהב לשמוע בעיקר ג'ז".
אתה מרגיש שהבית הזה הוא התחנה האחרונה?
"זה באמת בית אחרון, וכמעצב וכארכיטקט זאת בהחלט התחנה האחרונה. מפה אני לא זז, אבל אולי יזיזו אותי", הוא צוחק. "מבחינתי טוב לי בבית הנוכחי, וזה בעיקר כי אני גר בבית עם אשתי".
אהובה פומרנץ: "עבדתי על עצמי שאני חייבת לוותר על דברים"
אהובה פומרנץ (88) נולדה והתגוררה בפתח תקווה כל חייה, והיא גם יקירת העיר. יש לה שני בנים, שבעה נכדים ותשעה נינים (העשירית בדרך). כיום היא מתגוררת ב"עד 120" בהוד השרון. "כשגרתי בפתח תקווה הייתי מאוד מאוד עסוקה, לא הרגשתי בכלל את הגיל", היא מספרת. "לצערי לפני כשש שנים, בעלי בני ז"ל נפטר. הימים שלי היו מלאים אבל בערבים הרגשתי בדידות. רגע לפני נסיעה של הסתדרות המורים לאילת החלקתי במקלחת ונשברו לי החוליות. שכבתי במשך שעתיים וחצי עד שהצלחתי להגיע לטלפון ולהתקשר לבן שלי, הוא הגיע ומיד הזמין אמבולנס ועברתי ניתוח בגב. הבנים שלי חיפשו מקום להחלמה, ואמרתי שאני רוצה להיות קרובה גם לפתח תקווה וגם לבנים ולנכדים המקסימים שלי שגרים בכפר סבא. הם הגיעו ל'עד 120' בהוד השרון, וכשבאתי לכאן ראיתי את החוגים, האווירה המשפחתית ואיך שהצוות קיבל אותי".
איך היה המעבר?
"כשראיתי את החדרים חשבתי שיהיה לי קשה לגור בדירה עם כל היצירות שלי. דברים שאהבתי במיוחד ולא היה להם מקום אני שומרת במחסן שיש לי פה. היה לי מאוד קשה להיפרד מכל מיני דברים שלא נכנסו כאן, עבדתי על עצמי ואמרתי שאני חייבת לוותר על דברים".
רבים מהחפצים שהיו בביתה הקודם אהובה תרמה ומכרה בבזאר שארגנה עם חברות במתנ"ס בשכונת עמישב. "סידרנו בזאר מקסים, גם עם בגדים לילדים. מכרנו את הכל במחיר של בין שקל לחמישה שקלים, תוך יומיים הכל נמכר. זה היה מרגש לראות את כל האנשים שבאים. בכסף קנינו מתנות לילדים בעמישב", היא מספרת.
אחד הדברים שהיה לה ברור שהיא מעבירה לביתה החדש, מספרת אהובה, הוא השולחן עם החתולים. "בעלי ז''ל, שגם היה עושה פרטי אמנות, ואני ביקרנו בגלריה ביפו ופתאום ראיתי את שלושת החתולים האלה. אמרתי לאמן שאני רוצה לקנות את החתולים והוא אמר שהוא לא מוכר אותם. בעלי אמר לו שאם אני רוצה את זה, לא יעזור לו כלום. שאני לא אתן לו מנוח", היא צוחקת. "אחרי שקנינו את זה בעלי דאג לזכוכית ואמר שאם יש משהו שהוא יכול לעשות כדי להפוך אותי מאושרת הוא יעשה, הוא היה ממש אוצר. מאז כל פעם שהיינו יושבים ליד השולחן היינו צוחקים על איך הצלחנו לשכנע את האמן בסוף".
יש פריט שאת מצטערת שוויתרת עליו?
"היה לי שולחן יפה ומיוחד עם שישה כיסאות שלא נכנסו לכאן ופינת ישיבה מעור שאי אפשר היה להביא. בבית הקודם היה לי ארון זכוכית לכל האמנות שלי, וכשעברתי לפה חיפשתי ארון חדש. פתאום באיזו פינה של חנות ראיתי את ארון העץ, שבכלל לא שמו לתצוגה. הרגשתי שזה בדיוק בשבילי, יש גם מקום ליצירות וגם לספרים שלא רציתי לוותר עליהם. אני גם יכולה לעשות תחלופה עם הדברים שבמחסן".
תקופה מסוימת, מספרת אהובה, קראה למגוריה ב"עד 120" דירה. "כשעשיתי חנוכת בית עם הצוות אמרתי להם 'מהיום זו לא הדירה שלי, זה הבית שלי'. המושג הזה הוא מעבר למילים", היא אומרת.
המחשבה שזהו הבית האחרון עוברת לך בראש?
"כשהייתי בבית שלי בפתח תקווה, לא חשבתי כל כך רחוק. מה שחושבים זה על החג, ואיך אני מארחת את המשפחה ועושה משהו עם הנכדים והנינים. כשחשבתי על הבית הזה, ועל זה שקוראים לו 'עד 120', חשבתי איך עוברים לבית שזה נגמר. שזה הסוף. קשה ככה לחשוב קצת על הסוף, אבל אמרתי שאם זה צריך להיות הבית האחרון אז אני רוצה שאני ארגיש בו טוב וזה הכי חשוב.
"היה לי חשוב שיהיה מקום שאני יכולה לארח בו. אירחתי כאן את כל הנכדים והנינים, כולנו הסתדרנו כאן. יש מחשבות על דברים שצריך להספיק. ראיתי תמונה של אמא שמחזיקה את הילדה שלה שמפחדת מהאווזים, ואמרתי לעצמי שאני חייבת להספיק לפסל אותה. אני לא רוצה לחשוב על הסוף, אבל זה כנראה חלק מהחיים. אני מודה לאל שאני צלולה".
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן