מהגובלנים של שאגאל ועד הלשכה המינימליסטית של ראש הממשלה - שבוע לפני הבחירות, חזרנו לימי הקמת המשכן וניסינו לבדוק מה השתנה בעיצובו לאורך השנים. תתפלאו, לא הרבה.
שירותים ומקלחת לכל ח"כ
"אני אישית מאוד אוהב את מבנה הכנסת", מודה ש', שעובד באגף התחזוקה והבינוי של הכנסת מזה 14 שנה וביקש לא לחשוף את שמו המלא בכתבה. "לטעמי המיושן והמרובע, הוא מאוד יפה, צנוע, לא מהודר מדי. הוא פשוט ורציני, וזה מאוד מדבר אלי". ש', שהספיק לראות כבר שבעה ראשי ממשלה מתחלפים, מכיר היטב את מסדרונות המשכן. הוא יודע לספר שצוות התחזוקה מונה למעלה ממאה איש, אך מתקשה להעריך כמה חדרים מכיל בית הפרלמנט הישראלי. לאחר מחשבה הוא אומר בחגיגיות, "לא אגזים אם אומר שיש במשכן הכנסת למעלה מ-1,000 חדרים".
איך מתחזקים מפלצת ארכיטקטונית שכזו?
"כשמדובר במרחב שגודלו מעל 50 אלף מ"ר, ניקיון שוטף הוא לא עניין של מה בכך. מדובר בעבודת תחזוקה רצינית, אבל ניקיון הוא רק ענף אחד שלה. יש תחזוקה טכנית, כל מיני תיקונים."
הח"כים מנדנדים לך בענייני תיקונים?
"האמת היא שלא. במיוחד עכשיו, בתקופת הבחירות, הם לא נמצאים כל כך בתוך הכנסת אלא יותר פעילים בשטח. החדרים הכי פעילים בכנסת כרגע הם הקבלה, משרדי ההנהלה."
לשאלה האם ראש הממשלה מקבל צוות ניקיון פרטי משלו, משיב ש' בשלילה. יחד עם זאת, הוא לא שולל את האפשרות שכל עובדי הניקיון הוחתמו על הסכם סודיות עם כניסתם לתפקיד. עוד מתברר מהשיחה איתו, כי הסטנדרט שהיה מקובל בשנות ה-60, לפיו חברי כנסת חולקים חדרים, כבר פס מן העולם. כיום, הוא מספר, לכל ח"כ לשכה משלו. "סטנדרט החיים שלנו השתנה פלאים, אנחנו כבר לא בשנות ה-60 שבהן ח"כים יכלו לחלוק משרדים. היום הם זקוקים לציוד מתקדם כדי לעבוד: מחשב, פקס, טלפונים, מקומות לעוזרים. זה מה שהעבודה הפרלמנטרית דורשת.
"אני חייב להודות שלדעתי, לשכה של ח"כ בכנסת ישראל היום, היא עדיין מאוד צנועה בהשוואה למשרדים בפרלמנטים אחרים בעולם. אני מתאר לעצמי שבבית הנבחרים בוושינגטון המשרדים גדולים פי 20 לפחות. אצלנו אין משהו כזה, לשכה ממוצעת של ח"כ היא בגודל של 30-35 מ"ר מרובע. היא מחולקת לשני חללים: משרד הח"כ ואזור עבודה לשני העוזרים שלו. אפילו די צפוף שם, הייתי אומר".
האם חברי הכנסת והשרים יכולים לשנות את עיצוב החדרים שלהם?
"יש סטנדרט מסוים, אבל השאלה עד כמה מותר לשנות מעולם לא עמדה על הפרק. בסך הכל, הלשכה הסטנדרטית מתאימה לצרכים, ובאמת שכל אחת דומה לשנייה".
מותר לצבוע את הקירות?
"אישית, אף פעם לא נתקלתי בבקשה לשנות את צבע הקירות. לגבי תמונות, אין עם זה שום בעיה. כל אחד מביא כמה תמונות שהוא אוהב, זה מותר ומקובל. אנו תולים עבור הח"כים את התמונות ואחר כך מורידים אותן, עוזרים להם לקחת אותן ללשכה אחרת אם צריך. עכשיו בתקופת הבחירות, ייתכן שח"כים יקבלו לשכות אחרות".
ומה לגבי ראש הממשלה? בארה"ב, מקובל כי הנשיא הנכנס לבית הלבן משנה את עיצוב החדר הסגלגל לפי סגנונו, כסוג של קביעת טריטוריה
"דווקא בארץ, עיצוב מחדש של משרד ראש הממשלה הוא לא דבר מקובל. לראש הממשלה יש משרד צמוד לחדר הישיבות ("החדר העגול") וזה המשרד הקבוע שלו מיום היווסדה של הכנסת. השינויים, אם בכלל, הם מאוד קטנים. פעם בזמנו, לפני הרבה קדנציות, אני זוכר שהחליפו ספה. אבל בגדול, עיצוב הלשכה של ראש הממשלה נשאר אותו עיצוב: יש בו ספה, כורסה, שולחן קפה, שולחן עבודה. בנוסף, יש חדר מנוחה קטנטן, שירותים ומקלחת. השינויים היחידים הם תיקונים קטנים, פוליטורות (גימור והברקת רהיטים), חידוש הקרמיקה בשירותים, כאלה דברים. לפעמים ראש הממשלה מבקש לתלות תמונה אהובה."
ובכל זאת, המסדרונות והאולמות המרכזיים לא שונו ברוח הזמן? אחרי הכל, עולם העיצוב עבר הרבה מאוד טלטלות מאז שנות ה-60
"יש קצת שינויים, אבל שוב – הם לא דרסטיים. קומת הממשלה עברה שיפוץ ועיצוב מחדש בתחילת שנות האלפיים, אך עדיין עם כוונה ברורה עד כמה שניתן לשמר את העיצוב המקורי. אולם המליאה למשל, נשאר בדיוק כפי שהיה ב-1966. מטבע הדברים החליפו שטיח, אבל זה עדיין שטיח בגוונים של השטיח המקורי."
ש' מסרב לחשוף מידע פיקנטי על פרשיות שיפוץ ותיקון בחדרי נבחרי הציבור. הוא צוחק על השאלה האם לאשת ראש הממשלה יש חדר משלה בכנסת ("מאיפה שמעת את זה? לא, אין דבר כזה"), ובעיקר שומר על נאמנות שבשתיקה למקום עבודתו. הגילוי הנאות היחיד שהוא כן מוכן לחשוף זה שבכל לשכה ח"כ יש שירותים ומקלחת צמודים. דווקא בחדרי שרים שבבניין הראשי אין שירותים אישיים. "מי שרוצה לשבת בקומת הממשלה", הוא אומר, "צריך להסתפק בשירותים משותפים".
שנות התכנון והבנייה: 50 גוונים של פשרות
תיאוריו של ש' חושפים כמה ערכים שכבר חששנו שכנסת ישראל איבדה כמו צניעות, פשטות, אחריות ונאמנות. אבל בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, המצב לא תמיד היה כך. "על קצה המזלג שמעתי פעם שהיו הרבה סכסוכים ותחרות לא בריאה סביב התכנון של הכנסת", אומר ש' במבוכה, "אבל יותר מזה אני לא יכול לתרום לנושא".
מי שכן יכול לתרום לנושא הוא יורם פרידמן, אדריכל הכנסת. אף על פי שהצטרף לצוות המשכן רק ב-2010, פרידמן מודע היטב לכך שהמבנה סובל מדימוי בעייתי כבר שנים. "אני לא מתפלא שהיו הרבה ויכוחים על הצורה של הכנסת ועל האדריכלים שבנו אותה. אבל זו הכלה ואיתה אנחנו מתמודדים. תפקידנו הוא לשמר. כל עבודה אדריכלית שנעשית היום בכנסת, נעשית מתוך כוונה שלא ירגישו שהיא חדשה. אני קורא לזה רפואת שיניים מערבית: לא מכניסים שן זהב לפה עם שיניים לבנות".
האם שיניה של הכנסת היו לבנות מלכתחילה? זה כבר עניין שנתון לויכוח. פרויקט תכנון ובניית הכנסת החל ביולי 1956, עם הכרזת התחרות לתכנון המשכן, ונגרר עד אמצע שנות השישים. אפילו מקור המימון הגיע במקרה; תשעה ימים לפני פרסום תוצאות התחרות, נפטר במפתיע הברון ג'יימס דה רוטשילד, והוריש בצוואתו 1.25 מיליון ליש"ט לטובת הבנייה.
הדגם שזכה בתחרות, מעשה ידיו של האדריכל יוסף קלרווין, שונה בתכלית ממה שאנו מכירים כיום: במקור תוכנן בניין מלבני, מוקף עמודים מרובעים - טוויסט של האדריכל לעמודים היוונים הקלאסיים - כאשר קירות המבנה בנויים בעומק.
את אולם המליאה מיקם קלרווין בלב המבנה והוסיף חצרות פנימיות משני צדדיו, במערך שמזכיר מאוד את המוזיאון הגרמני הישן (Altes Museum) בברלין שתכנן קרל פרדריך במאה ה-19. הדמיון למוזיאון הגרמני – עניין שבימים ההם לחץ על נקודה רגישה במיוחד – עורר גל של ביקורת. הוועד הארצי של איגוד הארכיטקטים תוקף את קלרווין בטענה שהמבנה שלו אינו ישראלי, שהוא מזכיר מקדש יווני, שאינו מודרני או מעורר השראה ושאינו מתמזג עם הסביבה. על השאלה מהו בדיוק "מבנה ישראלי" אף אחד לא ידע להשיב, אבל זה לא עזר לקלרווין האומלל, שנשלח בינתיים לאירופה כדי לחשוב ולשפר את המבנה הבעייתי שתכנן.
פרידמן, האדריכל הנוכחי, סבור שהביקורת הייתה מוגזמת. "אין דבר כזה בניין ישראלי", הוא חורץ. "אנחנו חיים בתקופה אוניברסאלית. כל רעיון מופרע שנולד בהונג-קונג מוצא את מקומו גם פה. אז למעשה קשה מאוד להגדיר אדריכלות ישראלית".
בזמן שקלרווין בילה באירופה, הוכנס לפרויקט המהנדס שלמה גור, שנחשב לאיש ממסד מובהק שנודע ביכולתו להניע תהליכים. הוא החל לבנות את המשכן, תוך ביטול תוכניתו המקורית של קלרווין, בסיוע אדריכל נוסף בשם שמעון פובזנר. לימים הצטרפו פרויקט גם צמד האדריכלים דב כרמי ובנו רם, ואחריהם הגיע ביל גיליט – האיש שיצר את המודל הסופי שהביא את הסאגה לקיצה.
גיליט הציע מבנה מרובע צנוע, שבמרכזו אולם מליאה ובצדו המערבי טרקלין. הוא ביטל לגמרי את החצרות הפנימיות של קלרווין והקטין משמעותית את התכנון המקורי. הביקורת לא איחרה לבוא. במאמר שיצא 1966 נכתב: "בסופו של דבר, הוקם בניין שאין בו רוח יוצרת אחידה, והוא מתגלה, אף בראייה ראשונה, כצירוף בלתי מוצלח של רעיונות שונים, ואולי מנוגדים. לא ליכוד הרמוני, אלא שעטנז".
ש' דווקא מרוצה מהתוצאה הסופית, המשמשת כמקום העבודה שלו כיום. "רק על דבר אחד אני מצטער: בפנים העיצוב אומנם יפה, אבל כנראה שבשנות ה-60 לא חשבו לטווח מספיק ארוך, כדי להקל עלינו – אנשי התחזוקה – את העבודה."
אתה יכול להסביר?
"בבניין כזה מאוד קשה לחדש תשתיות. היום בלשכת ח"כ יש לפחות שלושה מחשבים: אחד לחבר הכנסת, ושניים לעוזרים שלו. מן הסתם, צריך ארגן לזה תשתיות. כמובן שבשנות השישים לא חשבו מה יקרה בעוד עשרים – שלושים שנה. זה בניין שקצת קשה להתאים לחיים המודרניים".
פרידמן מסכים. "תשתיות החשמל מאוד ישנות, להעביר חוט מפה לפה זאת תמיד בעיה, וחלונות אלומיניום זה כבר פאסה. משכן הכנסת דורש הרבה מאוד תחזוקה והתאמה לזמנים שלנו. אחד הדברים שעומדים כרגע על הפרק הוא החלפת מטבח הכנסת, למרות שהמטבח הנוכחי הוחלף כבר כמה פעמים מאז שנות השישים. בנוסף, אנו רוצים לפתור את בעיית הנגישות לנכים, מפני שהיום יש מקומות שכדי אליהם צריך לעשות סיבוב גדול. זה לא פשוט, אבל זה בניין שדורש התייחסות ומקבל את התייחסות".
האישה שעשתה את הכנסת
אין ספק שסיפור היווסדה של הכנסת, על הקנונויות שליוו את הקמתו, מאבקי הכוח והבעיות שהוא גורר עד עצם היום הזה, הוא לא בדיוק פיסה של גאווה לאומית. ובכל זאת, יש לו נקודת אור אחת: בשנת 1962 הוזמנה האדריכלית המיתולוגית דורה גד לסייע בעיצוב הפנים של המשכן החדש. היה זה מהלך חסר תקדים לא רק מבחינת המשכן, אלא גם – ואולי בעיקר – מבחינה היסטורית: אישה שאיש בישראל הקטנה והשמרנית של שנות ה-60 לא הבין את מקצועה (אדריכלות פנים), הצליחה לתת לכנסת ישראל את הזהות שלה.
תפקידה של גד לא היה פשוט. בתוך נבכי הסחבת הבירוקרטית וקירותיו הרשמיים של המבנה העצום, היא קיוותה להעניק למשכן הקשוח מגע ביתי וחמים יותר, אופי ישראלי צנוע, אם תרצו. היא בחרה בגישה מודרנית ורציונאלית, נטולת קישוטים ואפקטים. פלטת הצבעים שלה הייתה בהירה ומצומצמת, כשמדי פעם הוכנסו פריטים בצבע עז לשם גיוון. גור גם הקפידה לתת משקל לאור ולאקלים הישראלי; היא השכילה לפתוח חלונות גדולים, להימנע מעומס קישוטיות, ולתת לאור לשחק תפקיד מפתח בחלל.
לקישוט הקיר הקדמי של אולם המליאה, פנתה גד לפסל דני קרוון וביקשה ממנו לתכנן קיר אבן בנושא ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. הקיר נבנה במשך שמונה חודשים, בעזרתם של סתתים מקצועיים, מאבן גיר גלילית מדיר-אלאסאד בצבע אוכר. התוצאה הייתה יצירה חזותית מופשטת, בעלת משמעות צורנית דינאמית ונעימה לעין.
לעיצוב הטרקלין, בחרה גד באמן היהודי המוערך מרק שאגאל. במקום הוויטראז'ים המצוירים או ציורי הקיר המוכרים שלו, הציע שאגל לעצב גובלנים (שטיחים מאוירים) בהשראת פסוקים מהתנ"ך.
עבור קיר מזנון הכנסת הוזמנו אריחי קרמיקה בטכניקה מיוחדת של האמנית חווה קאופמן, ושערי הכניסה למבנה ("שער השבטים") עוצבו לבקשת גד על ידי הפסל שרגא וויל. גם שערי הכניסה למתחם, שעוצבו בידי הפסל דוד פלומבו והוקדש לזכר השואה, היו יוזמה של גד. האחרונים נחשבים ליצירת אמנות מצמררת ומעוררת מחלוקת.
את חדר הממשלה עיצבה גד לטעמה האישי, ללא התערבות של גורמים חיצוניים. למרות שמדובר בחדר קטן יחסית, הוא נחשב לאחד היפים בכנסת. הוא מעוצב בצורה מעגלית, כשבמרכזו שולחן ישבות עגול מעץ טיק כבד. על גבי השולחן, מול כל מושב, נקבעו לוחות עור שחורים לכתיבה. התקרה, שגם היא עגולה, מעוצבת בדירוג פנימה, כאשר בעיגול המרכזי משובצות נורות (מה שמכונה היום "ספוטים"). את הרצפה כיסתה גד בשטיח כחול, ואת הקירות – בקורות עץ אלון. על הקיר המרכזי נתלה ציור נוף מונומנטאלי של ראובן רובין.
"לא נגענו בו בינתיים", אומר פרידמן ביראת כבוד, "חדר ראש הממשלה נשאר כמעט כפי שהיה בשנות השישים, ואגב, זה חדר מאוד צנוע. מדברים היום בתקשורת על בזבוזים נוראיים של הממשלה, אבל האמת היא שבכנסת לא רואים בזבוזים. אין מצב שבו מישהו יבוא ויאמר: 'אני רוצה שולחן חדש גם אם הוא יעלה 20 אלף'. אפילו לא ראש הממשלה".
עם כל הכבוד לעבודה המרשימה של דורה גור, אתה לא חושב שמי שנכנס היום למשכן רוצה להרגיש כאילו הוא בכנסת ישראל 2013, ולא 1966?
"אני לא חושב שבניין הכנסת הוא המקום לעשות בו אקספרימנטים אופנתיים. שימי לב באיזה מהירות האופנה משתנה. אנחנו מדברים על מבנה שצריך לייצר שפה שתחזיק לאורך זמן. כל הפרלמנטים הותיקים בעולם, ואני מדבר על אלו שלא נהרסו במלחמה, משמרים את הסגנון המקורי בקנאות. כך גם אנחנו עושים. לדוגמה, יש במשכן קירות ספוני עץ - אנחנו משתמשים בדיוק באותו עץ במקום שצריך. אנחנו דואגים אומנם שכל חומר שנכנס לבניין יעמוד בתקנים, אבל פרט שנראה לעין נשמר בקפדנות רבה: אותם הגוונים, אותם החומרים".
"אתה לא בוחר את האמא שלך", מסכם פרידמן את גישתו למבנה, "לא משנה אם היא יפה, חכמה או לא. זו האמא שלך, זה מה שיש לנו".
משכן הכנסת, תעודת זהות
גודל: 50 אלף מ"ר.
קומה ראשונה ("קומת הוועדות"): הקומה בה יושבות רוב הוועדות הקבועות של הכנסת, משרדי הלשכה המשפטית ובית הכנסת של המשכן.
קומה שנייה ("קומת הממשלה"): קומת חדר הממשלה, המכונה גם "חדר השולחן העגול", ולשכותיהם של ראש הממשלה והשרים. כאן יושבים גם אנשי המנהלה, הוועדה לענייני ביקורת המדינה, ומרכז המחקר והמידע של הכנסת.
קומה שלישית: כניסת חברי הכנסת לבניין, המפלס התחתון אולם המליאה, שבו נמצאת בימת יושב הראש ומושבי הח"כים, מזנוני הכנסת, ספריית הכנסת ו"הטרקלין הקטן".
קומה רביעית: הכניסה הרשמית לבניין הכנסת (דרך שער השבטים שעיצב הפסל שרגא וויל), פרוזדור חדרי חברי הכנסת, טרקלין שאגל, ויציע האולם התחתון באולם המליאה.
קומה חמש: ארכיון הכנסת, משרדי מנהלה וחדרי הסיעות.
אגף נגבה: נוסד בתחילת שנות ה-90. אגף לשכות ח"כים, אולם אירועים, אודיטוריום עם 350 מקומות, עם מערכת תאורה והגברה מתקדמות.
אגף קדמה: "אגף הוועדות" פרויקט שהסתיים ב-2008. מכיל לשכות ח"כים נוספות.
עוד במתחם: מסגד, מכון כושר, אנדרטת הברונזה "מנורת הכנסת", שניתנה במתנה על ידי הפרלמנט הבריטי ב-1956, פארק גן הוורדים, מנחת מטוסים על שם תא"ל שמואל אלדר.