איך אנחנו אוהבים זרים ממדינות אקזוטיות שאומרים לנו איך לחיות. כלומר, אנחנו אוהבים כל מי שאומר לנו איך לחיות, ספרי עזרה עצמית הם סוגה פופולרית כבר עשרות שנים, אבל חלק בנו תמיד יאמין שאדם מתרבות אחרת הצליח לפצח משהו שאנחנו לא. אם פעם אלו היו החכמים הסינים העתיקים או הבודהיזם, טאו והינדואיזם שהשפיעו עלינו מחכמת המזרח שלהם, בשנים האחרונות אנחנו נותנים המון כבוד לסקנדינבים, ככל הנראה תחת ההנחה שאנשים גבוהים ובלונדיניים יכולים ללמד אותנו דבר או שניים על הקיום.
הכל התחיל עם סטיג לרסון, עליו השלום, שכתב את "נערה עם קעקוע דרקון". הוא נתן צוהר ראשון לקבוצת מדינות נידחות וקרות שלא ממש התייחסנו אליהן עד אז, ופתאום עיני העולם היו נשואות לסקנדינביה. אמנם תמיד אהבנו את איקאה, אבל התייחסנו אליה כאל חנות, לא כאל תרבות. לרסון פתח את עידן המותחנים הסקנדינבים, הסדרות והתיירות, ומשם הדרך לתפיסת עולם חדשה, שכוללת מושגים כמו "הוגה " ו"לאגום" הייתה קצרה. היום? אפילו איקאה הפכו את הקטלוגים שלהם לאסופת משפטי השראה פסאודו פילוסופיים.
לחלל האחסון הזה נדחסת גם "האמנות העדינה של ניקוי המוות השבדי", להיט סידור הבית החדש מאת מרגרטה מגנוסון, בחורה כיפית שמגדירה את עצמה בין גיל 80 ל-100, ומסבירה לכם למה אתם צריכים לחשוב על המוות שלכם ואיך זה קשור לבית שבו אתם גרים. אתם בטח זוכרים את טרפת מארי קונדו מלפני שנתיים, יועצת סדר וניקיון יפנית (שוב, זרים אקזוטיים שאומרים לנו מה לעשות) שכתבה את "סוד הקסם היפני" וגרמה לנו לזרוק חצי מהבית לפח במחשבה על אושר. שאיפתה של מגנוסון היא לגרום לכם לזרוק את החצי השני במחשבה על מוות.
"Döstädning". זאת המילה. "דו" זה מוות" ו"סטאנדינג" זה ניקוי. עלינו להעיף מהבית את כל הדברים שלא באמת נחוצים לנו, ולהפוך אותו לנעים יותר לקראת עזיבתנו את העולם. קצת מדכדך, כן, אבל אתם לא יודעים מתי אתם עומדים למות. זה יכול לקרות היום, מחר או בגיל מאה, אז למה בעצם לא להתחיל כבר? ההגיון מאחורי ניקוי המוות הוא שאנחנו צריכים לחסוך זמן לאהובינו לאחר לכתנו מהעולם. לנקות אחריכם זה עול וזאת האחריות שלכם, אז תיפטרו משמונת כרכי האנציקלופדיה המעופשים, המחשב הישן וארבעים זוגות הנעליים האלה בעצמכם, ותעשו את זה עכשיו. אנחנו לא צריכים לעשות ניקוי מוות רק כשאנחנו עומדים למות, אלא גם כשאנחנו עוברים דירה או נפרדים מבן זוג, כל שינוי חיים שמצריך מאתנו התארגנות מחדש הוא תירוץ להעיף לפח את כל הזבל שאגרנו.
מארי קונדו ביקשה מאיתנו לשמור רק את הדברים שיגרמו לנו לאושר ואילו מגנוסון פועלת מתוך תפיסת עולם שונה – תשמרו רק את מה שאתם צריכים ואת מה שילדיכם ירצו, ואז תנו להם אותם בעודכם בחיים. הגישה של מגנוסון עלולה לדבר אלינו יותר כי בניגוד לקונדו, היא לא מציבה את האושר במרכז קבלת ההחלטות. עם כל הכבוד לדברים שגורמים לנו אושר, מה עם אלו שגורמים לנו עצב ואנחנו עדיין רוצים לשמור? מה עם כל הדברים שמזכירים לנו אנשים שכבר לא בחיינו או תקופות פחות טובות? גם להם יש ערך. התרבות הישראלית מתחברת יותר למוות מאשר לאושר. אושר הוא קריקטריון ניו אייג'י קפיטליסטי, החיים מורכבים יותר.
צודק, מוסרי, מעוצב לסטוריז
הספרון של מגנוסון מעוצב נורא. אתם תראו אותו ויתחשק לכם להניח אותו על מדף הספרים, מיד אחרי שתעלו סטורי בכיכובו. האמת שהוא מזכיר קצת את ספר ה"הוגה" שתורגם לאחרונה לעברית ("הוגה, סוד האושר של הדנים", הוצאת מודן). הוגה (נהגה "הוגה", נכתב Hygge), כזכור, היא פילוסופיית חיים דנית שכוללת חמימות, ביתיות, נינוחות וחורפיות. היא הפכה למילת באז משוגעת ב-2016, והבלשן רוביק רוזנטל אפילו הציע לה תחדיש עברי – נחמימות, נחמה וחמימות. ההוגה לא מתארת רק את החורפיות הסקנדינבית, אלא הלך רוח שלם של פשטות, מינימליזם, איטיות. ההנאות בחיים הן ארוחת ערב בבית עם חברים כשאתם מצונפים בסוודר בז' עצום אל מול אח מבוערת, לא מסעות קניות מופרכים. אחרי ההוגה הגיע ה"לאגום" (Lagom), שתפס קצת פחות תאוצה אבל עדיין אומץ בחום על ידי שלל מובילי דעה. משמעותו – לא יותר מדי ולא פחות מדי. בדיוק המידה הנכונה. יש מספיק לכולם, אם כולם ייקחו רק מה שהם צריכים. הלאגום פוגש את הסקנדינבים בכל מקום – בכמה שעות צריך לעבוד, כמה צריך לקנות, כמה פרוסות עוגה כדאי לאכול. השאיפה היא לאמצע, לאיזון, לא יותר מדי ולא פחות מדי וכל הזמן לחשוב על אנשים אחרים ועל העולם, לא רק על עצמך. מצא את האיזון הזה והיה מאושר תמיד.
ההוגה והלאגום מחוברים לניקוי המוות השבדי בתודעת הפשטות והמינימליזם. מגנוסון מספרת שאבותינו הויקינגים, טוב, אבותיה הויקינגים, היו נקברים עם כל רכושם. היום? נצטרך איצטדיון כדי להיקבר עם כל רכושנו. אנחנו נוטים לאגור דברים, וזה גורם לנו לחיות לא נכון. היא טוענת שאם יש לנו כורסה יפהפיה בבית והיא תמיד מכוסה בערימות כביסה, אנחנו עושים משהו לא נכון. לכל דבר בבית צריכה להיות פינה משלו, קשה להיות מאושרים בבלאגן ועלינו לצמצם את נוכחותנו במרחב בהדרגה עד שנעלם לגמרי, עד שנמות. מבחינתה, לחיות בקטן זאת הקלה גדולה. אנחנו קונים המון. הבית שלנו מלא במכונות קפה ובוויטמינים שאף אחד לא לוקח, אנחנו הורסים את הסביבה וצריכים להסתדר, במקביל, בבתים יותר ויותר קטנים. עלינו לחשוב על איך להשתמש מחדש, למחזר, להפוך את החיים לפשוטים ומהודקים יותר.
אי אפשר לנתק את תפיסות העולם האלה גם מהמוסריות הפנימית שבהן – תקנו פחות, תהיו נדיבים, תהיו סביבתיים. לא פלא שהן מגיעות מסקנדינביה, יש זיקה ביניהן ובין אלמנטים כמו מדיניות רווחה או דיור ציבורי. השוודים אמנם משלמים מיסים בשיעור של 65%, אבל מקבלים דמי אבטלה גבוהים וחופשות לידה ארוכות. לא פלא שגם באופנות הלייף סטייל שלהם יש גרעין פנימי חזק של צדק חברתי, שוויון כלכלי וסולידריות. ההוגה ידחוק בכם לבלות בבית, הלאגום לא לקנות יותר מדי וניקוי המוות למחזר, לחיות בפשטות ולדאוג לאלו שישארו כאן אחריכם. גם כאן, כמובן, צצות סתירות פנימיות וכמה כשלים לוגיים, אבל נגיע לזה.
מי יורש את הדילדו של סבתא?
הספר, יש להודות, לא מרתק. מגנוסון עצמה אמנם עושה רושם של טיפוס מעניין, פה ושם היא זורקת משפטים קטנים כמו "פעם עשיתי סקי בביקיני באלפים" או "פעם, כשהוזמנתי למסיבת תה בסינגפור" אבל מיד לאחר מכן חוזרת לדון בחשיבות העצומה של ריקון שידה או להצטער על כך שאיש לא מתקן בגדים יותר. היא בעד לתפור אותם או לקנות יד שניה, תודעת קיימות. מגנוסון עוברת חדר-חדר בבית, ומייעצת לנו לשמור סט כלים אחד לאורחים לפי מספר הכיסאות שיש בשולחן, למסור ספרים או לזרוק אותם אם איש לא רוצה. היא, למשל, זרקה כמה עותקים של התנ"ך למרות שהיה לה קצת לא נעים.
מנגוסון מספרת שעברה דירה 17 פעמים בחייה. ככל הנראה גם אני, ורק בתל אביב. כל מי שחי בדירות קטנות וצריך לפנות אותן אחת לכמה שנים, מכיר כבר את מחול שקיות הזבל העדין וארגזי הספרים שיורדים לרחוב. אני לא אגרנית, המציאות לא מאפשרת לי יותר מדי סנטימנטים, פעולת הזריקה נראית לי טבעית ואני לא רואה צורך לחכות איתה למותי. תרבות הצריכה מבוססת על דברים שעוד שנה יהפכו לזבל, התרגלתי. גם למגנוסון אין סנטימנטים. כשעברה לדירה קטנה יותר, לאחר מות בעלה, שרפה את כל ציוריה כי לא היה להם מקום והיא תמיד זורקת מתנות שהיא מקבלת. מסתבר שלשוודים יש מקום אחסון לכל המתנות הלא מוצלחות שאנחנו מקבלים, הוא נקרא "fulskap" - ארון לחפצים מכוערים. היא קוראת לביטולו. מבחינתה, לא נעים מת מזמן ומקומם של חפצים מגעילים בפח, לא משנה מי נתן לכם אותם.
רוב המלצותיה מרגישות קצת מפורטות מדי. בהתחשב בכך שהספר מיועד לאנשים שלא נשאר להם יותר מדי זמן לחיות, היא הייתה יכולה לחסוך להם את השניות היקרות שבקריאת עצה כמו "ארגן את הבגדים שלך בשתי ערימות: 1. כאלה שאתה רוצה לשמור, 2. כאלה שאתה רוצה לזרוק". נו באמת. מתי הפכנו לכאלה חסרי ביטחון שאנחנו צריכים הוראות לפעולות כל כך מובנות מאליהן? גם הדקדקנות שבה היא ממליצה לאסוף את כל המסמכים ולשלוף מהם, אחד אחד, את סיכות השדכן לפני שאנחנו שולחים אותם לגריסה, אנאלית ומתישה.
מגנוסון מקפידה להדגיש שלא מדובר בספר מורבידי, אבל האמת שהוא כן, קצת. היא חושבת שאנחנו צריכים לדבר עם הורינו על המוות, שהם צריכים לעשות את ניקוי המוות שלהם ואנחנו צריכים לסייע להם. אבל איך אפשר? מי בכלל מסוגל להתמודד עם העיסוק בנושא, ועוד מהזווית הפרגמטית והקרה של "היי, בא לכם למיין את כל הזבל מהממ"ד כדי לא להעיק עליי כשתמותו?" לטענתה, "ילדים רבים מוטרדים מהחפצים שהוריהם צוברים לפני מותם". באמת? האם זה משהו שממש מטריד אנשים? אנחנו לא עסוקים בהדחקת הרעיון המבעית הכולל את מות הורינו ביום מן הימים?
הרגעים המעטים שכן חיבבתי בספר כללו את הטון הענייני והיבש של מנגוסון, שמצטיירת לי כקשישה אינטלגנטית וחסרת סבלנות שתצלוף בכם אמיתות קרות שנשמעות כמו משפטי השראה. "אל תאחזו בדברים שאף אחד לא רוצה, לא משנה כמה הם מרגשים אתכם". "אדם שאוהב אותך שואף לרשת ממך דברים יפים. אבל לא את כולם". "נשים תמיד דואגות לא להפריע ולא לעמוד בדרכם של אחרים, אבל גברים לא. חבל, הם גם צריכים, גם הם יכולים לעמוד בדרך".
ומה עם, ובכן, כל החפצים הפרטיים שלנו? "שמור את הדילדו המועדף עליך, אבל זרוק את החמישה עשר האחרים!" היא ממליצה. לטענתה, אין טעם לשמור דברים שיבאסו את משפחתך לאחר מותך. "אנחנו חיים בתרבות שבה כל אחד חושב שזאת זכותו שיהיו לו סודות מביכים. אני לא מסכימה. אם אתה חושב שהסודות שלך יעציבו או יזיקו למשפחתך, השמד אותם". או בקיצור - אם אתם מרגישים שמותכם קרב, מחקו את תיקיית הפורנו שלכם מהמחשב. חסכו מאתנו.
אל תקנו כלום! חוץ מאת הספר הזה
התוצאה הסופית של ניקוי המוות השבדי היא לא רק חיים, או מה שנשאר מהם, בבית מסודר, מאורגן ומינימליסטי, אלא גם מעין מהלך תרפויטי של זיכרון והשלמה, שבו אתה עובר על חייך, משאיר חלקים מהם מאחור וחלקים אחרים לוקח הלאה. זה רעיון יפה, אם כי אנחנו יותר מסך החפצים שאגרנו או שנזרוק, אין אף כמות של ג'אנק שנמיין שתיצור תמונה שלמה ועגולה של חיינו.
אפשר להבין למה הספר הזה יצא ואיזה צורך הוא משרת. יש לנו יותר מדי. אנחנו מוקפים בערימות של דברים ואנחנו כל הזמן רוכשים עוד. פעם היינו קונים בגד חדש בחגים ומכשירי חשמל היו מחזיקים עשור, היום אנחנו טובעים בערימות של זבל מאלי אקספרס ומקס סטוק ונקסט וסיילים בגינדי. הכל זול, כלום לא מחזיק מעמד, אין לנו כסף לדברים הגדולים אבל את הקטנים אנחנו לא מפסיקים לקנות.
על הדרך קמו, לאורך השנים, כל מיני תנועות נגד קטנות. אתגרי "שנה ללא קניות", "אתגר 33" שמציע לנו לצמצם את פריטי הארון שלנו לשלושים ושלושה בלבד, המינימליסטים שדוגלים בצמצום רכושנו, הסולידית – בלוגרית פופולרית שדוגלת בחסכנות ואנטי צרכנות, תנועות האטת חיים למיניהן וכמובן המילניאלז (דור ה-(Y, מילת הקסם לכל מה שטרנדי, שהולכים לכיוון של מינימליזם – קניית חוויות ולא חפצים, השקעה במערכות יחסים, צרכנות מתונה עם דגש על מוסריות, סחר הוגן ובלי מעורבות סווטשופס. בתוך הלך הרוח הזה, הטיעון של מגנוסון ש"אפשר ליהנות מדברים בלי שיש לך אותם" והמלצות כמו להסתכל בלי לקנות משתלבות די טוב.
זה נחמד, עד שזה הופך בעצמו לטרנד צרכני. הרי ברגע שעזב את גבולות סקנדינביה, הוצמד להוגה עולם מרצ'נדייז עצום, חורפי וממותג. כזה שמעודד את כולנו לקנות אקססוריז ללייפסטייל שאמור לעודד אותנו לקנות פחות. מסובך? חכו שתראו את סט החולצות, המאגים, הכריות, הקייסים לאייפונים ובגדי התינוקות עם הכיתוב "הוגה" או האיור החורפי שמתחתיו כתוב בקטן - נחשו - "הוגה". כשההוגה מציע לכם ליהנות מדברים קטנים שלא עולים כסף, כמו אח מבוערת וכוס שוקו חמה, הכוונה היא שתעשו את זה עם צעיף וסוודר שקניתם במיוחד. אה, וגם נר ריחני. הם חזקים בנרות ריחניים. ועל אותו משקל, "ניקוי המוות השוודי" הוא עוד מוצר צריכה, רק כזה שמציע לנו להיפטר ממוצרי צריכה.
הלייף סטייל הסקנדינבי מזכיר לנו שפחות זה יותר, שחמימות זה כיף, שלבלות זמן עם המשפחה זה חשוב ושדברים נעימים מרגישים נחמד על הגוף. איך נאמר זאת בעדינות, לא מדובר בתובנות חיים מטלטלות, אלא יותר בחיבוק שמתחזה לתפיסת עולם (ולפעמים, אגב, זה מספיק לגמרי). אלו ספרים מתוקים שיכולים לתפקד גם כעזר עיצובי, אבל אין בהם הרבה ערך מעבר להיותם טרנד, הם לא באמת ספרי עזרה עצמית והם גם לא קריאה מהנה. אז כן, חשוב להיות ביקורתיים גם כלפי אנשים שמטיפים לנו לצרוך פחות, במיוחד אם הם עושים את זה על ידי שליפת ביטוי נורדי עתיק, שרבוט ספר מעוצב ומכירתו במיליונים. אתם לא צריכים את מגנוסון כדי להיפטר מתכולת הבית שלכם, וכשהיא מייעצת להיפטר מהספרים המאובקים שממלאים לנו את הספריות, היא כנראה מתכוונת גם לזה שלה. כשתורידו לזבל את ארגז הספרים הבא שלכם במסגרת "ניקוי מוות" או איך שלא תבחרו לקרוא לזה, גם הספר הזה יהיה בו.
10 עקרונות לפיהם תסדרו את הבית
- אפשר להתחיל בכל גיל. ניקוי מוות לא אמור להתרחש רק לקראת מותכם, אלא בכל שלב שבו אתם מחליטים לארגן ולסדר את ערימת הג'אנק שהיא חייכם.
- חלקו מתנות. כל הבגדים שאתם לא רוצים, הספרים שאתם שונאים, הכלים שנמאס לכם מהם. זכרו – הזבל של האחד הוא האוצר של האחר. תקף גם לגבי גברים, אגב.
- אבל אם אף אחד לא רוצה את החפצים שלכם, אל תעלבו. יש דברים שמקומם בפח.
- תמיד תתחילו מארון הבגדים. אנחנו פחות אמוציונליים לגבי טקסטיל.
- את המסמכים והתמונות תשמרו לסוף, כי אלו הם הדברים הכי רגשיים שלנו. זאת תהיה העבודה הקשה באמת.
- קחו בחשבון שזה ייקח זמן. זה לא פרויקט לשבוע או לחודש, תנו לעצמכם שנה של עבודה איטית ומלאת מחשבה. יהיה לזה גם ערך תרפויטי של קבלה והשלמה עם חייכם.
- שתפו חברים ומשפחה בתהליך. הם יתעניינו, יתמכו וככל הנראה גם יבואו לבזוז.
- כשאתם מתלבטים אם לזרוק משהו, שאלו את עצמכם: האם החפץ הזה ישמח מישהו אחרי שאמות? אם התשובה היא כן, תנו לו אותו בעודכם בחיים.
- אל תקנו דברים חדשים במקום אלו שזרקתם או מסרתם. זאת לא המטרה. גם אם יש מבצע וגם אם זה ממש יפה. אתם לא זקוקים לזה.
- אל תתביישו לזרוק או להעביר הלאה מתנות מכוערות. אין טעם שהן יהיו אצלכם בבית, אף אחד לא באמת זוכר.