ב-7 באוקטובר הוקפץ אביב שם טוב למילואים מביתו במועצה מקומית בגבול הצפון. לאחר שהבין שהמלחמה נמשכת, חזר לביתו להביא ציוד לקראת המשך המילואים, והבחין בחייל ברחוב הסמוך. שם טוב מיהר להציע את ביתו הריק לחייל - ומאז, במקום לישון מתחת לכיפת השמים, נהנים המילואימניקים בפלוגה מביתו המרווח. שם טוב לא לבד - לאורך הגבולות תושבים רבים של יישובים מפונים פתחו את בתיהם לחיילים וסיפקו להם קורת גג, מקלחת חמה, כביסות וסיוע נוסף.
"היום חזרתי הביתה בפעם הראשונה, וזו הייתה הרגשה טובה לראות אותם נהנים ושיש להם מקלחת חמה ואופציה לישון במקום טוב. זו עוד דרך לתרום", מספר שם טוב. "אני בעצמי במילואים ומרגיש את ההתנדבות המדהימה הזו של כל עם ישראל, ואני יודע כמה כיף בתור מילואימניק לקבל את הדברים הקטנים האלה שעושים המון. לעזור ככה זו הנאה צרופה".
"גיליתי ששניים מהחיילים שגרו אצלי נפלו"
גם רועי רשף, בן 37 מקיבוץ בדרום, פתח את ביתו בפני חיילים. הוא הגיע הביתה יום אחרי תחילת המלחמה וגילה שחיילים ישנים בחצר ועל רצפת ביתו. הם מיד התנצלו וביקשו לצאת - אבל לו היו תוכניות אחרות: "אמרתי להם שלא יעזו לצאת מהבית, ושיישארו לישון באהבה. הם גרו איתי בבית שבועיים עד שהם נכנסו לפעילות מבצעית. היינו ביחד 24/7 - אכלנו יחד, ישנו יחד וישבנו ביחד".
רועי מוסיף בעצב: "בשבת האחרונה גיליתי ברדיו על נפילתם של שניים מהחיילים שגרו אצלי. הם כבר לא יחזרו הביתה. זה שבר לי את הלב".
עידן, מילואימניק בחטיבת כרמלי בגבול הצפון, מתאר את תחושות החיילים בעקבות העזרה שקיבלו מהתושבים: "מצד אחד זה מוזר לבוא לבית של אדם זר, לשבת על הספה שלו ולאכול במטבח שלו. מצד שני אחרי שהיינו הרבה זמן בשטח, זו הייתה תחושה טובה להרגיש בין 4 קירות, וזו תחושה מדהימה שבן אדם פותח את הבית ואת הלב שלו. זה נותן לנו משמעות".
"הם הבנים של כולנו"
אביב בן שבת, תושב הצפון שפונה מביתו, הגדיל לעשות ובנוסף לכך שנידב את ביתו, שאותו פינה לטובת החיילים, הוא דאג להם לתרומה של מזרנים וביגוד חם ממפעלים שאיתם הוא עובד. "הייתה התגייסות מכל הכיוונים. הם היו אצלנו יותר מחודש והיו להם מקלחות חמות, שירותים, כביסות ותחושה של בית. את החדר של הבן שלי הם הפכו לחמ"ל, השכן נידב את החניה שלו והשכנה מילאה להם את המקרר - כולם התגייסו, הם הבנים של כולנו", הוא מספר.
הנתינה של בן שבת לא נותרה ללא גמול: "כשהבן הקרבי שלי יצא לאפטר, הוא פגש את החיילים ששהו בבית שלנו, והם שאלו אותו איפה הוא משרת. כמה ימים אחרי זה אבא של אחד מהחיילים ששהה אצלנו הגיע לבסיס של הבן שלי והביא לו דברים טוב ובירך אותו בברכת הכוהנים. זה ריגש אותי".
יובל דיבואה, תושב קיבוץ בצפון שגם הוא פונה ונידב את ביתו, מסכם: "הדבר הכי חשוב שהצבא ייערך בצורה אופטימלית. תיאמתי בין הצבא לבין הרבה משפחות - ולא נתקלתי באף משפחה שסירבה לסייע. זה בסך הכול רכוש".
