הפעם נתחיל בסיפור: שני הסבים של דליה עלו לארץ מגרמניה. שניהם היו רופאים וחיו בגרמניה בשנות ה-30. במשך מספר חודשים הם הרגישו ושמעו את קולות ההסתה מסביבם, עם התגברות כוחה של המפלגה הנאצית. יום אחד, בהגיעם כל אחד למרפאתו המטופחת קיבל את פניהם שלט שמכריז: "הרופא הזה הוא יהודי - הכניסה אסורה!". עוד באותו היום, ללא תיאום, הם החלו בהתארגנות מהירה - לארגן מסמכים, לארוז ולצאת מגרמניה לארץ ישראל.
חכמתם הובילה להצלת חיים רבים כמובן וכמו כן, להעברתם של עשרות כלים, חפצי נוי ורהיטים שהספיקו לשלוח. דליה מספרת שהיא מאד מחוברת להיסטוריה המשפחתית ולתרבות שלהם. במשך כל השנים נשמרו הרהיטים האיכותיים משנות ה-30 ועשרות כלים ופריטים מכסף חתומים בסמל המשפחה.
להתחלה של הסיפור הזה יש סוף טוב, ומעט ממנו ניתן לחוש בטוב ובשמחה שהבית של דליה משרה. בבית נוצרו חיבורים בלתי אפשריים, חיבורים של יופי, מלאי רגישות והומור "פופי". אתם מוזמנים להיכנס ולראות בעיניכם, איך משלבים פריטים מגרמניה, שוודיה, עוספיה וארץ ישראל הישנה ביחד ליצירה אחת שלמה.
הקקטוס מהכפר, השידה מגרמניה
במקור הבית הזה בנוי משלושה חדרים קטנים (50 מ"ר) בהם נולדה דליה. לפני שנתיים, לאחר שנדדה בין הרבה בתים שכורים, היא החליטה לחזור אל בית ילדותה, להוסיף ולהרחיב. החלק החדש של הבית נבנה במכוון בסגנון פשוט שדומה למקור, כדי ליצור מראה חיצוני אחיד. הרחבה המרוצפת מחברת בין שני החלקים – הישן והחדש.
נכנסים דרך השער לרחבה וממול נגלה חלון גדול שרומז על חלק ממה שנמצא בפנים, כמו חלון הראווה של הבית. מטרת החלון הזה הייתה ליצור כניסת אור לתוך המסדרון - איזה פתרון מעולה.
המדפים עמוסים בספרים ובפריטים רבים שנאספו במהלך השנים. דליה אומרת: "יש לי נטייה להעמיס וקשה לי לבחור, זה דורש ממני המון איפוק ועל המדפים האלה שמתי את הפריטים שאני הכי אוהבת".
מראה אובלית תלויה בקצה המסדרון ומשקפת תמונה קטנה של פינה בסלון. הסלון מחופה במרצפות מצוירות מנגה. שולחן הסלון מאיקאה, לצד השידה שסבא הביא מגרמניה. את הרכבת שעל השידה סבא של דליה קיבל כשהיה בן שלוש, לתדהמתנו הרכבת עדיין פועלת.
בפינה מוצב ספסל דיינר, לצדו הקקטוס ומעליו תמונת נוף. את ספסל הדיינר שהזמינה בסקאי ירוק, קיבלה בבד ירוק ומבריק. דליה מספרת ששלושה ימים הספסל נשאר מחוץ לבית, ארוז, עד שהחליטה בכל זאת להכניס אותו. לפעמים מטעויות יוצאים הדברים הכי מוצלחים. את הקקטוס היא מצאה בחנות בעוספיה, מזדקף לו בין רהיטים רבים שמיובאים מאינדונזיה.
המטבח פתוח לסלון, תחום באי ענק שמיועד לישיבה לארוחות היומיומיות. העיצוב שלו נקי ומודרני עם נגיעות של כלים ופריטים שנאספו בשווקים במשך שנים.
אהילים משנות ה-50 תלויים מעל האי - נראה כאילו האהילים נקנו יחד אך האמת שמדובר במזל. דליה קנתה אחד עוד לפני הבנייה וכאשר הבינה שגודל האי דורש שניים, יצאה לחפש ומצאה אהיל בסגנון זהה אך בצורה שונה.
אל חדר האוכל נכנסים מהסלון ודרכו ניתן לצאת לחצר. החדר הנפרד ששולחן האוכל קיבל, גם הוא מקורו בטעות שנעשתה במהלך הבנייה. הקבלן יצר שתי מדרגות רחבות שמובילות מהחצר למרפסת. דליה שלא אהבה את התוצאה החליטה לסגור את החדר וליצור את החלל המכובד הזה לארוחות משפחתיות. גם פה יש שילוב בין הירושה מגרמניה למגע מודרני שיוצר איזון נעים ולא מכביד.
בזכות אופיר, הבת של דליה, נחשפנו לבית המקסים הזה. אופיר לומדת רפואה באיטליה, היא שלחה לנו תמונה מההזמנה לחתונה שלה - התמונה צולמה בבית. וזהו. נדלקנו.
חדר השינה - לבן, נקי ומואר עם נגיעות פופ וצבע. תענוג. בחדר האורחים. ארון וסקראטר מבית סבא וסבתא בגרמניה. מרצפות בטון מ"נגה" וקיר עם תמונות המשפחה.
צילום: הגר דופלט
במדור הקודם: אחד זה עצוב, שלושה זה אוסף
לכל הכתבות במדור הביתה
את בלוג הביתה כותבות, תמר לביא, עדי מנור ודנה אלון.
"הביתה": בתים ופריטים ייחודים