הרבה לפני שהתחיל עידן הקורונה, וכולנו התחלנו לשטוף ידיים במשך 60 שניות או לפחות לחטא אותן באלכוג'ל, אביב גרינברג גילה עניין יוצא דופן בחומרי ניקיון. גרינברג, בן 29, שמתגורר בשכונת נווה שאנן בתל אביב, הוא אמן שיוצר עבודות ענק, שמשלבות חובטי שטיחים, נוזל לניקוי רצפות, אקונומיקה וצינורות.
"התחלתי להתעסק עם החומרים האלו במהלך הלימודים שלי בשנקר", מספר גרינברג. "השכונה שלי מלאה בעסקים קטנים של מוצרי תחזוקה וניקיון, שביניהם יש חנויות של צינורות מסוגים שונים. לקחתי אל הסטודיו שלי כמה צינורות, התחלתי לשזור אותם שתי וערב, כאילו הם הבד של הקנבס שעליו אני מצייר, ומילאתי אותם בצבעי אקריליק". לקראת עבודות הצינורות הבאה, ביקר גרינברג בסופר מרקט השכונתי, ושם גילה את הצבעוניות של חומרי הניקיון – "שדומה לפלטה של הצבעים שלי". מאותו רגע התחיל להשתמש בהם ליצירותיו ולמלא את הצינורות עמם.
את העבודה עם חומרי הניקוי הרעילים הוא מבצע תמיד עם כפפות ומסכה, עוד לפני תקופת הקורונה: "כשנכנסים לסטודיו יש ריח מאוד חזק של חומרי ניקוי, ולא בגלל שאני מנקה שם". אחד החומרים בו הוא משתמש הוא סבון בשם עונג, בעל צבע ורוד זוהר חזק, אותו זוכר גרינברג מהשירותים בצבא ובשנקר. הוא אף צייר את בן זוגו "שותה" את הסבון הזה. כשגרינברג לא מוצא את הצבעים שהוא מבקש בחומרי הניקוי, הוא פונה למשקאות המוגזים והעתירים גם הם בכימיקלים של חברת קריסטל.
את המשיכה שלו אל החומרים הללו, מסביר גרינברג דרך תחנות שונות בחייו, בהן הניקיון היה גורם משמעותי. "גדלתי ביבנה, בבית מאוד נקי. אבא שלי פדנט גדול של ניקיון, ובשלבים מוקדמים בילדות שלי, הניקיון היה הדרך שבה הכתיבו לנו גבולות בבית. למשל, אחותי ואני היינו מציירים מגיל מאוד קטן, וחיינו בבית שאסור לשבת בסלון, כי זה מלכלך את השטיח. זה דיסוננס מאוד גדול מהאופי שאני נולדתי איתו", הוא אומר.
בצבא התגייס למשטרה צבאית ושובץ לתפקיד מפקד בכלא 4. "בשירות שלי הייתי צריך לייצר תעסוקה ל-120 חיילים, והדבר היחיד שנתנו לנו לעשות איתם היה מסדרי ניקיון, שלוש פעמים ביום. וכל זה כשמדובר במבנה ישן ומתפורר, שאי אפשר באמת לנקות אותו. הפעולה של הניקיון ייצרה עבורי חוקים שאין באמת יסוד מאחוריהם, שהם לא מתגמלים בשום צורה".
הניקיון עבור גרינברג הוא גם ניסיון להסתיר את המציאות, "לטאטא אותה מתחת לשטיח". אחותו הגדולה הילה, שפתחה עבורו את השער לעולם האומנות, נפטרה לפני כחמישה חודשים כתוצאה מדום לב, בגיל 34 בלבד. "כשהיא הייתה בתיכון, ואני הייתי בן 10, המצב הנפשי שלה התחיל להידרדר, ואז היא הפסיקה ללמוד וגם לצייר", מספר גרינברג. "המשפחה התרכזה תמיד בניסיון 'לנקות' את התרופות שנכנסו לחיים שלה בגיל צעיר. במשך 18 שנים היינו במאבק תמידי, בעיקר אימא שלי, סביב הניסיון להחזיר את המצב לקדמותו. בגלל זה אימא שלי פתחה חברה, שהפכה לכל העולם שלה, של מוצרי רפואה שהם אנטי תרופתיים, ללא כימיקלים. אחרי שאחותי נפטרה, התחלנו לדבר על הכול. אנשים שאלו שאלות, הכול יצא החוצה".
עבודת ענק של גרינברג הייתה אמורה להיתלות על קירות היכל התרבות בתל אביב במסגרת אירועי הפאצ'ה קוצ'ה, שהיו אמורים להתקיים בחודש שעבר, ונדחו לספטמבר בשל הקורונה. מדובר ברצועות של עשרות חובטי שטיחים, המחוברים זה לזה באזיקונים עם פס לד מאחוריהם – "עבודה מאוד מוארת וצבעונית, שהייתה אמורה להשתקף מעל הבריכה שברחבת הבימה. חובטי השטיחים מסמלים עבורי את האבק שאנחנו מנקים יום יום, שלא באמת נעלם - אלא רק עובר ממקום אחד למקום אחר", הוא מסביר.
עם היוודע דבר הביטול, גרינברג הזמין את העוקבים אחריו ברשתות החברתיות לסיור וירטואלי בסטודיו שלו, ותיעד בווידיאו את יצירותיו ואת העבודה עליהן. "אני דיברתי על ניקיון מהמקום האישי שלי, ופתאום עם משבר הקורונה, זה הפך לבעיה עולמית", הוא אומר על מה שהוא מגדיר כטיימינג.
את תקופת הקורונה מוצא גרינברג, שנבחר השנה לאחד מ-30 הצעירים המבטיחים מתחת לגיל 30 של מגזין פורבס, כתקופה פורייה ליצירה. "אני נמצא כבר חודש אצל המשפחה של בן הזוג שלי ברמת השרון, ביחד עם האחים שלו ובני זוגם. כולם צעירים, עושים כיף ומנסים לנצל את המצב כמה שיותר לטובה", הוא אומר. "אני מקנא בהם שהם בחופש כל הזמן, והם מקנאים בי, כי יש לי תעסוקה ואני עובד".
