וזה הפריט הכי ישראלי שלי

כל אחד מלקט לביתו במהלך השנים רהיטים, פריטים ועבודות אמנות שמשקפים את ההעדפות האישיות שלו וגם מעט מהישראליות שבו. אחד עושה זאת בעזרת תמונה אהובה, שני שותל עץ שמזכיר לו סיפור מהעבר, ואחר יוצר פינה שבה הוא מאגד פיסות היסטוריה יקרות ללבו. אנשי טלוויזיה מוכרים, אדריכלים ומעצבים בחרו את הפריטים הכי ישראליים שיש להם בבית, ונתנו לנו הצצה לבית ולישראליות שהפריטים מגלמים עבורם.

>> לכל הכתבות בערוץ living 

 

צילומים של אלכס ליבק // מיכל אנסקי, גסטרונומית, עיתונאית אוכל ומנחת טלוויזיה

ללא ספק, הדבר הכי ישראלי שיש לי בבית זו האמנות של הצלם אלכס ליבק ממטס חיל האוויר בסוף שנות ה-90. היא משקפת בצורה בלתי אמצעית את החלומות שלנו, את הפערים בין איך שאנחנו רוצים להיראות ובין איך שאנחנו באמת. רגעים של צירופי מקרים, חמלה, חסד ותמימות לצד אלימות ועצב. תמונות מדברות.
עיצוב: אורן נורי, מעצב וקניין ראשי של IDdesign ומיכל אנסקי.

שולחן סטרטה // אילן פיבקו, אדריכל

הכי ישראלי מבחינתי הוא שולחן סטרטה עשוי פלחי שיש שעיצבתי בסוף שנות ה-80, ומאז יוצר בוורסיות בגוני שיש שונים כמו אבן טבעית, גוני אפור, שיש שחור לבן וצבע בזלת. השכבתיות והראשוניות הלא מעובדת נראית לעין בנוף הנגב המדברי ובאבן הכורכר החופית ונחשבה תמיד כחלק מההגדרה של הצבר הישראלי. השולחן הוצג בתערוכה מיוחדת על עבודותיי, כאחד משלושה אדריכלים שעבודתם זכתה לתערוכה במוזיאון ישראל באוצרות של איזיקה גאון, שנתן לו את השם סטרטה. עד היום הוא נמצא באוסף המוזיאון, וורסיה שלו נמכרת כחלק מהאוסף של גלריית גל גאון. 

עצי הדר בגינה // אסטלה, שף קונדיטורית, שוקולטיירית ושופטת בתוכנית אוכל

עצי ההדר בגינה שלי, ובייחוד עץ תפוז הדם, הוא הדבר הכי ישראלי אצלי בבית כי מבחינתי הוא הכי מזוהה עם ישראל. כשהייתי ילדה בברית המועצות בתקופת ברז'נייב בשנות ה-70 תפוז עם מדבקת Jafa היה הקינוח האולטימטיבי שאוכלים כשהיה מופיע פתאום בשוק ומשקלו בזהב. לא היה לי מושג שהכוונה ליפו ולא ידעתי מה זה ישראל, וכששאלתי את ההורים שלי, הם הסתכלו זה על זה כאילו שומרים סוד ואמרו שזה רק תפוז. הם כמובן ידעו אבל היה אסור להם לדבר. את ההקשר עשיתי רק אחרי שעלינו לארץ, ולא הבנתי איך יכול להיות שדווקא המדינה, שנחשבה לאחד השטנים והיה כלפיה סנטימנט רע, מספקת את התפוז שכולם אוכלים ואוהבים.

כל יהודי שעזב את בריה"מ בשנות ה-70 נחשב בוגד במולדת כבר עם בקשת העלייה ואסור היה לו להמשיך לעבוד. רובם קיבלו היתר תוך חודשיים, אבל אבי הציוני קיבל היתר רק לאחר שנה ולכן ישבנו שנה בלי משכורת. כשהסתובבנו במטוס מאוסטריה, אחותי שהייתה אז בת 5 ואני בת 10, מצאה מתחת לאחד המושבים מטבע של לירה גדול ויפה עם פרח ליליה עליו. הראינו לאבא שלי והוא, מומחה לענייני ישראל, אמר שאפשר לקנות בו קילו שלם של תפוזים. כילדות, התרגשנו כאילו מצאנו מטמון. 

 

שולחן סלון // מעצבת פנים ליאת עברון

הכי ישראלי בבית שלי הוא שולחן הסלון שלנו. אני אוהבת וינטג' ופריטים שיש להם היסטוריה וסיפור, ובביתנו יש הרבה רהיטים ופריטים ישנים, אבל שולחן הסלון שלנו הוא הרהיט הכי ישראלי. הוא הגיע מביתם של סבא יהודה וסבתא אירקה שלי ז"ל. הם עלו לארץ כניצולי שואה, בלי כול, ואחרי תקופת המעברה עברו לדירת שני חדרים קטנה. עברו שנים עד שהשיגו את הכסף להרחיב את הבית, ורק אז נבנה סלון לאירוח. השולחן העגול, בעל הרגליים המחודדות, נוצר בסגנון שנות ה-50 אבל יוצר באמצע שנות ה-60. הוא עשוי מעץ אלון עם משטח פורמייקה תואם, ריהוט פרקטי, מינימליסטי ונוח. הוא נועד לחדרים הקטנים של המדינה המתפתחת, וכך משתלב באופן מושלם בסלון של דירה תל אביבית. על אף גילו המרשים והעובדה שאנחנו משתמשים בו לציור, למשחק, לכוסות קפה או כהדום לרגליים, הוא חזק ונאה גם היום. סבתא שלי לא זכתה להכיר את הנינים שלה, אבל הם – צברים תל אביבים – יודעים לספר שזה היה השולחן שלה ושהיא לא הייתה מרשה לאכול בסלון. עיצוב הדירה: מעצבת ליאת עברון

 

פינת הפסנתר בסלון // אביטל קרנר רוטנברג, מעצבת תעשייתית, בעלת סטודיו AV DESIGN

הפינה הכי ישראלית שלי בבית זו פינת הפסנתר הנמצאת בלב הבית. הפסנתר עבר אליי בירושה, ועוד בתכנון הבית ידעתי שהוא יעמוד בסלון. דודה של אבא שלי הייתה המורה הראשונה למוזיקה  במושב רגבה, היא "סבתא דודה יהודית" (מאוטנר), ככה הייתי קוראת לה. הפסנתר מסמל עבורי את המשפחה שממנה באתי, משפחה מוזיקלית מאוד, דודה שלי (הזמרת דולי מודעי) סיפרה לי איך עוד בילדותם קולות השירה והניגונים בקעו מביתי סבי. כיום בתי הבכורה לומדת פסנתר ומתאמנת על הפסנתר הביתי. את פסל היד שעל הרצפה יצר אבא שלי בעל ידי זהב לפני המון שנים ובזכותו למדתי לגעת ולהשתמש בכלי עבודה. הפמוטים הם פרי היצירה שלי, אחד המוצרים שאני מאוד מחוברת אליהם מסדרת KAN שמסמלים משפחה. בתמונה מעין רוטנברג ז"ל, אח של בעלי שנהרג לפני 15 שנה בצבא. הוא מאוד נוכח בחיינו ואין שבוע שהבנות שלנו לא שואלות עליו או מעלות את שמו ובטח בתקופת יום הזיכרון. את כיסא העץ קיבלתי בירושה מבית סבי מצד אמא. הוא היה בשולחן הקטן שבמטבח של סבתי, שאליה הייתי קשורה מאוד. כילדה הייתי יושבת עליו ומתבוננת בה מבשלת ואופה מאכלים טריפוליטאיים, בעוד סבי היה מביא דגים מהים ועוזר לה במטבח. את הציור יצרנו יחד בעלי ואני בשיתוף פעולה, והוא מסמל עבורי את היחד, את השלמות שיש בלא מושלם. אדריכלות: פרי רימר, עיצוב פנים והלבשה: אביטל קרנר רוטנברג 

אדריכלות: פרי רימר, עיצוב פנים והלבשה: אביטל קרנר רוטנברג | צילום: ארז חיים 

צלחות קיר // קרן ודניאל סינגר, בעלי סטודיו Suit-Case

ברגע שראינו את צלחות היעלים, ידענו שאנחנו רוצים שיהיו חלק מהבית שלנו. בעינינו אין דבר יותר ישראלי מאדמה. מאז שבחרנו לעבוד ולגור בירוחם, עיירה קטנה בלב מדבר, האדמה הפכה להיות חלק בלתי נפרד מחיינו ומהיצירה שלנו, מה גם שזה מתחבר למי שאנחנו כעם ישראל בכל כך הרבה רבדים ומורכבויות. את הצלחות יצרה דפנה מירזיוף מסטודיו "דברים במדבר" מחומר מקומי – אדמת הנגב העשירה בחרסיות. היעל והיעלה, המעטרים את הצלחות, מחברים אותנו לחיים במדבר הישראלי ואל החיים, האהבה והזוגיות הפרטית שלנו. כשתלינו את הצלחות בבית בעצם הכנסנו וחיברנו את האדמה ואת המדבר שבחוץ אל הבית שלנו. עיצוב סטודיו Suit-Case

מגן דוד // עינת שרוף, זמרת, מנחה ושחקנית

הכי ישראלי בעיניי בבית הוא מגן דוד של האמנית ג'ודי שכטר judyart. בימים אלו של תחילת האביב והאופטימיות לימים הטובים שיבוא, אני חושבת כמה אנחנו בני מזל שיש לנו זה את זה ואת המדינה הזאת שלנו, שעוטפת אותנו בטוב וברע. כשאני רואה מגן דוד, אני מבינה שהגעתי הביתה. ג'ודי היא אמנית ישראלית מבטן ומלידה, שלוקחת שאריות של צלחות וכוסות ועושה איתן קסמים. כשראיתי את המזוזות, החמסות ומגן הדוד שלה, ידעתי שמגן הדוד שלה ישמור עליי מכל רע.  תכנון ועיצוב הדירה: טליה זנדבנק ולירון ברקאי, זנדבנק-ברקאי אדריכלים. 

זיכרונות בפינת הקריאה // כפיר גלאטיה-אזולאי, אדריכל

בחלל הקריאה בפינת המשפחה שלי יש שלושה אובייקטים שמשקפים בעיניי ישראליות ובעיקר ערכים של תרבות והיסטוריה תוך כדי שימוש בעשייה פלסטית ודו ממדית. האחד הוא טריו של כלי זכוכית קוניאק מסוף שנות ה-70. סבא שלי ז"ל, יוסף צרוק, ניצול שואה, עלה אחרי המלחמה מפולין לארץ ועבד במפעל הזכוכית הראשון שהוקם בארץ – פניציה בצומת וולקן. בזמנו הפנוי הוא היה מנפח זכוכית ומייצר כלי נוי. הכלים הללו, שהיו חקוקים בזיכרוני כילד קטן וסקרן, היו מונחים על מזנון עץ דובדבן אדמדם בבית סבא וסבתא ואספתי אותם אליי לאחר מות סבתי היקרה נעמי. על המדף ספר של מיכה אולמן, אמן ופסל שעבודותיו מרתקות ומרגשות אותי ומלוות אותי במסעי כאדריכל, ומעל תלויה עבודת רישום אקספרסיבית של דמות מתייסרת של איתן דור שב, אמן תל אביבי שמייצר עבודות מיסטיות, צפונות ומרתקות שלא משאירות אף אחד אדיש. עיצוב הדירה: כפיר גלאטיה-אזולאי. 

פינת אוכל ל-22 איש // מיקי שמו, שף קונדיטור, מבעלי רשת הקונדיטוריות SHEMO ושופט בתוכנית אוכל

ישראלי בעיניי זה לארח בפינת אוכל גדולה. ישראלים מארחים הרבה ואוהבים לארח ולהתארח. אני מסתכל סביבי, על המשפחה והחברים, וזה חלק מההווי הישראלי, להיפגש סביב אוכל ואווירה. בבית יש לי אפשרות לארח עם טאבון, גריל ושולחן גדול שנפתח ל-4 מטרים, ל-22 איש. נחתתי לא מזמן מרומא, ובבתים שם אין מקום לארח אז הולכים למסעדה. אצלנו הבתים פתוחים, זה חלק מהחום, האהבה והחיבור בין האנשים בישראל. אנחנו מתגאים בבישול ואלופים בו. בחגים כל אחד מספר מה הוא בישל ואיך. ישראליות היא קוסמופוליטן אחד גדול עם הפיצה, הפסטה, צליית נתחי הבשר ודגים, עם הסלטים ושמן הזית הים תיכוני, וכל זה עוד בלי הקינוחים. עיצוב הבית: גילה וינטר 

מרפסת // אורנה בר, מעצבת פנים ובעלת סטודיו אורנה ומינה

המרפסת שלי היא הכי שמחה והכי ישראלית שיש. בה אנחנו מתכנסים מדי שנה ביום ההולדת למדינה ביום אביב, באוויר הפתוח, באווירה שמחה עם שולחן ערוך בכחולים ווילונות מתנפנפים בלבנים, כוס יין או בירה ביד, כששירי ארץ ישראל ממלאים את הלב שירה. המרפסות במדינת קיץ כשלנו הן חלק בלתי נפרד מעיצוב הבית ומחיי היום-יום שלנו, ממש עוד סלון או פינת אירוח, ולכן המחשבה על הפריטים הקטנים כגדולים בעיצוב במרפסת מקבלים תשומת לב מיוחדת מדי שנה. הפריטים המשמעותיים ביותר שעליהם אני מקפידה הם הווילונות, שמכניסים אווירה מיוחדת, בשילוב צמחייה עונתית. עיצוב אורנה בר. 

פמוטים // לילך מורבר, אדריכלית

את הפמוטים העתיקים, שאת גילם האמיתי קשה לאמוד, רכשתי בשוק הפשפשים בפריז. אני נוהגת לקיים מצוות הדלקת נרות שבת שנים רבות, מברכת את ילדיי ומרגישה שהאקט יוצר אווירה ושלווה בבית לכבוד השבת. יש תחושה ואנרגיה מאוד מיוחדות ביום שישי, שלא תרגיש אותן בשום מקום אחר מחוץ לישראל. עבורי ערב שבת מייצג ישראליות ותרבות ייחודית וחד פעמית השייכת רק למדינה שלנו. אדריכלות לילך מורבר