כשישבנו במטבח, שהפך בחודש האחרון לבן ערובה של ארגזים, אמרה לי איריס השכנה באמפתיה למצבי ולמראה שקיות עיני: "למה שלא תזמיני שירותי אריזה? אח שלי, שאמנם רווק, עשה את זה לפני חודש. תוך יום ארזו לו את כל הבית. זה הדבר הכי טוב שקרה לו", היא אמרה.
ואני, שמאוד לא חרדה לפרטיות שלי ביומיום, רק חשבתי על מגירת התחתונים והתמלאתי אימה. "לא, לא, זה הכי הפרה של זכויות הפרט. אנחנו נסתדר, ניקח איזה יום יומיים גג חודש חופש, ונארוז את הבית הזה. כולה ארבעה חדרים ואנחנו כבר חצי דרך שם", עניתי באופטימיות ואסרטיביות שלא אופייניות לי.
עוד בערוץ עיצוב הבית:
צעצועים הולכים ומתרבים
ואז חלפו שלושה ימים שבהם עמלנו ועבדנו, ולפתע ראיתי שלא רק המטבח נפל בשבי. אט אט לא יכולנו לדרוך על שום דבר בדרך, אם זה לא קרטון ארוז זה קרטון קרוע, או קופסאות חצי מלאות, או סתם ילד שהשתטח על הרצפה וכבר היה קשה לדלג עליו בלי לשבור את מפרקתו הרכה (וחבל עליו, דווקא חמוד). בקיצור, התנהלנו בתוך כאוס מוחלט שעד לפני רגע היה דירת המוזיאון שלנו. ואז זה הכה בי: שבוע לפני המעבר, ואנחנו רחוקים מלהיות ארוזים קומפלט. עוד לא נגענו במטבח, שלא לדבר על השירותים, חדר הממ"ד עמוס עד תום, וערימות הצעצועים של הילדים רק הולכת ומתחדשת. לא ברור איך. אני מתחילה לחשוב שבניגוד למוצצים שרק הולכים ומשמידים עצמם, צעצועים הולכים ומתרבים באופן עצמוני.
בין העבודה לילדים, לסידורים, ולבירוקרטיית המעבר (הטפסים, הו הטפסים יימח שמם), הבנתי שנחוצה עזרה. אך מנין היא תגיע? נותרו מעט מאוד אנשים עם מעט מאוד חיים סביבנו, ולבקש מהשכן הרווק שעושה ג'וגינג כל יום לבוא לתת יד הרגיש לנו חצוף קצת. כשאדם נוסף זרק לי מילה על זה שהזמין שירותי אריזה כי "עם התאומות אין סיכוי שנצליח לעשות את זה לבד", הבנתי שזה הזמן שלי. היי, לי יש שלושה. ניצחתי בקרב. כעת כל שנותר הוא לשחרר שליטה (לא לפני שאני עושה מיון קפדני במגירת התחתונים. או נכון יותר, מוציאה צו איסור מגע במקום).
אחרי שעשינו מיון ראשוני בדירה (אין תחושה טובה יותר מלהתנקות ולהיפטר מערימות של חפצים), החלטתי ללכת על זה. יניב הנהן. הנחתי שזה מקובל עליו. הוא פשוט כבר היה שבור גב ומותש נפש, וזו כמובן הדרך הכי טובה לקבל אישור מגבר.
"מסדרים את הבית" עושים בדיוק את זה כבר שבע שנים. מדובר בשניים שעומדים בראש: אמיר ודפנה פלדמן, זוג בחיים והורים לשלושה, שכיום החברה שלהם מונה כ-20 עובדים. הם התחילו בסידורי בתים ומהר מאוד הבינו שאנשים גם רוצים להוריד מעליהם את עננת כאב הראש של האריזה. "זה מקצוע חדש שלא היה קודם לכן", אומר לי אמיר, "הביקוש לזה רק הולך וגדל". וכעת, חוץ מלסדר, למיין ולארוז, הם גם עוזרים בפירוק הארגזים בדירה החדשה, דואגים לשיפוץ הבית במידת הצורך וכל הנדרש כתוצאה מכך (מציאת דירה חלופית, אחסון, תכנון השיפוץ) וגם מציעים שירות למעבר לדיון מוגן (ביום מן הימים) או לא עלינו, סידור בית לאחר פטירה.
אנחנו היינו צנועים יחסית בבקשתנו: תארזו את מה שנותר בדירתנו. לכאורה, לא הרבה. במציאות: הרבה מאוד. או כמו שאמיר אמר בחיוך במהלך האריזה, אחרי שהבין שהמלאכה לא תהיה קצרה כמו שחשב: "בואי נגיד שהדירה הזאת מפתיעה". אין ספק שגם לאגור בצורה הנסתרת לעין האנושית הוא כישרון שנוכל לזקוף לעצמנו.
בלגן מסודר מאוד
אז איך ההרגשה לתת לארבעה זרים להיכנס לך לחלל ולהשתלט לך על תכולת כל הארונות? ובכן, די קל. קל מדי. הסיבות פשוטות: היינו כבר מותשים וכל עזרה הייתה מתקבלת בברכה. שנית, כשהם הגיעו – ארבעה במספר – היה קל מאוד להכניס אותם הביתה. הם לא פלשו, הם לא השתלטו. הם קודם כל שאלו ותהו וחקרו – מה יוצא, מה נשאר, מה הולך, מה לפח בצורה נעימה ומתחשבת בזולת ובחלל. ברגע שהבינו מה ומו ומי, הם התחלקו במיומנות לחדרים וחילקו תפקידים: גל היה זה שמסדר את הקרטונים (אגב, תיק בפני עצמו), אמיר לקח על עצמו את המטבח, דפנה הייתה בחדרי הילדים ודנה נכנסה לי לארון. וזה הרגיש לי כמו בית. מאוד מאוד מבולגן וכזה שבחיים לא אכניס אליו אורחים. אבל בית. כל ארגז זכה למדבקה ובה כתוב בפירוט מה בתכולתו. הארגזים מולאו עד תום, נעטפו בחום ואהבה ורופדו בידיים שהם לא שלי. אוי, הפינוק!
זה היה בלגן מסודר מאוד. הרבה אנשים, מעט מאוד רעש. לארוז בית זו מטלה מאוד לא פשוטה, פתאום צריך להבין מה נשאר איתנו, ומה הולך. פתאום אתה מבין כמה אספת עם השנים, כמה מתוך זה זבל טהור וכמה מתוך זה אוצר גלום, כמו למשל הפתק ההוא שאלה כתבה לנו כשהייתה בת 6, הציור המאולתר של אוהד שטען שזה סופרמן, המוצץ האבוד של אדווה שהיא כל כך אהבה. הייתם חושבים שזה ישמור אותי סנטימנטלית ודומעת, כמזל הסרטן שאני. אבל לא! תזרקו הכל, תשליכו הכל לפח, צאו וטהרו את ביתי. הפתקים ימשיכו להיכתב, הציורים ימשיכו להצטייר, והמוצצים, ובכן ימשיכו להיאבד. יניב מצדו התגלה בתור הנוסטלגי מבין שנינו: האוזניות האהובות שלו, בגדי הפלוגה ואלבום החתונה שכל כך רצה לשמור. טוב, עד אלבום החתונה. היי, נותר בי עוד מעט לב.
ארבע שעות אינטנסיביות מאוחר יותר, והרצפה שבה להיות רצפה. הבית על קרטונים. לקח לנו עוד שעה להצטלם. מדהים לראות איך חבורה של אנשים יכולה להיות יעילה ועמלה בלי לנוח לרגע, אבל כשצריך ליצור את הסלפי המושלם – חבורת הנמלים הופכת לדבר הכי אטי, קטנוני ומוזר שיש. כמו כולנו בעצם.
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
ארבע שעות במקום חודש אינטנסיבי
אז כמה זה טוב? ובכן, תלוי את מי שואלים. אנשים שהם חולי שליטה יצטרכו להתמודד עם השדים של עצמם. אנשים שחובבים שלמות, גם כן. אתם מכירים אותם, אלה שיודעים הכי טוב, שחשוב להם לדעת איפה כל דבר נמצא, ושהסלוטייפ יידבק בפינה הנכונה של הפוני ושכמובן שאף אחד לא יעז להזיז להם את הגבינה – אלה האנשים שאולי עדיף שישאירו את המשימה לעצמם.
מצד שני, יש את רוב בני האנוש. ואני ביניהם. לא ידוע כמה זה טוב, אבל אני במחנה של הרוב. עבורי, זה היה שירות שמנע מאיתנו את התקף הלב הבא. מה שקרה בבית הזה בארבע שעות היה כנראה מצליח להתרחש רק בתוך חודש אינטנסיבי. זה לא שאי אפשר לארוז בית לבד, היי – רבים עשו זאת לפניי וימשיכו לעשות זאת. אבל בעולם שאין לנו זמן לשתות קפה, כזה שריבוי המשימות סוגר עלינו, כל אחד צריך קצת עזרה. וזו הייתה חתיכת עזרה מועילה, יעילה ומהירה.
אחרי שהם הלכו היינו חייבים לנוח. זה היה מהיר, ממוקד וחזק. ופתאום יכולנו לחשוב על עוד דברים חוץ מאריזה. והרגשתי איך הצבע חוזר לי לחיים. אין הקלה גדולה יותר מבית ארוז, קצת כמו ההרגשה אחרי לידה. ועכשיו מתחילים החיים החדשים שלנו אצל אמא ואבא (עד שהדירה תהיה מוכנה). יאללה למשכב לידה.
האותיות הקטנות:
כמה: טווח המחירים לאריזת דירת 4 חדרים: 1,500-5,000 שקל כולל חומרי אריזה ומע"מ.
זמן אריזה: 8-5 שעות לדירה, תלוי בהתאם לעומס ומורכבות הדירה.
לפרטים נוספים: מסדרים את הבית
>> שיטת מארי קונדו: איך להיפטר מהבלגן בבית ולהיות מאושרים