חבל נורמנדי שבצפון צרפת ידוע בזכות הנופים שלו, הכפרים, הפלישה במלחה"ע השנייה ומוצרי החלב המעולים של האזור, ביניהם גבינת הקממבר האהובה בכל העולם. באזור פסטורלי זה בנו לימור ורומן בית למשפחה שלהם לפני מספר שנים, ומשם הם עוקבים מדי יום אחר הנעשה בארץ.
>> לכל הכתבות בערוץ living
>> שילובי צבע וחומר שנותנים כבוד למסורת בדירה יוצאת דופן
>> ירושלים: כך מעצבים דירת 75 מ"ר משגעת לזוג + 2
הלוקיישן: אזור Pays d’Auge בלב מחוז קלבדוס שבחבל נורמנדי, צרפת. מיקום מושלם בטבע הכפרי, שגם קרוב לים ולעיירות היפות בסביבה.
בני הבית: לימור כהן לבלן (41), במקור מרמת השרון ואח"כ תל אביב, בן זוגה הצרפתי רומן (44) ושלושת ילדיהם - הבכורה בת 5 וזוג תאומים, בן ובת, בני שנתיים, פלוס כלבת ג׳ק ראסל ושני חמורים. לימור: "הכרתי את רומן כששנינו עבדנו בטורקיה ובמשך תקופה ארוכה היינו על הקו פריז – תל אביב. ב-2015 לאחר שסיימתי לימודי תואר שני בדיפלומטיה בארץ, עברנו לפריז. אני עבדתי במחלקה המסחרית של שגרירות ישראל ורומן עבד ועדיין עובד בעסק משפחתי שאביו הקים, בתחום ייצור רולרים וגלגלי גומי סיליקון תעשייה. לפני מספר שנים, לאחר שסיימנו לבנות את ביתנו, עברנו לנורמנדי סמוך לעבודה. השנה יצאנו לדרך חדשה בתחום התיירות והשירות עם בית ההארחה שבנינו בסמוך לבית, אותו אנו מתפעלים בעצמנו ומלווים את האורחים בתכנון הטיולים שלהם בסביבה".
הבית: שטח הבית 260 מ״ר והוא כולל סלון, מטבח, שלושה חדרי שינה, חדר כביסה, פינת משחקים, שני חדרי רחצה ושלושה חדרי שירותים. שטח בית ההארחה החדש 200 מ״ר. שני המבנים היו חלק ממשק חקלאי שהיה בבעלות אותה המשפחה במשך ארבעה דורות, עוד מהמאה ה-19. לימור: "הבית שלנו שימש כמבשלת סיידר ובית ההארחה שימש כבית המגורים של בעלי המשק, בו גם הכינו את הגבינות, השמנת והחמאה. הבית לא היה מיושב כמה עשרות שנים לפני שקנינו אותו, ואת הרכישה ביצענו מול בעל הבית הקודם, שאותו המשפחה של רומן מכירה מזה שנים, כך שהתהליך כולו התנהל באופן נעים ללא תיווך".
תהליך השיפוץ: שני הבתים שופצו מהיסוד, בכיבוד מאפייני הבנייה המסורתית של האזור - קירות אבן וקורות עץ אלון מאסיבי המאפיינים את האדריכלות המקומית, שהחלה עוד בימי הביניים. לימור: "רוב חומרי הגלם שהשתמשנו בהם מיוצרים כאן. את קירות הבתים החלטנו לבנות מהמפ (hemp-concrete) ואבן גיר, שיטת בנייה טבעית, אקולוגית ובת קיימא ועם זאת יוצרת קירות חזקים ומבודדים. בסיס הבתים מורכב מסלעי צור (silex) שנחצבו באזור הזה של נורמנדי. הבית שלנו לא שימש כלל כבית מגורים והיה צריך להסב אותו לחלוטין למחייה. שלד הבית הושאר כפי שהיה, עליו נבנה גג חדש ופנים הבית חודש מהיסוד. לקח לנו כארבע שנים לבצע את כל עבודות השימור והשיפוץ; רומן היה אמון על הבנייה ואני על העיצוב. התהליך היה ארוך מאחר וחלק ניכר מהעבודות ביצעו רומן ואביו, שאמנם יש להם ידע וניסיון בבנייה, אך במשך השבוע הם עובדים במשרה מלאה בעסק כך שהם התפנו לשיפוצים רק בסופי השבוע. גם את מלאכת העיצוב ביצענו לגמרי בעצמנו, אחרי למידה של התחום, הספקים, החומרים השונים ואינסוף לוחות השראה בפינטרסט".
פריטי ריהוט מהדירות של הסבתות
העיצוב: בית המשפחה מלא בכל פינה במאפיינים ישראלים ובפריטים עם משמעות נוסטלגית לבני הזוג. ואפשר למצוא בו ספרים בעברית ומגנטים על המקרר, ריהוט עץ משנות ה-50 מהדירה של סבא וסבתא של לימור מתל אביב, למשל שולחן האוכל שבו נערכו כל הארוחות המשפחתיות בילדות, שטיחים פרסיים מאיסטנבול, עיר המקור של משפחתה, ולצידם ארון עץ בסגנון קלאסי מנורמנדי מבית סבתו של רומן, או כרזות של אמן מקומי מעיירת החוף Trouville-sur-mer שנתלו על חלון הראווה בחנות בו עבדה אמא של רומן בשנות ה-80. לימור: "מי שחובב עיצוב פנים ימצא פה תרבות שלמה של שווקי עתיקות ומבחר ענק של ריהוט ופריטי עיצוב מכל צרפת שעוברים מדור לדור, ואפשר למצוא מציאות מדהימות במחירים מצחיקים. בכל שבוע יש שווקים וירידים בעיירות השונות וכיף לטייל ביניהם וללקט מציאות. מבחינה תרבותית ומבחינת המנהגים, יש בבית שילוב של ישראליות וצרפתיות שכרוכים אחת בשנייה".
להיות יהודי וישראלי עכשיו בצרפת: לימור: "למזלנו העצום, אין לנו באופן ישיר משפחה או מכרים שנפגעו במלחמה ועם זאת, לא פשוט לחיות בזמן מלחמה מחוץ לארץ. ההרגשה היא מנותקת לפעמים, למרות שאני מחוברת בווריד למדיה הישראלית וחווה את כל מה שקורה בארץ יום ביומו. הרצון הוא דווקא עכשיו להיות לצד המשפחה בארץ, ועם זאת מרגישה הקלה שהילדים לא צריכים לחוות על בשרם את המציאות המורכבת הזו, ואת הקושי והעצב שכרוכים בה. אני לא מרגישה כלל אנטישמיות (לפחות לא גלויה) מצד האנשים סביבי. נהפוך הוא, לאחר ה-7 באוקטובר קיבלנו לא מעט הודעות הזדהות ותמיכה. למשל, בבית הספר של בתנו ביקשו שאעביר שיעור היכרות בעברית לילדים, ויש פתיחות וקבלה של תרבויות שונות. אנחנו מקווים שזה ימשיך ככל שהילדים יגדלו, עם מורים אחרים וסביבה בוגרת יותר. למזלנו האנשים שסביבנו תומכים בנו וההפגנות הפרו פלסטיניות מתנהלות עד כה בערים הגדולות ולא בעיירות הקטנות שסובבות אותנו. מהצד שלנו, אנחנו תורמים למטה משפחות החטופים ועוזרים במה שאנחנו יכולים בהתאם לנסיבות באותו רגע".
הגעגועים לישראל: "אין יום שאני לא חושבת על ישראל, המשפחה והחברים. אני חיה ונושמת את הארץ, מרחוק. הלב חצוי לשניים באופן תמידי. נורמנדי וישראל שונות בתכלית מבחינת התרבות, הטעמים, הטמפרמנט המקומי, הצורה שדברים מתנהלים. מצד שני, הכול יכול להזכיר לי פתאום את הארץ כמו ריחות מסוימים, או אוכל שיש בו טעם מוכר מהילדות. בשום שלב לא ירדתי מהארץ באופן מוצהר. בלב תמיד יש רצון לחיות בארץ אבל החיים שלנו כרגע כאן מבחינה מקצועית ונראה מה יביא יום".
