כשיוצאים מהמעלית בקומה הגבוהה ביותר בבניין המשרדים בסאו פאולו מגיעים ללובי אנונימי וריק ולא יודעים לאן לפנות. מישהי מציצה פתאום מאחורי דלת נסתרת בחלל ומובילה את האורח אל חלל המתנה מעוצב בקפידה, עם קירות מחופים בעץ בגוון עמוק ושטיח ירוק, מבקשת שימתין, ונעלמת דרך דלת אחרת שלא היה אפשר להבחין בה עד כה.
מוטיב חוזר במשרד ובעבודותיו של איסיי ויינפלד בכלל הוא חיפויי קיר מעץ ודלתות נסתרות. חלל ההמתנה הוא למעשה חלל יפהפה ונעים, שאם במקרה תרצה לברוח ממנו לא תדע איך, חוץ מהחלון. אולי העובדה שבמשרד הזה אתה תלוי בבן בית שיוביל אותך בין החדרים קשורה לתחושת חוסר הביטחון האישי המפורסמת של ברזיל. העובדה שהאדריכלות לא מובילה אותך בין החללים היא דרך לשלוט במבקרים במשרד בלי להגיד את זה בקול רם.
אלה הם המשרדים של איסיי ויינפלד (Isay Weinfeld), היום אחד האדריכלים הבולטים בברזיל, ולמעשה גם מחוצה לה, שמאחוריו פרויקטים באמריקה הצפונית והדרומית, בקאריביים ובאירופה.
עוד באתר לעיצוב הבית:
זיכרונות טובים מישראל
ויינפלד נולד בברזיל לאב פולני יהודי ניצול שואה ואם ברזילאית ממוצא יהודי-פולני. הוא רואה את היהדות כמרכיב חזק בזהות שלו, אבל מספר שהמשפחה התבוללה, ובדור של בתו כבר כולם התחתנו מחוץ לקהילה, כך שבקרוב הקשר ליהדות ודאי ייעלם. ויינפלד הגיע לישראל שלוש פעמים לפני הרבה שנים לביקור משפחתי, וניסה לחזור לאחרונה. הוא מספר כי הוא מצויד בזיכרונות טובים מאד מהמקום, מבית האר-דקו של משפחתו שגרה בתל אביב, מהאווירה בירושלים, בחיפה וכן הלאה.
בינתיים במשרדו, באחד מארבעת חדרי הישיבות, הצנועים, נעימים ומרשימים כאחד, ויינפלד מספר על תחילת היצירה שלו דווקא בתחום הקולנוע, שמשך אותו מאוד, ועל ניסיונותיו להעביר מסרים ביקורתיים בעזרת הומור יהודי מדוקדק. לאחר מכן החל ללמוד אדריכלות. היצירה שלו לעולם נשארה מגוונת ורב תחומית, למעשה עד היום הוא משתדל לזגזג בין בימוי קונצרטים, עיצוב תפאורות לתיאטרון, הצגת תערוכות ועוד, כי מבחינתו להיות רק אדריכל פשוט אי אפשר. כך גם מקורות ההשראה שלו מגיעים מעולמות מגוונים, הוא מציין את אינגמר ברגמן, ז'אק טאטי, מירה שנדל (אמנית ברזילאית ממוצא יהודי), גאווין בריירס (מוזיקאי אנגלי) ולינה בו בארדי (אדריכלית איטלקייה).
לאורך השנים גילה ויינפלד שבשביל לשמור על העניין במקצוע הוא זקוק לחידוש וללימוד בלתי פוסק. כנראה הייתה לו הפריבילגיה עוד מגיל צעיר, בעיקר כלכלית, לבנות אופי של יוצר העומד איתן אל מול כוחות השוק, ולפתח לעצמו שני כלים – האחד, לקחת רק פרויקטים שמחדשים לו. השני, לבחור רק לקוחות שהוא מאמין בהם.
האדריכל כמשקפיים של הלקוח
בשקט הטיפוסי לו הוא מספר איך מאז ומעולם האמין בקשר בין לקוח ויוצר ועל ההימנעות שלו מאדריכלות מנותקת מהקשר. הוא יוצא נגד אדריכלים המתלוננים על הלקוחות שהרסו להם את היצירה. זה מקצוע בעל נטייה ידועה לביטוי האגו של היוצר, אבל הוא רואה את עצמו בתור המשקפיים של הלקוח בלבד, הכלי שדרכו נוצר המבנה שלא יכול היה להיות של אף אחד אחר, אלא של הלקוח המסוים הזה. אז כשהיחסים הם של עבודה משותפת, הוא חייב ללהק בקפידה את הלקוחות שמתאימים לתפקיד.
ויינפלד רואה את היצירה שלו כברזילאית מאוד, ואם אפשר שלא ישאלו אותו מה זה אומר. בברזיל משתמשים בהרבה סוגים של עץ, יש נטייה לצבעוניות עשירה ולגוונים חמים, רמת הביצוע בכלל לא ניתנת להשוואה לבנייה בארץ, ובעיקר מרגישים שהעבודה נעשית עם המון אהבה, אבל נראה שכשוויינפלד מדבר על ברזילאיות הוא מתכוון למשהו שונה.
על אדונים ומשרתים
מי שמסתובב בחוגי המעמד הבינוני-גבוה בברזיל יכול לפעמים לחשוב שהוא חזר אחורה בזמן. דירה סטנדרטית של משפחה מהמעמד הזה תהיה בת 250-450 מ"ר, פרושה על פני קומה שלמה ומחולקת לשני אגפים - אגף בני הבית ואגף השירות, ממש כמו בסדרה "על אדונים ומשרתים" ששודרה בערוץ 1 במאה הקודמת. באגף הראשי נמצא חדר האוכל, הסלון וחדרי שינה לבני הבית, כולם מרווחים מאוד, באגף השירות, המופרד על ידי דלת, יש מטבח, חדרי כביסה וחדרי שינה לעוזרות. סטנדרטי. פעם היו שתי מעליות, אחת לאדונים, שנפתחת לכניסה הראשית לבית, ואחת לעובדים, הנפתחת אל אגף השירות. היום זה יצא מהחוק.
אולי זה המטען שהמונח "אדריכלות ברזילאית" מכיל עבור ויינפלד. את הלקוחות שלו הוא מתאר מהמקום החברתי - "אלה אנשים שיש להם כסף, יש להם מגרש גדול ובית גדול, אבל הם לא ראוותנים. הם יכולים להיות, ובוחרים שלא", ועם זאת, הטיפולוגיה המבנית הברזילאית חיה ונושמת, והיא תוצר ישיר של החברה הזאת, שעל אף שיפור המצב והגדלת זכויות העובדים בשנים האחרונות, עדיין מתהדרת בפערים החברתיים מהגדולים בעולם.
אז האדריכלות של ויינפלד לא יכלה להתקיים ללא הלקוחות הנכונים, רעיון יפה שיכול לבוא לידי ביטוי בעיקר כשיש את הגיבוי הכלכלי המתאים, אבל בנוגע לתוצר אי אפשר להתווכח. האדריכלות שלו מרגשת, אמינה ועמידה בזמן. ויינפלד נרתע מהמילה טרנד והיא על גבול הלא חוקית בתחומי משרדו המהוגן. אם מחפשים חוט מקשר בין עבודותיו לאורך 40 ומשהו שנים, אלה הקווים החזקים והנקיים, והחומריות והטבע מקבלים הרבה מקום. הנוחות היא מעלה חשובה ביותר, וכשמכירים את הברזילאים לעומק נראה שזה נושא שבאמת אסור לזלזל בו, לכן לא תמצאו אלמנט יפה בפרויקטים של ויינפלד, אם הוא לא נוח לשימוש.
עם כל חיבתו לישראל, כשזה מגיע לעבודה הוא נשמע אחרת. ויינפלד קיבל כמה פניות מגורמים שונים בארץ אבל סירב. זה קשה לתפיסה, אז הוא שוב מדגיש שעבורו עבודה היא לא בשביל הכסף, אלא בשביל ההנאה. לתפיסתו, רק אם ייהנה מהפרויקט הוא יוכל לגרום הנאה לקליינט, ואחרת אין טעם לקחת עבודה חדשה למשרד, זה פשוט מיותר מבחינתו. הוא לא מפרט מדוע הפרויקטים הישראליים שהוצעו לו לא נראו מתאימים, ולנו נותר רק להסתכל על עצמנו ולשאול למה.