הלוקיישן: סידני, אוסטרליה, באחת משכונות האיסט בה אוכלוסיית היהודים גדולה מהפרברים האחרים של סידני.
בני הבית: ליבת, 34, אמא מאושרת, עובדת במחלקה משפטית של חברת הימורים מובילה באוסטרליה; יונתן, 34, אבא מאושר, מנהל פרויקט בחברת מחשבים; יהלי, 5 וחצי, מנגנת על פסנתר, רוקדת בלט ושוחה; עברי, שנתיים וחצי, הולך לגן 4 ימים בשבוע (לא מקובל לשלוח לשבוע מלא), שוחה ומשתתף בחוג למוסיקה. מצפים בהתרגשות בעוד 4 חודשים לתינוק או תינוקת. חיים 6 שנים וחצי בסידני.
עיצוב הבית: דירת שלושה חדרי שינה וסלון. הקומפלקס מזכיר מלון בוטיק: תקרות גבוהות, קרניזים מפוסלים, סגנון שנקרא "ארט דקו" משופץ. הגענו לסידני עם מזוודה ומכונת תפירה והעיצוב זה עניין שהתהווה במהלך השנים, בעיקר מפריטים שאספנו ברחוב ומשיפוץ של רהיטים. לא יכולנו לערוך שום שינוי בדירה מכיוון שזו דירה שכורה, אולם הכנסנו לדירה אופי מאוד ישראלי. צבעים ססגוניים של כריות, תמונות וריהוט אקלקטי, בעיקר מעץ.
פריטים שימושיים: הסגנון בסידני מגוון ביותר, מכיוון שיש הרבה מהגרים שהגיעו לפה בשנים האחרונות. תרבות השווקים מאוד נפוצה ומקובלת ומאוד מקובל לערוך ימי איסוף, בהם דיירים מאזורים שונים מוציאים לרחוב את הרהיטים הישנים שלהם. אנשים מתהלכים ברחובות בימי איסוף כאילו הם נמצאים בקניון רחוב. זה מקסים, כי מה שלא משמש משפחה אחת, מוצא פינה חמה אצל משפחה אחרת.
הבתים באוסטרליה: קירות מלאים בתמונות משפחתיות
נמצא בכל בית: הרבה עברו פה לעיצוב קר ועכשווי, חללים גדולים ופתוחים, מטבחים תעשייתיים. האוסטרלים אוהבים מאוד לתלות תמונות משפחתיות על הקירות. זה מאוד מפתיע, אבל בפעמים הראשונות כשהייתי מגיעה לבתים של חברים, הייתי מרגישה כאילו אני במוזיאון המשפחתי. לא מדובר בתמונות 10x15, אלא בקנווסים ותצלומים שלא משאירים פיסה לבנה אחת על הקיר.
בילוי: אנחנו אוהבים להתכנס במטבח. הוא מואר, החלונות פונים אל מגרש גולף שאי אפשר לראות את סופו ויש במטבח מקום לשולחן אוכל ולשולחן ילדים. מכיוון שהסלון בנוי בסגנון הדירות של תל אביב הישנה, ללא מרפסת, המטבח מהווה מקום בו נעים לשבת בו בכל ימות השנה.
חדר אהוב: חדר הילדים זה הבייבי שלנו. הוא שמח וססגוני, הצעצועים של הילדים נבחרו בקפידה ואין הרבה מהם, כי בסופו של יום הם אוהבים לסדר כריות על הרצפה ולקפוץ.
מעבר דירה: באוסטרליה, בכדי להשכיר דירה צריך להגיע ביום מסוים בו סוכני הנדל"ן הלבושים בקפידה מראים את הדירה. בכלל, נראה שכל שוק ההשכרה עובר דרך תיווך, בניגוד לישראל. אם מעוניינים בדירה כאן צריך למלא טופס קפדני שמבקש מידע על ממליצים, שכר שנתי, מצב משפחתי והרצון לגדל בעל חיים. השלב הזה לוקח מספר ימים ואז חוזרים ומודיעים אם קיבלנו את הדירה או לא. כמובן, שבמידה והאפליקציה לא התקבלה, לא מציינים מדוע, אבל משאירים את השם במערכת. מאוד מלחיץ ולא פשוט, בעיקר למהגרים שאין להם ממליצים, או מעסיקים, או משכירים קודמים שיכולים לתת מילה טובה. אבל בסופו של דבר כולם מוצאים מקום להניח בו את הראש.
שירות של בעלי מקצוע: היופי באוסטרליה זה הכבוד לבעל מקצוע שמגיע אליך הביתה, אני מדברת על אינסטלטור, חשמלאי, קבלן. רובם אוסטרלים (עם עובדים ישראלים, או מהגרים ממדינות אחרות) שאוהבים את המקצוע שלהם, ומכבדים את הלקוח בעמידה בזמנים, במתן שירות אדיב וביכולת לפתח נאמנות. לצערי, עוד לא הגענו לנקודה הזאת בישראל, ועל כן הרבה אנשים בעלי ידי זהב מגיעים לפה ומוצאים שלווה ושלמות לעסוק במקצוע שלהם.
הפינה הישראלית בבית: כמעט בכל חדר נמצאת פינה ישראלית. במטבח פמוטים על אדן החלון, בסלון שני פסלים של דוד גרשטיין, אמן שמייצג ישראליות וססגוניות, בחדר ילדים יש סביבון וקופת חסכון של קק"ל ובכניסה יש תמונות משפחתיות.
מזכרות מישראל: בכל ביקור בישראל אנחנו פוקדים את שוק הפשפשים, שוק נחלה בירושלים ושוק עכו. אני מאוד אוהבת את יאיר עמנואל, הידוע באמנות היודייקה וייתכן שהחיבור לאמנות ישראלית ולצבעים החמים נותן לי הרגשה של ישראל באוסטרליה.
דברים שמזכירים לנו את הארץ: להיכנס לפלפל בבונדי מזכיר לנו את תל אביב. להשתתף בטקס יום הזיכרון, מזכיר לנו את ביתנו בנווה מונוסון ולעמוד בתור בחנויות יהודיות ביום שישי, ולפני כל חג, מזכיר לנו לבן, חגיגי ומחזיר אותנו כל חג בתחושה, לישראל.
הכי מתגעגעים בישראל: למשפחה, לחברים ולמקומות הבילוי בתל אביב.
הבית הוא המקום שבו אתה חי או איפה שהלב נמצא? לפני שנולדו הילדים חשנו שלבנו בצפון ואנחנו בקצה הכדור הדרומי. כשיש ילדים, האיזון קצת משתנה. לילדים, פה זה הבית, זו החברה וישראל זה מקום שבו מבקרים את המשפחה אחת לשנה. הגענו לפה לירח דבש, שנתיים התאווררות מישראל, עם רצון עז לחזור עם כוחות מחודשים. אנחנו מקפידים על עברית בבית, משמרים את החגים ודואגים לקיים ארוחות משפחתיות מדי שישי.
לפגוש ישראלי במדינה זרה זה לשאול "איך קוראים לך?", "כמה שנים אתה פה?" ומתי אתם מתכוונים לחזור?" והתשובה היא כמו תקליט שרוט: "אני הגעתי רק ל... ובסוף השנה אנחנו בטוח חוזרים". ואנחנו עוד פה.
במדור הקודם: חייה של אומנית ישראלית בפריז
לכל הכתבות במדור רילוקיישן
מכירים ישראלים שחיים בחו"ל וישמחו להשתתף במדור רילוקיישן? כתבו לנו
גם אתם התלהבתם מהסיפורים על אוסטרליה? שתפו בפייסבוק