הבהלה הצרכנית לחדש ולתעשייתי היא עדיין נשמת אפה של החברה המערבית, אבל בעולם, ולאט לאט גם בישראל, ניכרת מגמה של שימוש חוזר, מיחזור ויצירת חדש מישן מתוך מודעות לסביבה ורצון לצמצם את מעגל הצריכה ואת כמויות החומרים המזהמים על כדור הארץ. המגמה הזו ניכרת גם בקרב אמנים שבוחרים לעבוד עם חומרים ממוחזרים ונותנים חיים חדשים ומשמעות לחומרי גלם שסיימו את תפקידם המקורי.
בחרנו להכיר לכם שלוש אמניות כאלה, אחת (שילה אורינגר) שיוצרת על משטחים חלודים וקרשים מתקלפים; שנייה (איילת גד) שעובדת עם פיסות עץ ישנות; ושלישית (מירי ישראלי) שיוצרת אמנות ירוקה מתוך מטרה לחזק את יחסי הגומלין בין תרבות האדם לסביבתו ולהעביר מסר חינוכי-סביבתי.
עוד בערוץ עיצוב הבית:
- לכל הכתבות בערוץ living
- אוסף פרטי: הצצה לביתן של מעצבות הפנים
- הכפרים האולימפיים – ההצלחות והכישלונות
הכל אפשרי - טרנספורמציה לחומר דרך הרוח: שילה אורינגר
מחסנים נטושים ומזבלות הם מקומות הבילוי האהובים על האמנית שילה אורינגר. שם היא מוצאת את חומרי הגלם שמהם מתחילה כל עבודת אמנות שלה: קרשים רמוסים ומתקלפים ומשטחים חלודים. החומרים האלה משמשים לה כקנבס, היא מנקה אותם מהלכלוך שהצטבר עליהם, חושפת את העץ או המתכת ואז יוצרת עליהם. בתהליך היצירה היא מביאה לחומרים מסרים המתקשרים לנושאים המעסיקים אותה: חיבור האדם לטבע והחיבור של אדם לעצמו, התפתחות רוחנית ומציאת ערך בכל דבר.
"אני עושה טרנספורמציה לחומר דרך הרוח", מחדדת אורינגר ומדגישה שאותנטיות היא המפתח בעבודה שלה. "אני כמעט לא משפצת כי נורא חשוב לי ה-as is, להשאיר את המקור ולתת מקום חדש לחומרים הנטושים האלה". בשנים האחרונות היא מתמקדת בעבודה עם אימג'ים של נייר ונצנצים שהיא משלבת על מצע של מציאות: צילומים משנות ה-30 וה-50 וחומרים ממגזינים שאיתם היא משחקת, למשל על ידי הגדלה של פריט אחד מתוך צילום.
"אני בעצם מגלחת את כדור הארץ מקרשים וחלודה", צוחקת אורינגר ומציינת שהאג'נדה הסביבתית היא פועל יוצא של מה שהיא עושה: "אני שמחה שזה צובר תאוצה כיום ומשמח אותי שאנשים מגיעים לגלריה ובוחרים להכניס לביתם משהו ישן שלא העלו על דעתם להתעניין בו. המשמעות לדברים מתרחבת כך ואני חלק מזה".
אורינגר מעבירה גם סדנאות שמתחילות בסיור מזבלות ומחסנים נטושים וממשיכות ליצירה משותפת בסטודיו שלה, "הכל אפשרי", בקיבוץ כפר גליקסון. בסדנאות היא מלמדת את המשתתפים לזהות את היהלומים מתחת לערמות הזבל ולמצוא את היופי בכל דבר, גם במה שננטש ומוגדר שלילי כי כבר אין לו ערך או שהוא נחשב ללא יפה.
בתים על עצים ממוחזרים: איילת גד
בית קטן על צוק, מפרשית המפליגה על ים מעץ כחול, גזרי עיתונים וחלודה הם אלה הנוכחים בעבודות של אמנית העץ איילת גד. את דרכה החלה כמאיירת וההתמסרות שלה לעץ הגיעה בעקבות עבודה בנגרייה שם התאהבה באפשרויות שמספקות שאריות העץ כקנבס תלת ממדי. מה שהתחיל כבתים קטנים שיצרה מקוביות עץ כמשחק עבור ילדיה - הפך לעיסוק אמנותי מרכזי. כיום הדימויים המזוהים עמה הם בתים קטנים עם גגות אדומים, סירות לבנות מפרש, ציפורים ועצים המשתלבים עם צורתן הטבעית של פיסות עץ שהיא מוצאת בנגריות, ביער ובים וממחזרת.
"תמיד נמשכתי לצורה של בית עם גג משולש כמו שציירנו בילדות. זו חותמת צורנית שנוגעת בנימי הנפש", אומרת גד ומספרת שהבתים ביקשו לעצמם אדמה וקרקע יציבה ואז נוספו גם ניירות וחלקים חלודים. "אני אוהבת לראות מה החתים הזמן על הדברים – כי בית זה זיכרונות, חפצים שהצטברו, יושן".
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
המיחזור בעבודותיה קרה מעצמו אבל לאט לאט תפס מקום מרכזי, וכיום מציינת גד שהיא מאמינה שכשדברים הופכים להיות חלק מיצירת אמנות הם מקבלים הזדמנות שנייה, "חשוב לי שהם ישנים ולא יצאו מבית חרושת – זה מאוד אישי". לאחרונה החלה גד להרחיב את המצע לעבודותיה ונוסף על איסוף אבנים וחלוקי נחל שעליהם היא מציירת - החלה לאסוף גם דלתות זולות של ארונות פורמייקה, המושלכות תדיר לרחוב. "אני מרגישה שאני מצילה אותן מאבדון, מהאין מוצא של המזבלה. אני משייפת אותן, חורטת, צובעת ומעבירה אותן מניפולציה אמנותית". גד מציעה סדנאות יצירה בעץ וצביעת עץ המיועדות למבוגרים ולילדים (יש גם סדנאות משותפות להורה וילד) ובהן היא מלמדת טכניקות עבודה, צביעה ובעיקר את ההנאה של היצירה עם עץ ממוחזר ואינסוף האפשרויות.
במקום לפח – מהפך, הפוטנציאל הגלום בחומר שסיים את תפקידו: מירי ישראלי
בניגוד לאורינגר וגד, המניע העיקרי לעבודתה של מירי ישראלי, אמנית אקולוגית רב תחומית העוסקת באמנות ירוקה, הוא פיתוח מודעות סביבתית באמצעות הסברה ועשייה אמנותית. מבחינתה, ההכרה בחשיבות השימוש החוזר בחומרים שאחרת מוצאים את דרכם לפח, להטמנה והופכים לגורמים מזהמים – היא העיקר. ישראלי שעבדה שנים רבות בתחומי ההנדסה והדרכת מחשבים, הפכה את היצירה הממוחזרת למרכז חייה והיא עובדת עם בתי ספר, צוותי חינוך, מבוגרים וילדים ומראה איך אפשר ליצור המון דברים על בסיס פסולות וחומרים שמסתובבים בבית ונזרקים לפח.
"החלטתי לעסוק באמנות שמראה את הפוטנציאל האדיר שיש בחומר הגלם שיצא מכלל שימוש", היא אומרת ומוסיפה שבישראל אין עדיין מספיק מודעות לסביבה ואקולוגיה ולכן היא רואה עצמה כסוכנת שינוי המקדמת מודעות סביבתית. תהליך העבודה שלה עם קבוצות כולל הסבר על מקור החומרים, ייצורם המזהם והזמן שלוקח להם להתכלות בטבע. בסדנאות היצירה ובקורסים שלה יוצרים מחומרים שסיימו את ייעודם המקורי - שקיות ניילון, אריזות מזון, בקבוקים וקרטוני חלב ויוצרים קשת רחבה של מוצרים שימושיים ולנוי.
ישראלי מספרת שלפעמים החומר עצמו מכתיב את היצירה: שלד מטרייה שהופך לעכביש, למשל, ולפעמים היא משתמשת במה שיש כדי ליצור יצירה חדשה. לצד עגילים מקפסולות של קפה, ריהוט מקרטונים, תיקים משקיות חטיפים ובובות מבקבוקים ומפקקים היא גם בונה ויוצרת מיצבים סביבתיים כמו שדה פרגים וכלניות מבקבוקי פלסטיק ("דומם צומח") הפורח בתוך מגן דוד מעץ, שנוצר עבור התערוכה "דמות, דומם, נוף מולדת"- של אמני "מוזה" רעננה (אוצרות: אמירה אמיתי ונאוה פורת). מטרת העבודה הייתה לעורר מודעות לשמירה על פרחי בר ועל הטבע תוך כדי שימוש בחומרי פסולת.
