המשותף לכל הכיסאות בתמונה - את כולם אני לא יכול להרשות לעצמי | צילום: אביעד קיסוס

עלילת השיפוצים רוויית יצרים וקנאה כמו טלנובלה, ועוסקת למעשה בכל מה שאין לך בחיים. לא אכחיש שבפגישות העדכון השבועיות של קודקודי השיפוץ, אני מרגיש כמו איל נדל"ן, אך האמת היא שהשיחות תמיד זהות, וסופן באותו מבוי סתום: אני אומר שחייבים המון חלוקות בפרופיל הבלגי, ובא לי תנור עצום במטבח, ושראיתי כיסאות מושלמים בהביטאט או מנורה של פיליפ סטארק, ומהצד השני רק נמסרות ביובש גרסאות שונות של אותו המשפט: אין לך כסף. אין מספיק כסף. אבל מה יהיה עם כסף. אולי בסוף, אם יישאר לנו כסף, אבל אל תבנה על זה. כי חסר כסף.

מיהם אותם בני מזל שהמיתון האכזר פסח על דלתם, וגם אחרי ששילמו מאתיים שמונים היטלי השבחה ודמי טרחה ושכר קונסטרוקטור, נשאר להם מספיק בשביל הכיסאות היחידים בעולם שיכולים לעשות בן אדם מאושר? תכירו לי אותם. בעיקר את הפנויים מביניהם. תגידו להם שאני צעיר ואטרקטיבי וזורם.

השבוע ישבתי לקפה עם האדריכל שלי ונאמתי לו נאום מנופח של גיברת סלבריטאית, על איך הציעו לי לא מזמן להשתתף בתוכנית ריאליטי, ואני? שאני?? מה פתאום, לא יקום ולא יהיה, גם לא בעד שום הון שבעולם. הוא שפשף את עיניו בעייפות, לקח שלוק קולני מהאמריקנו ואמר: "אולי כדאי שנחכה להצעת המחיר הסופית מהפרקט, לפני שאתה מחליט שלא נאה לך לעשות ריאליטי".

אולי באמת. החיים מוזרים. אתה קונה דירה משום שאתה מרגיש מאוד עשיר, וכשאתה מתחיל לשפץ אותה אתה מבין שאתה אדם חסר כל. רק אתמול עוד הלכת למסעדות וקנית מעיל נחמד וישנת עם המזגן במלוא העוצמה, והיום אתה מפנטז איך אולי ב-2022 אם ירצה השם תיסע לסוף שבוע בחו"ל. חו"ל קרוב. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לו בנוסף לשיפוץ, היו לי גם ילדים. הייתי מאכיל אותם בלחם מיובש ומשקה אותם במים אפורים, ומכפיף אותם לעבודות כגון צביעת קירות והתקנת אינטרפוצים.

מימין: FISH BONE. משמאל: לא. שווה זנות? | צילום: אביעד קיסוס

שוקל את האופציה של זנות

כמה אני מתגעגע לימי חיפוש הדירה. אותה תקופת ביניים מתעתעת, שבה הכסף המיועד לרכישת הבית שוכב בנון-שלנטיות בחשבון, וכל בירור יתרה בכספומט מרגישה כמו קיצים בגב. הימים קצרים ויפים ושטופי שמש, בזמן שאתה מסתובב בעיר ומתלבט בקשר לבית חלומותיך, מוקף בפמליית מתווכים סקסיים שמשתוקקים לרצות.

שכחתי לציין שאני נמשך למתווכים. לבעלי מקצוע באופן כללי. אולי זה הטבע הבלתי-מקצועי של המקצוע שלי שגורם לי לעפעף בחושניות מול כל מי שבניגוד אלי, אוחז במשלח יד של ממש. אבל רק למתווכים של מכירה אני נמשך. חס ושלום לא למתווכים של השכרות. אני כבר לא צעיר, אתם יודעים, ומתווכים של השכרות הם טירונים. פועלי תיווך. מעשנים בשרשרת. חסרי סבלנות. פוזלים כבר לעסקה הבאה.

מתווכים של מכירה הם נסיכים. רכובים על אופנוע גדול ורועש, בידם קלסר מעור שלתוכו זורם טלפתית כל המידע הלוהט על הדירות המתפנות בעיר. הם מסתכלים לך עמוק בעיניים בזמן שהם מנסים לנחש למה אתה מתכוון כשאתה אומר "הצפון הישן" – כי גאונים גדולים הם לא - במבט שפוגע לך בול בלב העיר.

היה לי אחד כזה כשחיפשתי דירה וכל כך נמשכתי אליו, שיותר מפעם אחת מצאתי עצמי עומד בפינה של רחוב גועלי ורחוב גועלי אחר, בליבה של שכונה צפופה ונטולת חנייה שאין לי אפילו רבע כוונה לגור בה, עם חברי הסתום ב' שהבאתי איתי באופן רשמי כדי לייעץ לי, ובעצם כדי שישזוף עיניו במתווכוש (כינוי חיבה). לפי התוכנית הוא היה אמור לקבל פתאום שיחת טלפון דחופה ולהתנדף משם, מה שלא היה מותיר למתווכוש ברירה, אלא להציע לי טרמפ על ההארלי (או איזה אופנוע שזה לא יהיה), ולפנקני במסע ארוטי ברחובותיה הזוהרים של העיר ללא הפסקה. התוכנית כמובן לא יצאה אל הפועל, ולפיכך ברגע שאני מסיים להחליף דירה, אני מתחיל להחליף חברים.

"אתה יודע", אמרתי לב', "תכלס הייתי מוכן לשכב אתו תמורת הנחה בדמי התיווך".
"תכלס זה נקרא שאתה זונה".
"אתה צודק. למרות שתכלס הייתי מוכן לשכב אתו גם בלי ההנחה".
"ברור".
"ברור. כי תכלס, אם אני רוצה הנחה משמעותית פה, מוטב שאשכב עם בעל הדירה".

הוריי ודאי גאים. לפעמים, אגב, אני שב ושוקל את האופציה של זנות, בזמן שאני מתלבט איך לעזאזל אני אממן את השיפוץ הזה. כי אם ההבדל בין פרקט בסגנון FISH BONE ובין הדבקה רגילה, תלוי בלילה אחד עם איזה זקן עשיר בן מאתיים – לילה אחד! – לא הייתם לוקחים? בטח שהייתם לוקחים. ואתם יודעים למה? כי עץ זה לכל החיים. וגם ככה כשאנחנו נהיה בני מאתיים נמצא עצמנו עם כאלה בדיוק, והפעם לא יחכה לנו שום פרס בסוף.

למעלה: אופנוע של מתווכי השכרה. למטה: אופנוע של מתווכי מכירה. עניין של העדפה

הופ, אתה עני

אני רוצה בחזרה את תחושת הממון הכוזבת של טרום הרכישה, כשדיברתי בידענות על ריביות פריים, ועל עוד כל מיני מונחים מקצועיים שאין לי למעשה כל הבנה בהם. "השוק" למשל. כשאתה מחפש דירה יש נורא מודעות לתזוזות ב"שוק". הכול, כמובן, בהתאם לגחמות המשתנות שלך עצמך. הנה מילון קצר לדוגמה:

"השוק מת עכשיו" – ראיתי היום דירה מכוערת, עם מגרש כדורסל מתחת לחלון, והקירות מריחים כמו מאפרה.
"השוק מראה סימני התאוששות" – ראיתי דירה קצת קטנה מדי. האזור נחמד.
"זה הזמן לקנות דירה" – קניתי דירה.

והופ, אתה עני. לא עוד גיחות שחצניות לדיסקונט, כמו מדונה מלכת הסניף, כי מי יגיד לא לאיש העסקים הצעיר והמסתורי שהנני, עם הפלוס הענק הזה שבולט לו בחשבון? מסביבי לקוחות קשי יום, עומדים בתור, עד שמתפוצצים להם הוורידים ברגליים, ואני מרחף לי פנימה כנימפה, ומסמן לסגנית המנהל בקול חרישי: "עדנל'ה נכון שתטפלי לי צ'יק צ'ק בעניין הפק"מ ותשחררי אותי? מחכה לי יום גיהינום". בטח גיהינום. שוב אני מתחפש לאיוונקה טראמפ, מודד נכסים ומצחקק בביישנות למתווכוש.

אותה עדנל'ה אגב היא זו שעכשיו מתקשרת אלי אחת לשבוע כדי לנבוח שהחשבון בחריגה, ואין לי מה להגיד לה חוץ מ: "כחחחח כחחח ברררר, שיט שיט יש הפרעות בקו, חרררר בררר, אורנג' האלה גם כן. נדבר מחר עדנה".

לטור הקודם: קניתי את הדירה שלי כדי למות בה, אז למה אני עוזב עכשיו?
 למייל של אביעד

>> לכל כתבות המגזין