את הבית בקציר, יישוב קהילתי בשומרון, בנו נועם זמיר ואשתו טל רז לפני 22 שנה, אבל עד היום הוא משתנה ללא הרף בזכות עבודות הנגרות של זמיר, נגר אומן במקצועו. לא מדובר בבית סטנדרטי, גם גרם המדרגות, ארונות המטבח, הרהיטים ואפילו הכיור בחדר הרחצה אינם שגרתיים - כולם כאחד נוצרו בעבודת יד, ואליהם הצטרפו עבודות אמנות של בני משפחה וחברים מהיישוב שאימצו בני הזוג לקירות ביתם.
>> לכל הכתבות בערוץ living
>> מטפלת מסבירה: זו הבעיה האמיתית עם גבר שלא שוטף כלים
>> הצצה לבית החדש והמטורף של מסי בארה"ב
במשך שנים עבד זמיר בנגרות חוץ ובנה בתי עץ, פרגולות ודקים, אבל כשהחל בבניית ביתו - "הבית על הוואדי", והגיע לעיצוב הרהיטים שישמשו אותו ואת ילדיהם, הבין שבעצם זה התחום שמעניין אותו מעומק ליבו. כל פינה בבית קיבלה ועדיין מקבלת תשומת לב, כשזמיר ורז, מורת דרך במקצועה, מדייקים אותה לצורכיהם לאחר חשיבה משותפת. "הבית נבנה בתהליך אינסופי, כל פעם עם עוד ספסל ועוד שידה, שמתממשים ברגע שיש תקציב וזמן, ובמיוחד כשהם זמינים ביחד", הוא אומר. העבודה האחרונה שזמיר יצר לבית היא חיפוי עץ בצורת טיפות הזולגות על הקיר, חלום שהיה לו במשך שנים והצליח לממש רק לאחרונה.
את הבית תכננו בני הזוג בעצמם, לאחר שרכשו אותו מדייריו הקודמים כבית עץ בסטנדרט נמוך של משרד השיכון. הם תכננו לו קומה שנייה, ולאחר שנה רכשו גם את בית הדו הצמוד ואיחדו ביניהם. התוצאה: בית שתוכנן מחדש, ששטחו יחד 180 מ"ר על שטח של 840 מ"ר. לתוך התהליך המתמשך של הבנייה ובבית הזה נולדו שלושת הילדים שלהם, היום כבר בוגרים, "אני זוכר אפילו בזמן היריון, כשטל עומדת בקצה הגג, ומאבטחת אותי עם חבל כשאני מתקין את הרעפים בקצה הגג הנמוך", הוא משחזר.
הבית נמצא על גבעה מדרונית ששפעה סלעים, וכדי לנצל את השטח בנה זמיר דק טורקיז מעל, בגובה 4 מטרים, ששטחו 120 מ"ר והוא משקיף אל הנוף. את הגג בנה בעצמו בנגרייה שלו בחיננית, שבצפון השומרון, מקורות ופלטות שפירק מהקיים וכופף בעזרת שבלונה ודבקים שמתייבשים. הוא העדיף למחזר מתוך הבית הישן כל מה שניתן היה להשתמש בו ולייצר פחות אשפה. "רציתי בית נעים שיתאים לנו, אבל לא תיארתי לעצמי שהוא ייראה כמו היום. כשתכננתי אותו והכנתי דגם מעץ, ידעתי שיהיה בו עץ, כי אני עושה הכול מעץ וזו הברירה הטבעית שלי. המשטח במטבח מעץ, האמבטיה עם הרגליים היא חלום שהיה לי מתוך סרטים שראיתי וידעתי שאצור אותה מעץ. אומרים לי שאני קצת משוגע, אבל יצרתי אותה מעץ דאגלס בשילוב דבק מיוחד, חומרים שחודרים לעץ ומתקשים וציפוי, והיא עומדת כבר 20 שנה כמו חדשה".
החלונות מפרופילי אלומיניום כחולים, ואת פנים הבית יצר משימוש חוזר בחביות יין שסיימו את תפקידן. בהתחלה מיקב בנימינה שנסגר ולאחר מכן מיקב ברקן שסגר את שעריו מעבר לקו הירוק ועבר לחולדה. "היקב חיסל מרתף שלם, ואני יצאתי משם עם ארבעה סמיטריילרים שמשמשים אותי עד היום", אומר זמיר. בזכות גווני העץ שהוכתמו מהיין יש ברהיטים מנעד של גוונים אותם הוא מנצל לצורות שונות.
הקומה הראשונה כוללת את הסלון, המטבח ופינת האוכל, ובחלק אחר שלה מצויים שלושת חדרי השינה של הילדים, שהיום כבר בוגרים, וחדר רחצה. בקומה מעל נמצא הסטודיו של אשתו טל, שם היא מקיימת סדנאות צורפות. "הבית פתוח ומארח, ומקבל קבוצות כחלק מהטיולים שמארגנת טל כמורת דרך או כחלק מימי כיף שעורכים כאן. טל הקימה עמותת תיירות משותפת של יהודים וערבים בשם 'מרבד ירוק' בוואדי ערה, ואנחנו מספרים על הפעילויות ועל הבית".
מחוץ לדלת הכניסה עמוד חשמל שחצב ופיסל לעיגולים וחיזק לקורה. הדלת עצמה נוצרה ממכסה של חבית יין ענקית - "רק המכסה היה בגודל 3 מטרים והחבית הייתה בגודל הסלון של הבית". במה קטנה לצד הדלת היא מעין פינת זולה מוגבהת עם פוף שלפעמים הם מקיימים בה הופעות. לגרם המדרגות המפוסל, שעשוי גם הוא מעץ חביות, הוא קורא "הציפורזאור", משום שבחלקו העליון צורה של מקור עם עין, שגורמת לו להיראות כמו דינוזאור. פיסות המדרך חוברו לשדרת המדרגות ונראים כמו קשקשים. לידו תומך גזע אקליפטוס בפינת הקומה העליונה. "ככה מצאתי אותו, עם החריצים שהשאירו בו התולעים, טיילו ויצאו. מבחינתי זו יצירת אמנות של הטבע שנתתי לה במה. איך אני יודע שאין שם כבר תולעים? זה עומד ככה כבר 20 שנה".
דלת מחבית יין ואוסף כלי עבודה ישנים על הקירות
הספרייה בסלון עשויה מלוחות עקומים של חביות שגודלן 3-2 מטרים. צבע היין חודר לתוך העץ, וכך גם צבע החלודה של חבקי הברזל. "זה עץ עם אופי, יותר יפה מכל עץ אחר שאמצא במחסן עצים", הוא מסביר. המושבים הם ספסלים הבנויים מחרסיות ואבנים, ומהווים מסה שעוטפת את תעלת האוויר של הקמין, שהוא "קמין עצים ידידותי לסביבה, שמייצר פחות זיהום בזכות טכניקת זרימת האוויר שבתעלה. החום נשאר בבית משום שהמסה ממשיכה לפלוט חום גם 24 שעות אחרי שהוא נכבה". על הקיר כלי עבודה ומלאכה ישנים שאסף זמיר במהלך השנים מהמחסן של אביו, מטיולים בירדן, מכפרים נטושים ומשוקי פשפשים.
שולחן האוכל הוא פסל בפני עצמו, וכל כיסא מפוסל אחרת - עבודה לא פשוטה שדרשה מזמיר מחקר מקדים: "כיסאות זה תחום בפני עצמו, ולא כל נגר יודע לבנות אותם. גם לי לא היה בזה ניסיון, והתחלתי להתיישב על המון כיסאות כדי להחליט מה הגובה המתאים ומה זווית המושב והגב, וככה יצרתי את כיסא החלומות. אנשים שבאים אלינו במסגרת הקבוצות אומרים לנו שמעולם לא ישבו על כיסא כזה נוח".
כדי לפתור את הנראות הלא אסתטית של חוטים בבית, זמיר יצר שידה על רגליים שעליה יושב הראוטר, והיא מסתירה את החוטים שמתחת למדרגות. ה"קרניים" של השידה הן הידיות לפתיחת הדלתות. במטבח רצפת טרצו מצוירת ופסיפס מקרמיקה ששברו זמיר ורז בעצמם והדביקו לבד. הארונות עשויים עץ חביות יין ואת הידיות חצב מעובי העץ. על הגוון הוא אומר: "זה לא עץ אגוז אפריקאי, אלא עץ אלון של חביות. הגוונים החומים נוצרו מכתמי היין, והבהירים מהחלקים החיצוניים הבהירים יותר". לצד החלק הגבוה מצויה דלת הרמוניקה מתקפלת שמסתירה את המזווה.
כאמור, הבית מהווה סוג של גלריה למשפחה ולאומנים מקציר והסביבה. מעל המטבח עבודות מנייר עיתון של האמנית והציירת אסתי לוי, אמה של רז, וציור שלה תלוי בפינת האוכל. על הדק שולחן פסיפס עם מנדלה, יצירתה של האמנית טלי גאון, ואהיל מיוחד נוצר על ידי אמן המנורות יהודה אוזן. בחדר השינה של בני הזוג מיטה זוגית מעץ בירץ' (ליבנה) עמיד, צפוף וחזק שזמיר אוהב לחפור בו ולגלות שכבות שנותנות אפקט מיוחד. המיטה משלבת שתי מגירות ובצידה "מיטת ילדים תועים בלילה" נפתחת. בחדר הבת בנה מיטת יחיד עם מיטת חבר ומגירות למטה ובצדדים. שולחן הכתיבה שיצר מאותו חומר נתמך על ידי רגל ספירלית, ואת כבלי המזגן על הקיר מסתירה עבודת עץ. דלת חדר הרחצה של ההורים עשויה ממסגרת עץ מחביות ומעיטור עץ מהגוני שפורק ממדרגות.
זמיר מודה שהניקיון מהווה אתגר כשהבית מלא חפצים ורהיטים. "לקורי העכביש בגג הגבוה אני משתמש במברשת ישנה מבית ההורים שלי, והאמבטיה והכיורים לא דורשים כמעט טיפול חוץ מספוג וסבון. מי שמקפיד יכול להוסיף וקס פעם בשנה".
איך חיים עם קווים לא ישרים?
"אני לא מבין איך חיים עם קווים ישרים. זה כל כך זורם ותמיד חיפשתי את הקווים המעוגלים, גם כשבניתי בתים, פרגולות ודקים. זה כבר הפך לסימן ההיכר שלי".
